באחד מכינוסי “תורה שבעל פה” הנערכים מדי שנה בשנה ע”י “מוסד הרב קוק”, עלה מרן זצוק”ל לשאת את דבריו. בתוך דברי קודשו הניח מרן זצוק”ל יסוד בהלכה על-פי דבריו של הגאון החתם סופר, וכדרכו בקודש, התפלפל מרן בדבריו, והיה בונה וסותר והכל במלאכת מחשבת וכמעשה אומן. בין קהל השומעים ישב יהודי ישיש שכאשר שמע את מרן מזכיר את דברי החתם סופר, מיד אמר כמשיח לעצמו: “נישט, נישט! (לא, לא! בשפת האידיש), כלומר, אין חידוש כזה מוזכר בדברי החתם סופר.
אחד משכניו לספסל פנה אליו בשאלה: “על מה אתה מתרעם?”, והלה השיבו: “דע לך, כי אני מתלמידי תלמידיו של הגאון החתם סופר, ובהיותנו בחורים לא היו מכניסים אותנו לישיבה אלא אם כן היינו יודעים את כל דברי החתם סופר בעל פה, ואני אומר לך כי אין חידוש כזה בדברי החתם סופר!”. ואף הגדיל לעשות, ולא נרגע עד שקם ויצא מהשיעור.
והנה כעבור מחצית השעה חזר אותו יהודי ואמר: “אוי וי, אוי וי, הרב צודק, פתחתי את ספרו של החתם סופר, וראיתי שהחידוש שהזכיר הרב אכן מובא במפורש בדברי החתם סופר, אוי לי ששכחתי את תלמודי, הרב צודק, אני צריך לבקש סליחה מכבוד הרב!”…
(משוש תבל).
