א. מצות עשה מן התורה לירא מהאב ומהאם, שנאמר (ויקרא יט, ג): איש אמו ואביו תיראו. ואמרו חז”ל: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב”ה מורא האם למורא האב. ואמרו עוד: נאמר איש אמו ואביו תיראו, ונאמר את ה’ אלקיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מורא אב למורא המקום. וכתב הרמב”ם: שצונו [השי”ת] לירא מאב ואם, שנחשבם במעלת מי שיראים ממנו ומעניש, כמו המלך. וילך עמהם כדרך שילך עם מי שמפחד ממנו וירא מהגיע לו ממנו מה שימאס. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”א].
ב. גם אשה נשואה חייבת במצות מורא. ולכן אסור לה לישב במקום המיוחד לאביה, או במקום המיוחד וקבוע לאמה, וכן אסור לבת לקרוא לאביה או לאמה בשמם, ואסור לה לסתור ולהכריע את דברי הוריה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”ב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שכז].
ג. אונן שמתו מוטל לפניו חייב במצות מורא, בדברים שהם בשב ואל תעשה, כגון שלא להזכיר את שמו, או שלא לחלוק עליו, או שלא לישב במקום המיוחד לאביו, וכל כיוצא בזה. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה ס”ג. ושם בהערה אם אונן פטור מלעמוד בפני אביו או אמו בכל פעם שנכנסים לחדר].
ד. איזהו מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו, או מקום המיוחד לו להתפלל. ואפילו לעמוד שם בלא לישב אסור. וכן לא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, או בחנות, אבל לעמוד שם [במקום שאביו רגיל לישב בביתו] מותר, שאין בזה זילותא כלל. וכן אם יש לאמא מקום קבוע בבית לשבת שם, אסור לבן או לבת לשבת שם, אבל לעמוד שם מותר. ויש אומרים שכל האיסור הוא דוקא בפני אביו, או אפילו שלא בפניו אבל יש שם אנשים אחרים, דבזה יש משום זלזול באביו כשבא לשבת במקום אביו בפניהם. הא לאו הכי אין איסור לשבת במקום הקבוע לאביו. ויש אומרים דהאיסור הוא אפילו שלא בפני אביו ושלא בפני שום אדם, וכל עוד שאביו בחיים אין לבן או לבת לשבת במקומו המיוחד לו. ויש לחוש לדברי האוסרים, שגם שלא בפניו לא ישב במקומו המיוחד לו, בחיי אביו. ודין זה שייך גם במי שאינו תלמיד חכם, ואף באיש פשוט. [ויש אומרים שעכשיו הבנים עומדים במקום אביהם גם בבית הכנסת כשהאבא אינו שם, והטעם, שמאחר וכך נהגו נחשב הדבר כאילו נתן לו רשות, ואין האב קפיד על כך]. [כיבוד או”א פ”ה ס”ד].
ה. מותר לבן לעמוד במקום המיוחד לאביו לישב, שכל האיסור הוא דוקא למה שהוא דרך הקביעות, וכיון שמקום זה וכסא זה מיועד לישיבה, אין איסור לעמוד שם. ולכן מותר לבן לעמוד על כסא המיוחד לאביו כדי ליטול דבר מה ממקום גבוה. [ילקו”י כאו”א פ”ה ס”ה].
ו. אין לבן לעמוד בתפלת שמונה עשרה לצד אביו, שדינו כרבו המובהק שאסור להתפלל לצידו בתוך ד’ אמות. [דהיינו מטר תשעים ושתים ס”מ]. ויש לחוש לזה גם כשמתפללים בצבור, שלא לעמוד לצד אביו. וכשיש צפיפות בבית הכנסת והבן הוצרך לעמוד לצד אביו בתפלת שמונה עשרה, יבקש ממנו מחילה. ואם אביו מתפלל במקום מוגבה קצת, כמו על בימה וכדומה, והוא עומד ברצפה, מותר לעמוד אפילו בסמוך לו ממש. [שם פ”ה ו].
ז. אין לבן להתפלל שמונה עשרה אחרי אביו, כדי שלא יגרום לו צער שיצטרך להמתין לו עד שיסיים תפלתו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”ז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמ].
ח. אם נאבד לבן איזה דבר, וגם לאביו נאבד איזה חפץ, או לרבו המובהק, אבידת עצמו קודמת להם, ויכול לחפש אחר אבידתו, ואחר כך יחפש אחר אבידת אביו או רבו. אבל אבידת אביו ואבידת רבו המובהק, אבידת רבו קודמת, אפילו אם אביו הוא גם כן תלמיד חכם. ואבידת רבו שאינו מובהק, ואבידת אביו שאינו חכם כלל, יקדים לחפש אחר אבידת אביו, ואחר כך אבידת רבו. וגם אם היה אביו שקול כנגד רבו המובהק, אבידת אביו קודמת. היו אביו ורבו נושאים משאות מניח של רבו ואחר כך מניח של אביו. היו אביו ורבו עומדים בבית השבי, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שמא].
ט. יש אומרים שאין לבן לישב סמוך לאביו ממש, כשהוא במסיבה שיש שם אורחים, וכגון בחתונות וכדומה, כשהישיבה היא לפי כבוד וגדולה, כגון במזרח, אבל במקום שאין הישיבה לפי מעלה, כגון בסתם שלחן בחתונה, וכדומה, או כשהוא בביתו ומיסב על שלחנו עם בני ביתו אין קפידא בזה אם ישב הבן סמוך אצל אביו. וכן בבית הכנסת בעת התפלה אין קפידא בזה. ויש אומרים שכל זה בזמנם שדרכם היה לאכול כשהם מסובים על המטות, אבל בזמן הזה שאין דרך להסב, אין שום איסור לבן שישב אצל אביו, וכן פשט המנהג כיום בין בבית הכנסת ובין בשלחן שבבית, שהבן יושב ליד אביו, אפילו כשיש שם אורחים. ובפרט אם האב מבקש מבנו שישב לידו ויש לו בזה שמחה ועונג, או כשהאב צריך לשירותו של הבן, בסעודה, שחייב לשמוע לאביו לשבת לידו גם במסיבות וחתונות. וכן מותר לבן לשבת ליד אביו כשהם נוסעים ברכבת או במכונית או במטוס, וכדומה. [ילקוט יוסף הלכו’ כיבוד אב ואם פ”ה ס”ט].
