א. מן התורה מותר לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך, אבל אתה מציעו תחתיך. אך חכמים אסרו לישב על מצעות של כלאים, ואפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימא על בשרו. וכל זה ברכים, כגון יריעות ושמלות. אבל כרים וכסתות שהם קשים ואין לחוש שמא תיכרך נימא עליו, מותר לישון עליהם. ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהם. [ראה להלן הדין במזרונים וכריות]. וכל זה כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן, אבל אם הם מלאים, או אפילו ריקנים, אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור. לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו. [והיינו במטות הנכפפות, אבל במטות עץ שבזמנינו דינם כעץ ואבן דשרי]. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”א].
ב. שטיח דק וקשה שעל הרצפה שיש בו חשש שעטנז, מעיקר הדין אין לאסור בזה משום איסור כלאים. [והיינו שאין שערות ארוכות בשטיח שגורמות לחימום]. וכל שכן שטיח דק מקיר לקיר הדבוק לארץ, דמותר לילך עליו בלי נעלים, או לשבת על הקרקע, אף אם ברור שהוא עשוי משעטנז. אך כל זה דוקא כשאין בשרו נוגע בהם. ורק לדרוך עליו מותר, דעור הרגל קשה הוא. וכן מותר לשכב עליו. וכן שטיחים שמדביקים על הקירות לנוי, או מניחים על הבימה בביהכ”נ, אין בזה איסור שעטנז.[ילקו”י על חדש וכלאים, הל’ שעטנז סי’ שא ס”ב].
ג. מזרונים שיש בהם תערובת שעטנז, מאחר והם קשים ואינם נכפפים כלל מעיקר הדין אין איסור לשכב עליהם. ובפרט שבדרך כלל יש סדין על המזרון. אך יש המחמירים בזה. ולכן יש המוסרים את המזרונים שלהם לבדיקת שעטנז, כל שיש באותו מקום מיעוט המצוי המערבים שעטנז במזרונים. אך כיום רבים אף מיראי ה’ נהגו כפי עיקר הדין ואינם בודקים את המזרונים מחשש שעטנז. [ילקוט יוסף על הלכות חדש ושעטנז סי’ שא ס”ג].
ד. מותר לישב על כסאות מרופדים, שמילאו בתוכם צמר ופשתים, ומעליהם יש בד המחובר במסמרים, שאי אפשר לצאת חוט. ולכן מותר לישב באוטובוס או ברכבת, ואין לחוש לשעטנז בריפוד הכסאות, [אחר שאין בשרו נוגע בהם, והם קשים, וממילא אין חשש שתיכרך נימא על בשרו]. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ד].
ה. כרית שישנים עליה שהמכסה הוא מבגד פשתן והם ממולאים צמר, ותופרים הכיסוי שהצמר בתוכו, ויש על הכרית ציפית, אין בזה איסור כלאים. וכל זה מעיקר הדין, אבל ראוי שלא יתפור הכריות בכלאים. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ה].
ו. מותר להכנס לאוהל העשוי מבדים של שעטנז, כדי להגן על עצמו מפני החמה או הגשמים וכיוצא, שאין שעטנז אסור אלא דרך מלבוש והעלאה. וכן אין צורך לבדוק מטריה מחשש שעטנז, אחר שאינה דרך מלבוש. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא ס”ו].
ז. ריפוד של מכונית או רכבת העשויה מצמר, ומודבק בדפנות המכונית, ויש חשש שחיברו את הצמר לדופן על ידי חוט פשתן, מותר לישב בתוך המכונית או הרכבת, ומעיקר הדין אין בזה כל חשש של שעטנז. שאין השעטנז אסור בהנאה. ויש שמחמירים בזה. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ז].
ח. לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, אפילו לגנוב מן המכס. וכל שיש בבגד כלאים בודאי אין ללובשו אפילו אם אינו מתכוין ליהנות בלבישתו, וכדעת הרמב”ם ומרן השלחן ערוך. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא ס”ח].
