כתב מרן מאור עינינו זצוקללה”ה (חזו”ע-ארבע תעניות, הספדים עמוד תעד ד”ה אזכרה):
אזכרה ימים מקדם שהגאון רבי ראובן כץ ז”ל פנה אלי בבקשה להצטרף לבית דינו בפתח תקוה, ואני לא נתתי ליבי לעזוב את ירושלים, שהייתי שם מרביץ תורה והלכה למאות בעלי בתים, אבל ברוב ענוותו המשיך להפציר בי, עד אשר בושתי ונכלמתי שלא להיעתר לבקשתו, והסכמתי אליו, וזכיתי לשבת עמו בשבת תחכמוני, וה’ יתברך חנני דעה והשכל לנהל את הדיונים בבית הדין, בצירוף הרה”ג רבי ישראל ספיר ז”ל.
והנה ביום בהיר אחד הופתעתי בשומעי את בקשתו (של ר’ ראובן כץ), שמכיון שהוא יוצא לגמלאות מפני גילו, מכאן והלאה אכהן כאב בית הדין, ואולם אני סירבתי בזה לבקשתו, ואמרתי לו: “הנה יושב עמנו הרב ספיר שהוא דיין ותיק כעשרים שנה, ואיך אעיז להיות מעליו במשרת אב בית הדין, הרי עלול שתהיה קנאה ושנאה, באמרו הצעיר הזה בא תמול שלשום לבית הדין, ופתאום יצא למלוך?!”.
הגאון רבי ראובן כץ בשומעו זאת, הראה לי פנים זועפות, וזעם שלא קיבלתי את הצעתו, אבל שלא בפני היה משבח אותי שהנה נותנים לי משרה על מגש זהב, ואני דוחהו.
אבל כל זה היה לטובתי, שכאשר זכיתי לעלות בשנת תשי”ח לשבת כחבר בבית דינו של הגרא”י ולדיברג, שהיה אב בית דין, לא הוצרכתי לרדת ממעמדי, והשם יתברך יזכנו תמיד להכיר מיעוט ערכנו.