י. אם הבן היה יושב בסעודה שיש בה אורחים, ובא אביו לישב לצדו, אין לבן לשנות את מקומו, ואם אביו קורא לבנו שיבוא לישב לידו יראה עצמו שאינו חפץ לישב בצדו מחמת חשיבותו של אביו, ועם כל זה עושה זאת בשביל רצונו של אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה ס”י].
יא. בן המתארח אצל אביו בליל פסח, אפילו אם אביו הוא רבו מובהק, צריך הבן להסב בכל הדברים שצריך להסב בהם, אחר שדרך האב למחול על כבודו לבנו. אבל תלמיד המתארח אצל רבו בליל פסח, אף על פי שאינו רבו מובהק, אין צריך היסבה, ואסור לו להסב אלא אם כן רבו נתן לו רשות. ותלמיד חכם מופלג אף על פי שלא למד ממנו כלום, וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, שנחשב כרבו המובהק לכל דבר, אסור להסב בפניו. ואם עבר והיסב ולא אמר לו רבו ולא כלום, נחשב כמו שנתן לו רשות. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סי”א מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמד].
יב. על הבן ליזהר שלא לישב בפני אביו ואמו שלא בדרך כבוד, וכן בפני רבו ותלמיד חכם, ובדוחק התירו להסב בליל הסדר בפני אביו מפני המצוה. [ילקו”י כאו”א פרק ה’ סי”ב].
יג. יש מי שאומר שאין לבן לעמוד ממקומו וללכת אלא אחר שאביו יתן לו רשות לכך. וכיום נהגו שלא להקפיד בזה. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקו”י כאו”א פ”ה סי”ג].
יד. אין לבן לשבת במקומו הקבוע של אביו בבית הכנסת, בימי חייו של אביו. ויש אומרים שכל האיסור הוא כאשר המקום נקבע על פי כבודו ומעמדו של אביו, אבל אם המקום שבבית הכנסת נרכש על ידי אביו בדמים, מותר לבן לשבת במקום אביו. ויש שמחמירים בזה בכל אופן, כל שהוא מקום קבוע לאביו, אלא אם כן יודע שאביו מוחל לו על כך. ולדינא נראה שהדבר תלוי במנהג אותו מקום, ואם ידוע לנו שמנהג אותו מקום להקפיד בזה, אין לבן לשבת באותו מקום. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סי”ד].
טו. מה שאסרו הישיבה במקום שאביו מיסב בביתו, זה דוקא כשאביו יושב שם דרך חשיבות, כגון בראש השלחן עם בני ביתו לסעודה, אבל מקום שיושב שם ללימודו או לעבודתו, ובוחר לו אז את המקום הנוח לו יותר, ואפילו קובע לו המקום הזה תמיד, אבל אינו בדרך חשיבות אפשר דמותר לישב שם. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סט”ו].
טז. בן שאביו מגיד שיעור, והאב שלח אותו ללמד במקומו, הנכון הוא שלא ישב בכסא של אביו, או במיקום שבו נמצא כסא שעליו רגיל אביו לשבת, אלא יקח את הכסא לצד מעט. [אך יש מקום לומר דמאחר שאביו שלח אותו למסור את השיעור במקומו, מסתמא מחל לו שישב במקומו, ולכן אם אין אפשרות להזיז קצת את הכסא לצד, מותר לבן לישב במקום אביו כשנשלח למלא את מקומו בשיעור]. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סט”ז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמח].
יז. אם יש כסא שיש לו צורה מיוחדת ושונה משאר הכסאות, וכסא זה מיוחד לאביו, אין לבן לשבת עליו, אף שהכסא נמצא במקום אחר, ולא במקום שאביו יושב בו בקביעות, והדין כן בין בבית בין בבית הכנסת, אלא אם כן האב מחל על כבודו. וכן אין לבן לישב בחנות במקום המיוחד לאביו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמט].
יח. בן המתארח בבית הוריו, והוריו אינם נמצאים בבית, אין לבן לישן על מטת אביו או אמו. ויש אומרים שהדין כן גם לגבי ישיבה על מטת אביו, שאין לבן לישב על מטת אביו, אלא אם כן נתן לו רשות לכך. ויש מקילין לענין ישיבה על מטת אביו או אמו. וראוי להחמיר בזה גם לענין ישיבה על מטת אביו ואמו, אלא אם כן הם מוחלים על כבודם והרשוהו לכך. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סי”ח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמט].
יט. אם יש לאביו מקום בבית הכנסת ומתפלל שם רק שחרית, אסור לבנו לשבת שם במנחה או במעריב, אף על פי שאביו לא בא למנחה או למעריב כלל, שזה מיקרי מקום אביו. וכן בימים הנוראים שאין מקומות פנויים בבית הכנסת, ואביו עמד להיות שליח צבור ומקומו התפנה, אין לבן לשבת במקומו. אלא אם כן יודע שאביו מוחל לו על כך. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סעיף יט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנא].
כ. בית הכנסת שיש בו ב’ מנינים, ובמנין הראשון יש מקום קבוע לאביו, ובמנין השני אותו מקום קבוע לאדם אחר, אפילו הכי מיקרי מקום קבוע לאביו ואסור לישב על מקומו, אלא אם כן יודע שאביו מוחל על כך. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ ס”כ].
כא. אב שהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת, ואחר כך שינה את מקומו למקום אחר, מותר לבן לישב במקומו הקודם. והיינו כאשר עושה כן בפני אביו, שהכל רואים שאביו חלף הלך לו למקום אחר. או אפילו שלא בפני אביו באופן שכבר עבר זמן והצבור יודע שהאב כבר אינו יושב במקום זה. וכן אם האבא היה רגיל להתפלל בבית כנסת מסויימת, ואחר כך עקר להתפלל בבית כנסת אחר, מותר לבן לשבת במקומו בבית הכנסת הראשון, שאין זה כבר בכלל מקומו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנב].
