מי שלא ראה בדורנו את מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה מבכה על חרבן בית המקדש, לא חש מימיו חורבן בית המקדש!
בכל שנה בשיעורו השבועי ערב תשעה באב, כאשר היה נושא הלכות ומנהגי והשתלשלות החורבן, היה בוכה בדמעות שליש, ומקונן בצער רב על חורבן המקדש.
כל מי שזכה לישב בצילו ולהתחמם מאור תורתו, בראותו את רבינו מבכה ומתאבל על חורבן המקדש וצער השכינה המתפלשת בעפר, היה מרגיש בחוש את דברי הירושלמי (יומא ה.), “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו כאילו נחרב בימיו”.
היה זה מראה נדיר שכמעט ואינו קיים בדורות אלו, ולא יכול יוסף להתאפק, קולו נחנק מבכי ועיניו זלגו דמעות, כולו באנחה שוברת, מרר בדמעות שליש את אובדן המקדש, דומה היה שהיום הוא חרב, ולא מלפני כמה אלפי שנה.
בכל לילות השנה היה נזהר מרן לערוך “תיקון חצות”. וביום המר והנמהר, יום תשעה באב, על אחת כמה וכמה, היה יושב על הארץ כאבל קודר, ואפילו בעת זקנותו, והיה מתאנח ואומר את הקינות בשפלות קול ובלב נשבר, בהתייפחות ובבכייה רבה עד מאד.
(שלהבת יוסף חי).
