יחסיו של מרן זיע”א עם חוג מסוים ורבניו ידעו עליות ומורדות. היו אף תקופות שהם ורבניהם לחמו בגלוי במרן. עילת העילות וסיבת הסיבות סובב, שמרן נפטר בתקופה בה מנהיגי אותו החוג הינם בקשרי ידידות והערכה עם מרן. הערכתם התחזקה למרן במיוחד בתקופה האחרונה, היות והוא נלחם בכל כוחו נגד גזירת הגיוס. והתוצאה הייתה, ש”כבוד עשו לו במותו” – כל החוגים, כולל אותו החוג הנ”ל, השתתפו בלוויית הענק של מרן זיע”א, ורבניהם אף היו בין הסופדים למרן.
כפי שאכן קרה אצל הרמב”ם עליו השלום, והמקובל הרמח”ל ע”ה, שרבנים גדולים לחמו נגדם בחייהם, שרפו את ספריהם, והחרימו את הרמח”ל. ואילו לאחר פטירתם, כל עם ישראל מזכיר את שמם הנורא בסילודין.
וכבר כתב מרן זיע”א ביומנו האישי, בתקופה שלחמו בו בירושלים, עקב שחלק על הבן איש חי בהלכה, עד ששרפו את ספריו, ומרוב צער הגיע מרן עד לשערי מוות ה’ ירחם. וכתב: “כל אדם גדול קמים לו מתנגדים רבים”…
(שר וגדול).