כב. מותר לבן לשבת במקום אביו לאחר פטירתו בביתו או בבית הכנסת, שדוקא בדין האיסור לקראו בשמו, הוא בין בחייו בין לאחר מותו, אבל לענין האיסור לישב במקום אביו, זהו דוקא בחייו, אבל לאחר מותו שרי. וכן הדין לענין מקום רבו בבית הכנסת. ואמנם אם אביו היה תלמיד חכם וכיבדוהו לישב במזרח, או מקום מכובד, והבן אינו תלמיד חכם, אין לבן לישב במקום אביו אחר פטירתו. ויש אומרים שהמנהג הוא שאם הרב המרביץ תורה נפטר, מכסים את מקומו בבגד בבית הכנסת שלו, ולא ישב שם איש זר [כל י”ב חודש], וכן לאו אורח ארעא שיהיה הבן יושב בבית הכנסת במקום אביו, ואפילו יהיה מותר מן הדין, מכל מקום נמנעים מלעשות כן מפני הרואים שאין להם הבחנה ויאמרו איך מלאו לבו של בנו לישב במקומו בישיבתו, [ועוד שנוהגים להדליק נר לעילוי נשמתו וכאילו הוא עומד עמנו היום כמו בחייו, כל י”ב חודש]. ויש מתירים לישב במקום אביו אחר פטירתו, שבודאי האב מוחל, ואדרבה זהו כבודו של האב שהבן יושב במקומו אחר פטירתו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף כב. שוב יצא לאור יביע אומר חלק י’ ושם בחיו”ד סימן כא עמוד
רלב כתב כדברינו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנב. וכן הוא בהליכות עולם חלק ח’ עמוד קמד].
כג. בן שהביא את אביו להתגורר בתוך ביתו, או שאביו מתארח אצלו לשבת, מן הראוי לכבדו לישב בראש השלחן, וכן המנהג. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כג].
כד. כשבאים כל בני הבית ליטול את ידיהם אחר הקידוש, והאבא עומד עמהם, צריך לכבד את האבא ראשון ליטול את ידיו, וכן אם מניחים פירות ומגדנות בפני האורחים, יכבדו תחלה את האבא ליקח מהם. וכן יש להושיט לאביו מנת אוכל בסעודה בראשונה. ומדרכי הנימוס והכבוד, שהבנים ימתינו מלאכול עד שיגישו לאביהם את המאכלים ויתחיל באכילתו. אבל באמא אין צריך להקפיד בזה, שזה רצונה שהכל יאכלו כאשר עליה מוטל חלוקת האוכל לבני ביתה. [ילקו”י הל’ כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שנו].
כה. המארח את אביו אצלו בשבת וביום טוב, מן הראוי שיכבד את אביו לקדש על היין. ואם האב אינו יודע שצריך לכוין להוציא ידי חובה, יאמר לו קודם הקידוש שיש לכוין להוציא את הרבים ידי חובת הקידוש. ואם אביו אינו יודע לברך כהוגן, וכגון שבולע תיבות ומגמגם, רשאי הבן שהוא בעל הבית לקדש בעצמו על היין. ואם חושש שאביו יפגע מכך, יכול ליתן לאביו לקדש, והמסובין יאמרו עמו מלה במלה את כל הקידוש בלחש. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנח].
כו. המארח את אביו אצלו בשבת, יש אומרים שהבן שהוא בעל הבית הוא זה שצריך לבצוע על ה”לחם משנה”, ואינו צריך לכבד את אביו, שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ויש חולקים ואומרים שבזמן הזה אין צריך להקפיד שדוקא בעל הבית יבצע. וממילא יותר עדיף שיכבד את אביו שיבצע על הפת. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סעיף כו].
כז. בשבת וביום טוב יבצע מהפת לעצמו פרוסת הכזית, ולאשתו כביצה, שהוא כנגד השם כנודע, ואפילו אם נמצא גדול שמיסב על השלחן, לא יתן לו קודם אשתו. ומאחר שכך נהגו על פי הסוד, מסתמא האב מוחל. ומכל מקום טוב שהבן יבקש בפירוש את סליחת הוריו על כך, או שיתן לאשתו ולאביו שניהם ביחד, כדי שלא להקדים את אשתו לאביו ואמו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנט].
כח. אף על פי שמצוה להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת, וביותר מצוה להיות ראשון בבית הכנסת, שמעלתו גדולה, מכל מקום אם נזדמן יחד עם מי שחייב בכבודו, כגון אביו או סבו או אחיו הגדול או חמיו, או זקן ותלמיד חכם, צריך לכבדם להכנס ראשון לבית הכנסת. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שס].
כט. אם אביו מבקש לקנות דבר מצוה בבית הכנסת, כגון עלייה לתורה או פתיחת ההיכל וכדומה, והבן רוצה להוסיף על הדמים ולזכות במצוה, יש אומרים שרשאי להוסיף על הדמים, ואין בזה חשש משום כיבוד אב ואם. ויש חולקים ואומרים שאין זה כבוד לאב שהבן יוסיף עליו בדמים בפני רבים. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה מהדורת תשס”א כרך א’ עמו’ שסג].
ל. אם נזדמנה מצות שילוח הקן בפני האב והבן גם יחד, יש אומרים שיכבד את אביו שיקיים את המצוה. ויש אומרים דבמצוות לא שייך כיבוד. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”ל].
לא. אולם במצוה המוטלת על הבן, כמו מילה ופדיון הבן, מזוזה ומעקה, מצוה בו יותר מבשלוחו, ועדיף יותר שהוא עצמו יקיים המצוה מאשר יקיימנה על ידי אביו, דהיינו שימנה אותו כשליח. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שסג].
לב. יש אומרים שאם אביו עלה לתורה לעליית שלישי, לא יעלה הבן לעליית שישי, אפילו אם קראו לו בשמו, שיש בזה זילותא לאביו שהבן מקבל עלייה מכובדת יותר. ולכן יבקש רשות מאביו, ויעלה. ובמקומות שנוהגים למכור את העליות, ואין מכבדים לפי חשיבות, נראה שאין לחוש בזה. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סל”ב מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ שסג].
