כתב הגאון הגדול רבי יוסף חי סימן טוב שליט”א, בספרו החשוב “שלהבת יוסף חי” (עמוד קלז):
סיפר לי ר’ חיים ברזילי הי”ו, מעשה שהיה בדידו, ממנו רואים עוד את זהירותו המופלאה של מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה בענייני בין אדם לחבירו: לפני עשרים וארבע שנים הזמין ר’ חיים את מרן לסנדקאות, מרן נענה להזמנה, אך ביקש ממנו שיואיל בטובו לחוס על זמנו היקר ולקיים את הברית בסמיכות לביתו ככל האפשר. מרן קבע את השעה המיועדת וביקש לדייק בזמנים. באותו יום היה צריך מרן זיע”א להיות סנדק גם בעוד מקום אחר, קודם לברית של ר’ חיים. מרן הגיע לברית הראשונה ונוכח לראות שהמוהל טרם הגיע. משראה שמתעכבים עוד ועוד, התנצל בפני המשפחה, ואמר: “אני מצטער, צריך אני לצאת לעוד ברית ומשם לפנות ללימודי, אני מוותר על הסנדקאות, שיהיה לכם במזל טוב!”, ויצא משם לברית לבנו של ר’ חיים.
בינתיים, המוהל שאיחר להופיע בברית הראשונה, הגיע, ותהום כל העיר, הוריו של הרך הנולד לא הסכימו לוותר על סנדקאותו של מרן, הם ביררו לאיזה אולם נסע, ומיד יצאו לשם כולם עם התינוק והמוהל.
איזה סנדק לא היה שמח ונהנה ממחזה מרהיב עין כזה? איזה כבוד והערצה לתורתנו הקדושה כנאה וכיאה! אבל מרן ממש לא נהנה מהרעיון! חוורו פניו! ולמה?! מרן לא הסכים לקיים את הברית עד שיקבל את הסכמתו ואישורו של ר’ חיים בעל הסעודה. מרן קרא לו לצד וביקש לשאול ממנו אם הוא מסכים למעשה זה, מרן צפה את מה שעתיד להתרחש לאחר מכן כאשר אחרי הברית יתיישבו בסעודתו הקרואים של בעל הברית הראשונה, וחלילה ע”י זה יגרם נזק או צער לבעלי הסעודה. רק לאחר שראה שבעל הסעודה מסכים לזה בלב שלם, נעתר לבקשתם, ונתן את אישורו לקיים את שני הבריתות.
