המחשה לרקע שעליו בלטה גישתו הברורה והבלתי מתפשרת של מרן זיע”א, והעוז הרב שנאלץ להצטייד בו בעת מהפכת הכשרות הגדולה שאותה חולל במצרים, מהפכה בלתי מתפשרת מצידו של מרן לביצור חומות הדת והכשרות במצרים, אשר בגללה נלחמו בו כמה פורקי עול מבני הקהילה שם. וכך שח אחד מתלמידיו המובהקים של מרן באותם ימים:
“במשך כשלוש שנים ששהה בהם מרן זיע”א במצרים, זכינו לקבל ממנו את מסירת התורה כפי שקיבל אותה מרבותיו, לפניו שימש בתפקיד רבי חיים דוויק הכהן, אשר היה אביו מקובל גדול, והיה נושא את כפיו בברכת כהנים במשך דקות ארוכות מתוך כוונות האריז”ל.
בנו, רבי חיים לימד אותנו את הלכות שחיטה, במהלך לימודי השחיטה הוא לקח אותנו לבית המטבחיים להראות לנו באופן מעשי כיצד מתבצעת שחיטת בהמות גסות, והנה ראיתי שם שרגע לפני השחיטה היו הפועלים הערבים עובדי המשחטה אוחזים מוט אימתני בקוטר של 30 ס”מ ובאורך של 1.5 מטר, ובאמצעותו היו מכים בעוצמה רבה על ראש הבהמה, כמובן שהבהמה הייתה נופלת לארץ מעוצמת המכה, ואז היה השוחט ניגש לשחוט אותה.
אני בראותי זאת, ניגשתי על אתר לאחד מרבני הקהל וטענתי באזניו: כיצד אתם מתירים לעשות כך? הלא זה עלול לפצוע את מוח הבהמה ולגרום לה להיות טריפה! ואיך אתם מאכילים את הקהל בבשר כזה?!
אותו רב כששמע את טענותיי, נתמלא בכעס כנגדי, וצעק עלי בחוזקה: באיזו רשות אתה מעז להעיר לנו על מנהג קדום? מי שמך לשר ושופט עלינו?
אני מצידי שתקתי ולא הגבתי עוד בדבר הזה, אבל אז הבנתי כמה גרוע וירוד הוא המצב הרוחני אפילו אצל פרנסי הקהילה.
באווירה כזו היה צריך מרן להילחם על עיקרי הדת, אך מרן זיע”א בעזות דקדושה עמד בפרץ ושינה את כל המערכת מיסודה, ובפרט מערכת הכשרות שמרן נלחם ללא חת עבורה, עד ששינה לגמרי את המצב מקצה לקצה”.
(משוש תבל).