לג. במקומות שנהגו שפתיחת ההיכל להוצאת הספר תורה גדולה ממצות הלבשת הרימונים, אין לבן או לתלמיד לפתוח ההיכל כשאביו או רבו עושים מצות רימונים, אלא אם כן מחלו לו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שס].
לד. בכלל דין מורא שהבן או הבת לא יסתרו את דברי ההורים, ולא יכריעו את דבריהם לומר נראין דברי אבא, שיש בזה זלזול לאביו מפני שמראה בכך שדעתו מכרעת יותר מדעת הוריו. [ולחלוק בדברי תורה ראה להלן]. ושלא בפני אביו מותר לומר לכל החולקים נראין לי יותר דברי אבא מדבריכם, שאין זו הכרעת הדעת אלא זהו כבודו של אביו. [לבוש]. ואם יש לבן תשובה לטענות החולקים על דברי אביו, ישיב להם אפילו בפני אביו, בין במילי דעלמא בין במילי דאורייתא, שזהו כבוד אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף לד].
לה. אם אביו היה מספר ואומר כך וכך אירע לפלוני, או כך וכך היה המעשה, אסור לבן לומר לא כך היה המעשה אלא כך וכך, ולא יאמר טעית וכך היה לך לומר. ודין איסור סתירת דברי אביו שייך גם באמו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף לה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שסז].
לו. אין לבן לומר כך וכך הדין, וכך אומר אבי, שאין זה כבוד, אלא צריך לומר הדין בשם אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף לו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שסז].
לז. כל הדין שאסור לבן לסתור דברי אביו הוא דוקא במילי דעלמא, ואז אסור בין שהוא חולק עליו, בין שאומר למי שחולק עליו נראים דבריך. אבל בדברי תורה או בהלכה מותר לבן לחלוק על אביו, או להשוות דעתו עם החולקים על אביו. ועל כל פנים שלא בפניו מותר, שתורה אמת כתיב בה ואין מחניפים בה לשום אדם. וכל זה רק אם יש לבן ראיות חזקות לדבריו ואסמכתאות שהדין עמו, והוא תלמיד חכם הבקי גם במקורות ההלכה ובכללי הפסיקה, ואינו בודה חומרות או קולות מלבו. שאז מותר לבן לחלוק על אביו, אבל אין לבן לחלוק על אביו בלא לבדוק את הענין הדק היטב בדברי רבותינו ובעיון מתון. [ובלאו הכי אין לחלוק בפזיזות בלא עיון היטב]. וכן הדין בתלמיד שמותר לו לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה כל שיש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו, בין בפניו בין שלא בפניו. וכן מותר לחלוק על האחרונים בכהאי גוונא כשעושה כן דרך ענוה ובכבוד ובדרך ארץ. אך לא יחלוק עליהם דרך סתירה כגון לא כי וכו’, או בדרך העזה ובתוקף, אלא יחלוק עליהם בדרך כבוד בדיבורו. וכן מותר לבן או לתלמיד לכתוב תשובה בהלכה ולחלוק בה על דברי אביו או רבו, ואין בזה כל חשש, אף שמזכיר דברי אביו ורבו וחולק עליהם. [ואין צריך להמנע מלהזכיר את הדברים בשמם]. וגם בכתיבתו יזהר לכתוב בכבוד ובענוה. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תסח].
לח. ספרדי שאביו נמנה על יוצאי עדה מסויימת הנוהגים בכל הליכותיהם כדברי הבן איש חי, והבן רוצה לנהוג בכל הליכותיו כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אין בזה שום חשש, ואדרבה כן יש להורות לכתחלה, לנהוג כאן בארץ הקודש כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ואינו חייב לשמוע לקול אביו המצוה אותו לנהוג בכל הליכותיו כדעת הבן איש חי. [ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעח].
לט. רשאי האב למחול לבנו ולהתיר לו להשמיע בפניו דעה המנוגדת לדעתו במילי דעלמא, דאב שמחל על מוראו מוראו מחול [ודין מורא בזה כדין כבוד]. ולכן אם אביו אומר לו רצוני לשמוע מה דעתך בענין פלוני, צריך הבן לומר לו את דעתו, בין שדעתו כדעת אביו, ובין אם היא הפוכה מדעת אביו. [ובדברי תורה אין צריך רשות]. [ילקו”י שם פרק ה’ סעיף לט].
מ. מותר לבן ללבוש את בגדי אביו, או לנעול את מנעליו, ואפילו בבגדי שבת. וכן מותר לבת ללבוש את בגדי אמה. וגם לאחר פטירת אביו מותר לבן ללבוש את בגדי אביו, וכן את מנעליו, אולם יש להחמיר בנעלים שהמת היה לבוש בשעת מותו, שלא ללובשם כלל. אבל במנעלים שלא היו על המת בשעת פטירתו, אין שום חשש. ואם בכל זאת לבו נוקפו
וחושש מזה, יתן אותם לעניים ויודיעם על כך. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה ס”מ מהדו’ תשס”א עמו’ שפא].
מא. אין לבן להתרחץ בבית המרחץ כשאביו רוחץ שם, או במקוה, ואפילו אם הבן כבר היה במרחץ, ואחר כך נכנס לשם אביו, צריך הבן לצאת משם מיד. ונכון והגון שאדם לא יתרחץ גם עם ילדיו הקטנים [מגיל תשע לערך, והכל לפי חריפות שכלו של הילד]. והדין כן גם בחמיו. ואפשר דאיסור זה נוהג גם לאחר מיתה, ולכן אין לבן לטהר את אביו או חמיו לאחר פטירתם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שפג].
מב. אם האב צריך לבן, ומבקש מהבן לרוחצו פעם בשבוע, על הבן לדאוג למישהו אחר שירחצנו, אפילו אם הדבר כרוך בתשלום. [וראה לעיל לענין גביית התשלום מאביו]. אולם במקרה שהאב חולה וזקן ויש חשש סכנה של החלקה באמבטיה, ואין שום אפשרות שמישהו אחר ירחצנו, יש להקל לבן לרחוץ את אביו אם הבן מלובש, ולכתחלה יניח על אותו מקום מגבת גדולה, או שילבישנו בגד ים וכדומה. ואם גם זה אי אפשר, יש להקל לרוחצו במקום סכנה. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שצח].
