ספריו הקדושים של מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה, שינו את התפיסה הישנה לפיה כל נושא הלכתי שהיה עולה, היו מסתפקים בכמה שמועות ומקורות בודדים ועובדות אחדות.
מרן עשה מלאכה כבירה, מלאכת אומן, המחייבת כל אחד ואחד ממורי ההוראה לשבת שבעה נקיים על כל שאלה ושאלה שבאה לפניו, ולעיין במקורות הדברים מן הגמרא וספרי הראשונים ועד אחרוני אחרונים ובפרט בעניינים חמורים אלו, ולא להסתפק בכל מיני פסקים שאינם מבוססים או שמועות נידחות.
מרן גם התווה דרך ומשנה סדורה בכל הנוגע לשאלות אלו, ובפרט לאלו המורים להמון העם לבל יחמירו עליהם חומרות שאינם מעיקר הדין, חומרה המביאה לידי קולא, שכן רבים שאינם יכולים לעמוד בחומרות נכשלים אחר כך בגופי תורה, רחמנא ליצלן.
אך כדרכו בקודש, מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה לא היה שוקט על שמריו ולא היה מסתפק בלימודו האישי.
מרן פעל איפא במרץ ובכל כוחו לביצור קדושת המחנה ולטהרת עם ישראל, בכל דרך ואופן שהוא, אם זה בתורתו שבעל פה בשיעוריו הקבועים, אם זה בעצרות הרבות בכל רחבי הארץ, אם זה בעת קבלת קהל, ואם זה בכתיבת מכתבים לבני דורו.
(שלהבת יוסף חי).
