א. עיר שלא הצליחו תושביה להשיג אתרוג למצוה, ונודע להם שבעיירה הסמוכה להם, יכולים להשיג מהם אתרוג, אבל העיירה היא רחוקה מן העיר שלהם יותר משנים עשר מיל, בכל זאת מותר להם לשלוח גוי בליל יום טוב להביא להם אתרוג, לזכות את הקהל במצות לולב ביום טוב הראשון שהוא מן התורה. ואם אפשר יאמר לגוי שיאמר לגוי חבירו. [ילקו”י מועדים עמ’ קע. חזו”ע סוכות, עמוד תלד. וז”ל המרדכי בעירובין (פרק הדר סי’ תקיד), רבינו יואל התיר לומר לנכרי ביו”ט להביא להם אתרוג למצוה, אפי’ ממרחק של י”ב מיל, משום דתחומין דרבנן, דלרבנן לית להו תחומין מה”ת, ואפי’ די”ב מיל. והו”ל שבות דשבות במקום מצוה].
ב. וכן אם חל יום טוב הראשון של חג בשבת, מותר לשלוח גוי בשבת שיביא להם אתרוג, אפילו מחוץ לתחום, לצורך יום המחרת. ואפילו חוץ לי”ב מיל, אף שעבר יום א’ דהוי מדאורייתא, דאכתי איכא מצוה דרבנן, ודחי שבות דשבות דרבנן. [חזו”ע סוכות עמ’ תלד]. ואם אומרים לגוי בשבת להביא להם מחוץ לתחום, שופר או אתרוג למצוה, לצורך יום המחרת, ואנו יודעים שהגוי ינהג ברכב שלו לנסוע למקום ההוא, ויעשה מלאכה דאורייתא. אף על פי כן הדבר מותר, כי הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, לרווחתו, כדי שלא יטרח ללכת ברגל, ולא מקרי זה לצורך ישראל, שאנו אין לנו שום נפקא מינה אם ילך ברגלו, בין אם יסע ברכבו. [ילקו”י שם עמ’ קסט הערה כג. חזו”ע סוכות עמ’ תלה].
ג. קהל שלא השיגו אתרוג ביום הראשון של החג, והגיע אליהם בחול המועד, צריך לברך על נטילת לולב ו”שהחיינו” בחול המועד. [מבואר בספר לקט יושר (עמו’ קמו) בשם מהרא”י, דאף שרק ביום ראשון הוא מדאורייתא, מ”מ עדיין נשארה מצוה דרבנן].