מג. יש אומרים שאין חובה לעמוד מפני אביו בבית המרחץ, [בחדר הפנימי, באופן שאביו הגיע לפתע, וכדומה, או באופן שאביו לבוש, כי בלאו הכי אין לבן להתרחץ עם אביו]. מאחר שחיוב קימה מפני אביו הוא מדין כבוד, ולא שייך כיבוד בבית המרחץ. ויש חולקים ומחייבים לעמוד מפני אביו גם בבית המרחץ, אחר שחיוב קימה מפני אביו הוא מדין מורא, ודין מורא שייך גם בבית המרחץ. וכן עיקר כסברא זו. ולכולי עלמא בבית האמצעי או החיצוני שהכל לבושים, חייב הבן לעמוד מפני אביו, אם שניהם לבושים. ויזדרז לצאת, כדי שלא להיות עם אביו יחד בבית המרחץ, וכמבואר. וכל שכן בבריכת שחיה שכולם לבושים בבגד-ים, דצריך לעמוד לכבוד אביו ותלמיד חכם. ובפרט כשהם לבושים בסמוך לבריכה, שחייב לקום. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תא].
מד. אין לבן לעקור לעיר אחרת אם אביו ואמו צריכים לו שישמשם, אלא עליו להתגורר בסמוך למקום הוריו, כדי שיוכל לעסוק בכבודם. אולם בכמה אופנים מותר לבן לעקור לעיר אחרת, וכגון: א. שאין לבן אפשרות כספית לרכוש דירה בעיר מגוריהם של הוריו. ודמי שכירות הדירה באותה עיר גבוהים, ואין בידו לשלם השכירות מידי חודש בחודשו. ב. או שהוריו מוחלים לו על כך. ג. או שיש חשש של הפרת שלום בית, אם ידור ליד הוריו. ד. וכן אם אינו מוצא מקור פרנסה בעיר מגורי אביו. ה. או שאינו מוצא מקום ללימוד כחפצו ללמוד, באותה עיר שהוריו מתגוררים בה. ו. וכן אם הבן מכהן כרב קהלה ומזכה את הרבים בתורתו. ז. או שבאותה עיר אין תלמוד תורה טוב שיכול לחנך שם את בניו ובנותיו. ח. או שהוריו מתגוררים בשכונה חילונית והדבר גורם לו או לילדיו הפרעה ביראת שמים. ט. או כשיש סיבות של בריאות, כאשר הרופאים המליצו לבן לעקור לעיר אחרת שבה האויר שונה. י. או כשהוריו יצאו מדעתם. יא. או שהוריו הם אנשים קשים ובעלי מדות רעות ומצערין אותו יותר מדאי, וחושש שיבוא להכשל בכבודם. יב. או שאינו מוצא אשה אלא בתנאי שיעבור לדור בעיר אחרת. [וישנם עוד מקרים שבגינם אפשר להתיר לבן לעזוב עיר מגורי אביו, ויש להיוועץ בזה עם חכמים]. ובכל אלה רשאי הבן לעבור לעיר אחרת, אך עם כל זה נכון שיפייס את דעתם עד שיתרצו בכך. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה סעיף מד].
מה. אם הבן גר בריחוק מקום מהוריו וכותב להם אגרת שלומים, או מתקשר אליהם בטלפון להודיע להם על שלומו ולהסיר דאגה מלבם, מקיים בזה מצות כיבוד אב ואם. ויש אומרים שמותר לבן לבקש את דמי הבולים והטלפון מאביו, אחר שמצות כיבוד אב ואם היא משל אב ולא משל בן. ויש אומרים שעל הבן להמנע מלבקש ההוצאות הנ”ל מהוריו. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סע’ מה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תז].
מו. המתגורר בריחוק מקום מהוריו, והם דואגים לשלומו, והוא רגיל לשלוח להם מכתב מידי פעם בפעם, והוצרך לכתוב להם בחול המועד ולהודיע להם משלומו, מותר לו לכתוב להם בחול המועד אף בכתב ידו. ואמנם טוב יותר שיכתוב במחשב וכדו’. [שם סמ”ו].
מז. בן היוצא למקום אחר והוריו דואגים אם הגיע לעירו ולשער מקומו, כשהבן יגיע למחוז חפצו מצוה שיתקשר אליהם להודיעם שהגיע, או שישלח להם מכתב להודיעם על שלומו, להסיר דאגה מלבם. והוא הדין אם הבן מתגורר בבית הוריו והלך בערב למקום רחוק, והוריו דואגים אם הגיע בשלום, מן הראוי שיתקשר אליהם להודיעם שהגיע למחוז חפצו. והנוסע למדינה אחרת לאיזה זמן, מן הראוי שקודם צאתו ילך ויפרד מהוריו, וינשק ידיהם ויבקש ברכתם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תיג].
מח. הורים זקנים או חולים שצריכים שבנם יטפל בהם, או שאביו אלמן או זקן, או שאמו אלמנה או זקנה והבן עוזר להם לעיתים קרובות, ולפני הנישואין הורי הכלה דורשים שהחתן והכלה יקבעו את מקום מגוריהם בעיר מגורם, אם החתן רואה שהשידוך יתבטל בשביל כך אם יתעקש לגור ליד הוריו, ילך לגור במקום הכלה, וימשיך את הטיפול בהוריו בעירם, או שיעשה הסדר עם אחיו. ומכל מקום אסור לו להשאיר את הוריו בלא טיפול. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תיד].
