לאחר שגדולי ישראל חתמו על מגילת היסוד של רשת מעיין החינוך התורני, שתהיה באופן רשמי ומוכר ונתנו את ברכתם, לא נותר אלא לגייס את תמיכתו של שר החינוך דאז יצחק נבון. כדי שזה יעניק את הרישיונות הנדרשים להקמתה של רשת החינוך התורני החדשה.
מרן זצוק”ל זימן את נבון לביתו והעריף עליו שבחים ותשבחות. נבון עדיין לא ידע מה זיכה אותו בכבוד שכזה ביום שגרתי, עד אשר מרן זיע”א שח בפניו: “כבוד השר יצחק, אנחנו רוצים להקים רשת חינוכית חדשה במדינה עבור הנוער שלנו ואתה חייב לאשר זאת”, ביקש מרן.
תגובתו של השר לא הייתה צפויה: “בשום פנים ואופן אני לא יכול לאשר זאת”, אמר בנחרצות. “מעבר לכך שמדובר במהלך לא בריא למערכות החינוך של המדינה, החברים במפלגת העבודה לא יאפשרו לי זאת”, נימק.
ושוב הפציר בו מרן: “השכר שלך גדול מאוד, אתה כבר נמצא בסוף דרכך הפוליטית, ובעולם הבא תקבל שכר גדול”.
נבון לא התלהב מההצעה ונפרד ממרן בלי להתחייב לספק את הסחורה.
מרן עבר לשלב הבא, וביקש משרי ש”ס שייקחו את נבון לסיור בת”ת ספרדי שיראה במו עיניו, וכך אולי הוא ישתכנע.
ואכן נקבעה פגישה, ונבון הגיע לסיור בת”ת “יקירי ירושלים”, נבון חבש כיפה שחורה ונכנס לאחת הכיתות. משלב זה הכל עבד לפי התוכנית, השר המזרחי שאהב פיוטים מזרחיים, שמע את ילדי הכיתה שאמרו את פרקי “שיר השירים” בנעימה הספרדית המוכרת לו מבית אבא. השר נבון ישב על כיסאו של המורה והתקשה להסתיר את התרגשותו, הוא עצמו כנראה הבין סוף סוף את כוונתם של מרנן ורבנן זצוק”ל. שירת הילדים הושיבה אותו לשורשים מבית אבא, ולא חלפו אלא רגעים עד ששר החינוך שהיה אטום עד כה פרץ בבכי. נבון ניגב את דמעותיו, ואח”כ הבטיח לשרי ש”ס: “אני אתן לכם את כל האישורים הדרושים”.
(שר וגדול).
