בחודש תשרי התשס”ז, הובהל מרן זיע”א לבית החולים, שם הוחלט לערוך לו ניתוח דחוף, מצבו הרפואי הידרדר עד כדי סכנה, בחדר ההרדמה, מחובר למכשירים וצינורות שונים, שהה מרן וציפה לניתוח, חלש כתינוק בן יומו, נשימותיו היו כבדות, לחץ דמו היה משחק, בקושי רב החזיק את עיניו, אך בידו הייתה פתוחה גמרא, כרך קטן של ש”ס מהדורת כיס שלא מש ממיטתו, והיה פתוח לנגד עיניו עד כמה שניות לפני ההרדמה, גם בדקות מתוחות אלה היו עיניו בולעות בשקיקה ובצמא את דברי הגמרא…
כשהתעורר מרן זיע”א מההרדמה שאחרי הניתוח, לא שאל אם הניתוח הצליח או נכשל, לא פנה לברר את מצבו הרפואי, רק ביקש בחולשתו ליטול את ידיו, ומיד המשיך ללמוד מהמקום שבו הפסיק.
(משוש תבל).