מט. שמחה היא להורים בראותם את בניהם, ובפרט אם עבר איזה זמן שלא ראו אותם. ובכלל מצות כיבוד אב ואם לבקר אותם, אפילו אם אינו עושה למענם כלום, ואפילו אם אין אביו תלמיד חכם ולא ישמע ממנו איזה דבר תורה, גם כן יש מצוה לבקרו מידי פעם. ואין שיעור וזמן קצוב לענין הביקור אצל ההורים, ובכל פעם שמקביל פני הוריו מקיים מצות כיבוד אב ואם, ולאו דוקא ברגל, והכל לפי הענין, ובפרט בן שאינו דר במקום אביו ואמו, שצריך ליסע מידי פעם לקבל פניהם, ובן ישיבה הלומד בעיר מגורי הוריו, יש לו לבקר אצל הוריו מידי פעם כפי הענין, לשם קיום מצות כיבוד אב ואם. אך אם הבן טרוד בלימודו, אין לו חיוב לבקר אצל הוריו. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מט].
נ. יש שנהגו לבקר אצל ההורים בשבתות ובמועדים, ולדינא אין בזה חיוב מצד מצות כיבוד אב ואם. ובפרט אם הבן טרוד בלימודו או בהרבצת תורה, שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם. אולם אם הוריו נהנים מכך שהבן מבקר אצלם, ישתדל לעשות רצונם ככל שיוכל. [וראה להלן לענין ביקור בליל שבת אצל הוריו לנשק את ידיהם]. ואם הוריו מבקשים ממנו שיתקשר אליהם מידי פעם, צריך להשתדל מאד לעשות את רצונם. [שם ס”נ].
נא. בן שאמר לאביו שיבוא לבקרו בביתו, יזהר לומר בלי נדר, שיש אומרים שאסור לו לחזור בו, דחשיב כנדרי מצוה, שהרי אמר לקיים מצות עשה של כיבוד אב ואם. אולם אם אמר לו אביו אין אתה מחוייב לבוא אלי, הרי הוא כאילו אמר לו התקבלתי, ואין צריך להתיר את הנדר. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תכז].
נב. האומר לאשתו אין רצוני שיבואו אביך ואמך ואחיך ואחיותיך לביתי, שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תכח].
נג. מי שלא ראה את אביו או את אמו, או את אחד מקרוביו, שלשים יום, כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת “שהחיינו” בשם ומלכות, אף על פי שהיה אתם בקשר טלפוני, או בקשר של מכתבים בתוך שלושים יום. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נג].
נד. יש אומרים שאם אביו חלה והבריא, יכול הבן לברך הגומל במקום האב, מאחר שהוא שמח ברפואתו של אביו. ואז מברך בלשון הרגיל הגומל לחייבים טובות וכו’, ואף שאומר “חייבים” וזה אינו לשון כבוד על אביו, מכל מקום אין בזה קפידא. ואמנם בלאו הכי אין מנהגינו שהבן מברך הגומל על אביו או על רבו. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נד].
נה. ישתדלו ההורים תמיד לברך את ילדיהם, ובפרט בערב שבת כמנהג ישראל, דיש לחוש שמא במשך השבוע הקפידו וכעסו עליהם, וקפידתם עלולה להזיק להם. ולכן הבנים נוהגים לנשק ידי אביהם ואמם אחר הקידוש בליל שבת, וההורים מברכים אותם. ובן נשוי המתגורר בסמוך להוריו נכון והגון שילך בכל ליל שבת להוריו לנשק את ידיהם. ואף אם הדבר גורם לעיכוב הקידוש בביתו, מן הראוי שהבן ילך אצל הוריו, ובפרט באמא שהיא אלמנה שהבן מקדש עבורה. ואם אשתו מתנגדת לכך מחמת שהקידוש בביתה מתעכב, נכון שהבעל יסביר לה את חשיבות מצות כיבוד אב ואם, וישכנע אותה להסכים לזה. ואם בכל זאת הדבר מפריע לה, יעשה שאלת חכם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נה].
נו. טוב ונכון שאדם ירגיל את בנו הקטן לנשק את ידיו, וידי אמו ורבו, ושאר גדולים וחסידים, וכן המנהג אצלינו הספרדים. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תלה].
נז. צריך להשתדל מאד לקבל ברכת אביו ואמו אפילו כל ימות השנה, ומכל שכן בערב יום כיפור. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תלה].
נח. מי שהוא אבל תוך שבעה ימי אבלות, אין לו לברך את בניו בליל שבת כמנהגו בכל ליל שבת. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תלו].
נט. לא יקרא לאביו או לאמו בשמם. וכן כשמזכיר את הוריו בפני אחרים, לא יזכירם בשמם בלבד, לא בחייהם ולא במותם, בין בפניו בין שלא בפניו. אלא אומר אבי מורי פלוני, או מור אבי פלוני. וכן באמו אומר מרת אמי פלונית. וכן אין לבת לקרוא לאמה בשמה. וכשפונה לאביו לדבר עמו אומר בלשון: אבא, ולאמו אומר אמא. [ילקו”י פ”ה סעיף נט].
ס. אם היה שם אחרים כשם אביו, כאשר קורא להם בפני אביו לא יזכיר שמם אלא בשינוי, או בכינוי. אבל שלא בפני אביו יכול לקרוא להם בשמם כרגיל. ואם הוא שם פלאי שאין הכל רגילים לקרוא בו, גם שלא בפני אביו יש להחמיר שלא לקרוא לאחרים בשמם, אלא יקרא להם בכינוי. [ויש אומרים דעכשיו מקילין בזה, דמסתמא אביו מוחל. ולכן מקילין אפילו בפניו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו, אם הוא שם רגיל. ויש אומרים דלא מהני מחילה בדין מורא אב ואם, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך]. ובני אשכנז נוהגים להקל לקרוא לאחרים בשמם, שלא בפני אביו, בין בשם שהוא שם פלאי ואינו מצוי, ובין בשם מצוי. ובפני אביו יש אומרים שגם לדעת הרמ”א אין להקל לקרוא לאחרים ששמם כשם האבא, גם בשם שאינו שם פלאי. ולא התיר הרמ”א אלא שלא בפניו. ויש חולקים. וכבר כתבנו שהאיסור הזכרת השם שייך גם באמו. [ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פ”ה סעיף ס מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תמ].
סא. הלומד לרפואת אביו החולה, או הלומד לעילוי נשמת אביו, יכול לומר אחר תפלתו שלימוד זה יהיה לרפואת פלוני בן פלוני. [ילקו”י שם פ”ה סעיף סא מהד’ תשס”א כרך א’ עמוד תמט].
