מי שלא ראה את מרן זיע”א מבכה על חורבן בית המקדש, לא חש מימיו חורבן בית המקדש!
בכל שנה בשיעורו השבועי ערב תשעה באב, כאשר היה נושא את דברותיו על הלכות ומנהגי והשתלשלות החורבן, היה בוכה בדמעות שליש, ומקונן בצער רב על חורבן בית המקדש.
כל מי שזכה לישב בצילו ולהתחמם מאור תורתו, בראותו את מרן זיע”א מבכה ומתאבל על חורבן בית המקדש וצער השכינה המתפלשת בעפר, היה מרגיש בחוש את דברי הירושלמי (יומא ה.): “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו כאילו נחרב בימיו”.
היה זה מראה נדיר שכמעט ואינו קיים בדורות אלו, ולא יכול יוסף להתאפק, קולו נחנק מבכי ועיניו זלגו דמעות, כולו באנחה שוברת, ממרר בדמעות שליש את אובדן המקדש, דומה היה שהיום חרב המקדש, ולא מלפני למעלה מאלף תשע מאות שנה…
פעם אחת אחרי שקיים מרן זיע”א את מצוות שילוח הקן, בעוד הקהל כולו יושבים סביב שלחנות ערוכים במיני תרגמה לכבודה של מצוה, התיישב רבינו בקרן זוית והחל ממרר בבכי.
כעבור עשרים דקות כאשר נרגע, פנה בעל הבית ושאל את מרן לסיבת בכיו, כיצד ובמה יוכל לעזור להפיג את צערו ולשמח אותו. נענה מרן זיע”א ואמר:
“בעת קיום המצווה נזכרתי בדברי הזוהר הקדוש (תיקון ו דף כג.) שבזמן שישראל מקיימין מצוות שילוח הקן כל ממונה מלמד זכות על העופות שלו, ואז הקב”ה מאסף את כל צבאותיו ואומר להם אין בכם מי שילמד זכות על בני שנמצאים בגלות? ואין מי שילמד זכות על השכינה שהיא בגלות? שהקן שלה הוא בית המקדש שבירושלים החרבה. באותה שעה הקב”ה צווח ואומר “למעני למעני אעשה” אני אלמד עליהם זכות, שלא יתחלל שמי בין העמים.
הפטיר מרן זיע”א ואמר:
“לכן בכיתי, והתפללתי להשם יתברך בעת רצון זו: עד מתי תהיה השכינה בצער?! עד מתי יהיו ישראל לסב ולמשיסה, לרדיפות ולצרות?! אנא ה’ גאל נא את ישראל בניך ברחמים!!”.
(שלהבת יוסף חי).
