סיפר מרן זיע”א:
פעם אחת דרשתי לציבור אודות מעלתה של התורה, ודיברתי על הפסוק: “מתוקים מדבש ונופת צופים” (תהילים יט, יא), והסברתי לציבור במשך זמן רב אודות מתיקות התורה שהיא כדבש ונופת צופים, והנה כשסיימתי את הדרשה, ניגש אלי אדם אחד שהיה עז פנים, ואמר לי: “כבוד הרב, כבודו דיבר במשך שעה שלימה על הטעם של התורה, ואני לא הרגשתי לא דבש ולא נופת צופים…”.
אמרתי לו: “כנראה אתה חולה, ולכן חוש הטעם שלך נפגם, בעזרת ה’ יתברך כשתהיה בריא ישוב אליך חוש הטעם, ואז תטעם את התורה ותרגיש בה טעם של דבש!
(משוש תבל).