סב. כשמזכיר שם אביו בתוספת תואר, כמו אבא מארי, או מורי ורבי, או אבי פלוני, מותר להזכיר שם אביו אף בפניו. וכן הדין ברבו מובהק, שאם מזכירו בתואר מותר להזכירו בשמו אפילו בפניו. וכמו שמצינו ביהושע שאמר למשה רבינו: אדוני משה כלאם. [שם].
סג. אם היה קורא דברי תורה, ומזכיר שמות כשם אביו, אפילו הוא שם פלאי, רשאי לקרוא בקול, כיון שקורא בדברי תורה, וגם ניכר שאינו קורא את אביו עצמו. אבל לקרוא מכתב ששלח איש לרעהו ונזכר בו שם כשמו של אביו, והוא שם פלאי, אסור, וזה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אם ניכר מתוך הדברים שאינו מדבר על אביו, וכגון שמוסיף שם משפחה, או שמתוך הענין שמזכיר מוכח שלא מדובר באביו, מותר אף על פי שהוא שם פלאי. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף סג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנ].
סד. אם היה לאביו שני שמות, או לאחר שני שמות, והוא משנה וקורא רק שם אחד, או שמשנה וקורא שניהם, הוי שם אחר. וכגון, אם שם אביו ישראל מאיר, והכל קוראים לו בב’ השמות, ולחברו קוראים ישראל, מותר לקרוא לחברו בשמו אף בפני אביו. וכן אם לחברו קוראים יוסף חיים, ולאביו קוראים יוסף, מותר לקרוא לחברו יוסף חיים אף בפני אביו. וכן אם היה קורא לאחר בשמו ובשם המשפחה, שניכר שזה אחר, אינו נחשב כקורא בשמו, כיון שניכר שהוא אחר. ואם היה לאביו שם פלאי, צריך שישנה בשם עצמו, וגם שיהיה ניכר מתוך הדברים שאין הכוונה על אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף סד].
סה. אב שנפגע בתאונת דרכים וכדומה, ואיבד את הכרתו, ויש הטוענים שאם יצעקו באזניו את שמו הפרטי יכול הדבר לעוררו, מותר לבן לצעוק את שמו הפרטי באזניו, אף שאין זו רפואה בדוקה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף סה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנא].
סו. אם שאלו אותו בן מי אתה, או מה שם אביך, מותר לומר להם בן פלוני ולהזכיר שם אביו אפילו בלא תואר רבי. וכמו שמצינו אצל יעקב שהגיד לרחל כי בן רבקה הוא. ולכן אם קראוהו לעלות לתורה וביקשו לדעת את שם אביו [בקריאת השם בעת העלייה לתורה, כפי מנהג האשכנזים, או באמירת מי שבירך אחר הקריאה למנהגינו], מותר לומר שם אביו, אם מובן מתוך דבריו שזהו אביו, כגון שאומר “בן פלוני אני”, ואף שיש מחמירים בזה לומר בן רבי פלוני, מכל מקום העיקר כמו שנתבאר. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד תנא].
סז. אם הבן הוא הגבאי שקורא לעלות לתורה, וקורא לאביו לעלות לתורה, יש אומרים שרשאי לומר יעמוד אבי מורי פלוני בן פלוני. ויש שאומרים: יעמוד אבי מורי בלבד, בלא להזכיר שמו. ובלאו הכי מנהג הספרדים שלא לקרוא בשם לעלייה לתורה. [שם פ”ה סעיף סז].
סח. אם האבא עולה לתורה והבן הוא הקורא בתורה ועורך את ה”מי שברך” לעולים, יאמר אבי מורי וכו’. או שמישהו אחר יאמר את ה”מי שברך” לאביו. ואם עורך לאביו או לאמו מי שברך שלא בפניהם, מותר לו להזכיר את שמם, ויאמר, יברך את מור אבי פלוני או מרת אמי פלונית. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף סח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנט].
סט. מי שנתגרשה אמו ונישאת לאחר וגדל אצל אביו חורגו, לא יקראו לו בעלותו לתורה בשם אביו חורגו, אף שמתבייש כשמזכירים שם אביו האמיתי, אלא יקראו לו בשם אביו האמיתי, כי אם יקראו בשם חורגו הרי בזה הוא מבייש את אביו. [ילקו”י כאו”א פ”ה סעיף סט].
ע. מותר לבן לחתום בשמו ולציין “בן פלוני”, וכגון יצחק בן אברהם, ואין צריך לחתום בן ר’ פלוני. [ויש נוהגים לחתום פלוני בן פלוני ושם האב למעלה מעט מהשורה, וזאת כדי לכבד את אביו, אך אין צריך לנהוג כן, אלא יחתום כמנהג העולם]. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף ע’ עמוד תנט].
עא. אם הבן כותב מכתב לאביו או שכותב מכתב לאחרים ומזכיר את שם אביו, וכן אם כותב את שם אביו בספר חשבונותיו, יש אומרים דכתיבה לאו כדיבור דמי, ובכתיבה אין צריך להקפיד בזה. ויש אומרים שגם בכתיבה צריך לכתוב מר אבי פלוני וכו’, דכתיבה נחשבת כדיבור. וטוב ונכון ליזהר בזה לכתחלה, שאם כותב סיפור דברים על אביו,
וכיוצא, שלא יזכירנו בשמו בלא שום תואר [כגון אבא מארי וכדו’]. [כיבוד אב ואם פ”ה סעיף עא].
עב. החותם את שמו ומזכיר את אביו בחתימתו, מותר לו לחתום יצחק בן אברהם וכדו’, דאין כתיבה חשיבה כדיבור לענין זה. ויש מתחסדים לכתוב יצחק בן לאדוני אבי אברהם, ואין בזה חיוב מן הדין. שכל שעושה כן להכרת עצמו בחתימה, מותר. [כיבוד או”א פ”ה סעיף עב].
עג. הממלא טופס רשמי, כגון בקשה לדרכון, או לשלטונות הצבא וכדומה, לכתחלה הנכון הוא שיכתוב ליד שם אביו איזה תואר, כגון ר’ פלוני, אבל אם זה יראה משונה, יכול לכתוב רק את שמם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף עג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תסז].
