באחד מימי שישי, באותם ימים בהם היה מקבל מרן זיע”א קהל מידי יום שישי בלשכתו בבית המדרש יחוה דעת. נכנס אברך חשוב מביתר עילית יחד עם אשתו לפני מרן ותינו בפניו את צרתם, כי זה שבע שנים חלפו מיום נישואיהם ועדיין לא נפקדו בפרי בטן.
כאב מרן את כאבם והחל לעודדם בדברי חיזוק לבל יפלו ברוחם ואף בירך אותם שיזכו לפרי בטן.
כשיצאו מלפניו, הבחין מרן כי האישה חובשת פאה נכרית לראשה, מיד ביקש מרן לקרוא אליהם לפניו בשנית. משנכנסו חזרה אל הקודש פנימה, ביקשם מרן זיע”א שישבו לפניו שוב, ואז פנה ואמר להם: “אם האישה תקבל על עצמה להסיר את הפאה הנוכרית לצמיתות, ותכסה את ראשה בכיסוי ראש נאות כיאה לבת ישראל, הרי אני מבטיח לכם שתזכו לפרי בטן עוד השנה הזאת!”.
בתחילה היססה האישה בדבר, אך מרן זיע”א מתוך דאגתו להם, המשיך והפציר בה עד אשר הסכימה לדבר, ואכן כדבריו כך היה, כעבור שנה זכו לחבוק בן.
(משוש תבל).
