א. מצות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצוה זו משאר מצות עשה, שיש בה צד כרת כשיגדל ולא ימול. וגם נכרתו עליה י”ג בריתות בפרשת מילה. ולא נקרא אברהם אבינו שלם עד שנימול. ובזכות המילה נכרת לו ברית על נתינת הארץ, והיא מצלת מדינה של גיהנם, כמו שאמרו חכמים (עירובין יט.) שאברהם אבינו מציל מגיהנם היורדים לשם, לבד ממי שלא נימול. וכל המיפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה, אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד יב]
ב. ענין מצות מילה הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגויה, ופורעין קרום רך שלמטה ממנה. והפריעה היא מגוף המצוה, ולכן אמרו מל ולא פרע כאילו לא מל. [שם עמוד טז]
ג. מוהלים שעושים המילה והפריעה בבת אחת בסכין של המילה, אין למחות בידם, שמצד הדין אפשר לעשות המילה והפריעה בבת אחת על ידי כריתת שתי העורות של המילה בסכין של המילה, ושכן מבואר בתשובת רבינו האי גאון, ואף בשבת שפיר דמי, ומכל מקום טוב לכתחלה שלא לשנות מן המנהג, שאת הפריעה עושים בצפורן דוקא. שכן הוא מנהג רוב המוהלים, ומנהג ישראל תורה היא, זולת בנער גדול שאי אפשר לעשות הפריעה בצפורן, יש לעשות הפריעה באיזמל או במספרים. [שובע שמחות ב עמוד יח]
ד. אם האב לא מל את בנו, חייבים בית דין למולו. ואם לא מלוהו בית דין, חייב הוא למול את עצמו כשיגדיל, [או לדאוג לכך שהמוהל ימול אותו]. ואם לא מל חייב כרת. [שם עמו’ יט]
ה. אין מלין אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב ולא מל את בנו, וגם בית דין לא מלוהו, שאז מלין אותו בעל כרחו. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד כא]
ו. אין האשה חייבת למול את בנה, כי החיוב הוא על האב. ומכל מקום יש לה להשתדל שיהא בנה נימול. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד כב]
ז. אם עבר המוהל ומל את הבן שלא מדעת האב, אם האב מוהל צריך המוהל ליתן לו עשרה זהובים, כדין חוטף מצוה מחבירו. אבל אם אבי הבן כיבד מוהל אחר, ובא אחר וחטף ממנו את המצוה, פטור מלשלם לו. ובלאו הכי בזמן הזה אין בית דין מגבים סכום זה, [ורק אם תפס אין מוציאין ממנו]. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד כג]
ח. אם הילד יתום מאב ואבי האב חי, צריך לדאוג למול את נכדו, דבני בנים הרי הם כבנים. אבל אבי האם אינו חייב למולו, כיון דבני בנות אינם כבנים, אלא חיובו כמו כל אדם מישראל. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד כד]
ט. ראוי ונכון שהמוהלים יקיימו מצוה יקרה זו מבלי ליטול שכר, ולא יקחו אלא שכר ההוצאות של הנסיעות לברית, ולבדיקת התינוק, ושאר הוצאותיו בלבד. ואף שמעיקר הדין יכול לקחת גם שכר בטלה, דהיינו הזמן שביטל ממלאכתו כדי למול, מכל מקום ראוי שלא יקח גם שכר בטלה. ואולם מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר, [שכר ממש ולא שכר ההוצאות] יש לבית דין לגעור במוהל זה. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד כד]
י. אם האב אינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר, והמוהל מתעקש שיתנו לו שכר על זה, ואין יד האב משגת לתת לו את שכרו, נחשב כמי שאין לו אב שאז בית דין חייבים למולו, ולכן בית דין כופין את המוהל למול כיון שאין אחר שימול. במה דברים אמורים שבית דין כופין אותו למול, בזמן שאין יד האב משגת לתת למוהל את שכרו, אבל אם ידו משגת לתת לו את שכרו והבטיח למוהל, חייב האב לתת למוהל את שכרו ולא כופין למוהל שימול בחנם. וכל שכן שצריך ליתן לו הוצאותיו. [שם כה]
יא. אם יש ב’ מוהלים, ואחד מהם מוכן למול בחנם, ואבי הבן מתעקש למול אצל השני מצד חכמתו ובקיאותו, רשאי המוהל לקבל שכר, אף שגם בזה ראוי והגון שלא ליטול שכר עבור קיום המצוה. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד כה]
יב. אם המילה נערכת בעיר אחרת, והמוהל צריך לטרוח מעיר לעיר ולהתבטל ממלאכתו, וגם מפסיד הוצאות הנסיעה, רשאי המוהל ליטול שכר בטלה והוצאות הדרך. [שם עמוד כה]
יג. מוהל שהוא מחלל שבת בפרהסיא שהיה נוהג במכונית הפרטית שלו, כדי להגיע לעשות ברית מילה, מקצה העיר ועד קצה, ומטעם הממשלה אין רשות לשום אדם למול אלא על ידי המוהל הזה. כשאין ברירה אחרת יש מקום להקל למסור לו את בניהם למילה, ולא ימתינו להזמין מוהל מעיר אחרת, אך מי שיכול להחמיר להזמין מוהל ממדינה אחרת שיש שם מוהלים יראי שמים, טוב שיעשה כן, ותבא עליו ברכת טוב. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן כה עמוד רלט].