עד. כששואלים אותו בערכאות לשם אביו, מותר לומר בן פלוני אני בלא להזכיר שם תואר. ויש אומרים שיענה להם: “שם אבי ראובן”. [ילקו”י שם מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תסז].
עה. מי ששמו “אבא” מותר לבנו לקרוא לו בתואר “אבא”. וכן תלמיד חכם ששמו “רבינו” מותר לתלמידיו לקראו בתואר “רבינו”, כשהוא מתכוין לכבוד. והמחמיר תבוא עליו ברכה, וכל שכן לגבי תלמיד שטוב להחמיר בזה. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף עה].
עו. אם אביו חכם גדול וכל העם מכנים אותו בשם תואר בלבד, כגון, חכם או רבי או מרן וכיו”ב, כיון שאין השם הזה שם עצמי מותר לבנו ולתלמידיו המובהקים לקוראו בשם זה אפילו בפניו. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף עו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תסט].
עז. אם אחרים רגילים לקרוא לאביו בתוספת תואר, כגון “הרב פלוני”, מותר לבן לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו כשקורא להם בשמם בלבד. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה סעיף עז].
עח. אם היה לאביו שם אחר בקטנותו, ששינהו או שתירגמו ללשון הקודש, והבריות הורגלו לקרוא לאביו בשמו הנוכחי, מותר לבן לקרוא לאחרים ששמם כשם הקודם של אביו, בפני אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף עח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעא].
עט. מי שאביו הוא גם רבו מובהק, יש אומרים שיש יותר מעלה שהבן יקרא לו בשם רבי ממה שיקרא לו בתואר אבא, שהרי כבוד רבו קודם לכבוד אביו. אולם המנהג אינו כן, ולעולם הבן קורא לאביו בתואר “אבא”. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תעא].
פ. בן ששם אמו מזל טוב, מותר לו לומר לה מזל טוב כשילדה בן או בת, כשמנהג העיר לומר לה כן. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף פ מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעב].
פא. נכד הקרוי על שם סבו, כשהבן רוצה לקרוא לבנו הקטן [הנכד] בפני אביו ישנה את השם, ויקרא לבנו בכינוי. אפילו אם שם האב הוא שֵם שהכל רגילים בו ואינו שֵם מיוחד. אולם אם הסבא אמר שמוחל על כבודו, ומרשה לבנו או לבתו לקרוא לנכדו ששמו כשמו בפניו, אפשר להקל בזה ולקרוא לבנו הקטן בשמו בפני הסבא, ובפרט במקום שקשה להחמיר בזה באופן תמידי. ולכן מן הראוי שהבן יבקש רשות קבועה מאביו לקרוא לבנו בכל אופן שירצה. והמחמיר לקרוא לבנו הקטן בשם קיצורי, בפני אביו, תבוא עליו ברכה. [שיש אומרים שלא מועילה מחילה לדין מורא]. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה סעיף פא מהדו’ תשס”א עמ’ תעג].
פב. בעת שהאב קורא שם לבנו בשעת המילה, וקוראו על שם הסבא [אביו של אבי הבן], מותר לו להזכיר את שמו בלא שום תואר, אף שמזכיר שם אביו בפניו, שיש בכך כבוד לאביו שקוראים הנכד על שמו. ובודאי האב מוחל ושמח על כך. [כיבוד אב ואם פ”ה סעיף פב].
פג. המתפלל על אביו החולה, לא יתארהו בתארי כבוד, כגון אבי מורי עטרת ראשי וכדומה, שאין גבהות לפני המקום, אלא יאמר עבדך אבי פלוני בן פלונית. וכן המתפלל על אמו יאמר אמתך אמי פלונית בת פלונית. ואם מתפלל על רבו החולה, או על תלמיד חכם חולה, יאמר עבדך רבי פלוני בן פלוני. ואם מתפלל עליו בפניו, אין צריך להזכיר שמו כלל. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף פג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעו].
פד. כשעורכים השכבה לאביו יש אומרים שאין צריך לומר אבי מורי וכדומה, אלא יזכיר את שמו בלבד, שאין גבהות לפני המקום. ויש אומרים שיכול לומר אבי מורי, ושכן המנהג. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעט].
פה. כשהבן מברך את אביו באמירת הרחמן שאחר ברכת המזון, יש אומרים שאין לומר הרחמן הוא יברך את אבי מורי וכו’, אלא מזכירו בשמו, אחר שאין גבהות לפני המקום. ויש נוהגים לומר הרחמן הוא יברך את אבי מורי וכו’. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פה].
פו. יש מי שאומר שההורים יכולים למחול על כבודם ולהרשות לבן לקרוא להם בשמם, ויש אומרים שגם אם האבא מוחל לבנו ומסכים שיקרא לו בשמו, לא יקרא לו בשמו. והוא הדין באמו. ובמקומותינו שהכל מקפידים בזה, שאין הבן קורא לאביו בשמו, ממילא אם יקרא לו בשמו הוי בכלל זלזול בכבודו, ואין לנהוג כן. ובפרט שלכולי עלמא מקיים מצוה כשאינו קורא להם בשמם. ולכן בכל אופן יש ליזהר בזה על כל פנים למצוה. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף פו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעט].
פז. תלמיד חכם שכתב חיבור, יש שנהגו לקרוא את שם הספר על שם אביו או אמו, ויש בזה קיום מצות כיבוד אב ואם. [אולם אם ציוה אותו אביו לקרוא שם לספרו, והבן אינו חפץ בשם זה, אין בזה חיוב מהדין לשמוע לאביו]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפא].
פח. הפוגש באביו מותר להקדים ולומר לו שלום בלא שיאמר לו שלום עליך אדוני אבי, שכיום לא נהגו להקפיד בזה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפא].
פט. מי ששלח את בנו לבית אחד, ומצא שם את רבו של אביו, אם שאלו אביו מי היה שם, יש מי שאומר שלא יאמר לו רבך פלוני היה שם, אלא יאמר לו רבי פלוני היה שם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפא].