ט. לפיכך הבא לקנות חליפה אצל חנות הלבשה, וידוע שיש בחליפה זו שעטנז, אסור לו למדוד את החליפה עליו, אף שבדעתו אחר שיקנה את החליפה למוסרה למעבדה להסיר ממנה השעטנז. אולם אם אין ידוע אם יש בחליפה זו שעטנז או לא, והחנות שהוא קונה בה את החליפה, אינה מוחזקת בכשרות מצד איסור שעטנז, מותר למדוד את החליפה וללובשה לשם מדידה לראות אם היא מתאימה למדתו או לא, ואחר כך ימסרנה לבדיקה אצל מומחה ירא שמים, ואם יהיה חשש שעטנז יסירנו, ובלבד שלא יתכוין ליהנות בלבישתו. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ט].
י. כל בגד שמצוי בו חשש שעטנז, יש למוסרו לבדיקה במעבדה מיוחדת, לברר אם יש בבגד זה שעטנז, ולהסירו. וכן הלוקח בגד צמר מן הגויים, או מישראל שלא בדק הבגד, צריך לבודקו יפה יפה שמא תפורין הן בפשתן. [ומאחר שאין הכל בקיאים בבדיקה זו, לפיכך יש למסור הבגד לבדיקה במעבדה]. ויש אומרים שכל שיש מיעוט של עשרה אחוז שיש בסוג בגד כזה שעטנז, הדבר מצריך בדיקה. ויש אומרים שרק בסוג בגד שיש בו מיעוט המצוי [שהוא קרוב למחצה] של שעטנז, בזה צריך למסור הבגד, אבל כל סוג בגד שעל פי רוב אין בו שעטנז, וגם אין בו מיעוט המצוי כנז’, אין צריך בדיקה משעטנז. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ שא ס”י].
יא. חליפות צמר של גברים מצוי בהם שעטנז, [זולת חברות שיש להם הכשר, או שהוחזקו שאין בהם שעטנז]. וכשבודקים את החליפה, יש לבדוק את כל חלקיה. וגם חליפות מבד סינטטי בלבד מצוי לפעמים שעטנז בצווארון שהיה עשוי מבד צמר, והמילוי היה עשוי מפשתן. ואמנם יש אומרים שבחליפות מבד סינטטי אינן צריכות בדיקה, כי הצמר כבר בטל ברוב החומרים הסנטטיים, ובהם הסיכוי שיהיה חיבור בשאר דברים של צמר ופשתן הוא נמוך מאד, ואינו בכלל מיעוט המצוי. אולם בד או מעיל שיש בו יותר מחמשים אחוז של צמר, יש לחוש שמא נתפרו או הודבקו בהם חוטי פשתן. ועל כל פנים הקונה בגד בחנות שאין לה הכשר של רבנות מוכרת מחשש שעטנז, אם בבגד זה יש מיעוט המצוי שיש בו שעטנז, יש למוסרו לבדיקה, ולא להסתמך על נאמנות המוכר. [הל’ שעטנז סימן שא סעיף יא].
יב. יש בגדים שאינן צריכים בדיקה משעטנז, שאין מצוי בהם שעטנז, ואלו הן: אזניות לחימום האזניים, גרביים, חגורות, חולצות ספורט, טליתות, כיפות, כפפות, לבנים, מגבות, מגבעות לבד, נעליים, פיג’מות, ותיקי בד. ואלו הבגדים שיש לחוש בהם לשעטנז, וצריכים בדיקה: אפודה, חליפה, כובעי צמר שיש בהם ריפוד פנימי, מגפיים עם צמר, מכנסים, מעילים, צעיפי צמר, שמלות חורפיות, או חצאיות. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סי”ב].
יג. כבר נתבאר שכיום כמעט אין מצוי שעטנז במנעלים. אך נעלי בית שהם מרופדים מלמעלה, וכן מגפיים, בעיקר מסוג יקר, יש מהם שמרופדים בריפוד העלול להכיל תערובת צמר ופשתים יחדיו. וכן יש נעלים שחלקן העליון עשוי מפשתן ותופרים אותו בחוטי צמר. ואם הדבר בגדר מיעוט המצוי, יש לבדוק ולהסיר השעטנז. וגם אם אינו מיעוט המצוי, טוב להחמיר לבדוק. [ילקו”י מצוות התלויות בארץ כרך ג’ הל’ שעטנז סי’ שא סי”ג].
יד. מי שיש לו חגורה העשויה מצמר, והיא מונחת במכנסים של פשתים, או ההיפך, אין בזה חשש שעטנז. וכן מותר ללבוש גרביים מצמר, ולנעול עליהם מנעלים התפורים מחוטי פשתן. ויש שמחמירים בזה. אולם לדידן העיקר להקל בכל זה, אף שאינו יכול לפשוט התחתון בלא העליון. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא סעיף יד].
טו. אין איסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקיים והידים, וכיוצא בהם. אבל מותר לעשות תחבושת למכתו משעטנז, דאף שבשרו נוגע בזה, מאחר שאין דרך חימום בזה מותר. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג’ על הלכות שעטנז סימן שא סעיף טו].
טז. וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים, מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים. ואם הוא קשה מותר. ויש אומרים שכיום אין אנו בקיאים מהו רך ומהו קשה, לכן יש להחמיר בכל וילון העשוי משעטנז שלא לתלותו בבית. ואמנם וילון גבוה מתשמיש אדם, ואין כל חשש שיתחמם בו, מותר לתלותו אף אם ידוע שיש בו שעטנז. [שם הל’ שעטנז סי’ שא סעיף טז].
יז. מותר לעשות טפטים מבד ולהדביקם על קירות הבית, אף אם ידוע שיש בהם שעטנז. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג’ על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא סעיף יז].
יח. אין לתלות בסוכה בגד שעטנז לנוי, אלא אם כן הוא גבוה מתשמיש אדם. וזהו דוקא כשתולה הבגד דרך וילון, ואינו קבוע בכותל למעלה ולמטה. אבל אם הבגד קבוע בכותל במסמרים וכדומה, או גבוה מאד, מותר. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סעיף יח].
יט. מותר לקבוע בגדי רקמה בכתלים, כשהם מחוברים למעלה ולמטה ומן הצדדים במסמרות, אף שהם כלאים, ומותר לישב סמוך להם. וכן תמונות גובלן העשויות מפשתן, ורקמו עליהם בחוטי צמר, והם שעטנז, מותר לתלותם בקיר, ואין בזה איסור שעטנז. [ילקו”י הל’ שעטנז, מצוות התלויות בארץ כרך ג’ סימן שא סעיף יט].
כ. פרוכת שלפני ארון הקודש, או המפות שפורסין בארון, מותר שיהיו מכלאים. [שם ס”כ].
כא. מטפחות שמקנחים בהם את הידים, וכן מטפחות שמנקים בהם את הכלים או הרצפות, וכן מגבות שמסתפגין בהן אחר הרחיצה, או אחר נטילת ידים, אם הם עשויים מצמר ופשתים יש בהם איסור כלאים. שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין תמיד על היד, ומחממים. וכל האיסור דוקא בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן שרי, דמאחר שהוא גזרה, הוי כגזרה לגזרה. (ובדרך אמונה נסתפק בזה). אולם בזמנינו לא מצוי כל כך מגבות מצמר עם פשתן. ולכן כיום אין צריך למסור לבדיקת שעטנז מגבות ומטפחות וכדומה, אף אם הם עשויים מצמר. [ובפרט שבדרך כלל חוטי הצמר שזורים עם פולייאסטר קודם שנתערבו עם פשתן, והיתר בהיתר בטיל]. [ילקו”י מצוות תלויות בארץ כרך ג’ הל’ שעטנז סימן שא סעיף כ”א].
כב. נייר אף אם ידוע שנעשה מבלאי צמר ופשתים, אין בזה איסור כלאים, ומותר לכתוב וליהנות ולהדפיס על נייר זה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סכ”ב].
כג. מותר לעשות תכריכים למת מכלאים. אפילו לקוברו בהם. דכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סכ”ג].
