א. מי שנקבע מותו על ידי מומחים, אסור להתעכב מלקוברו עד למחרת, שכל המלין את מתו עובר בלא תעשה, שנאמר, כי קבור תקברנו. ולכן יש להזדרז ולקוברו בו ביום. ומצוה להקדים ולקוברו יפה שעה אחת קודם. אך אם מלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, או כדי שיבואו קרוביו מחוץ לעיר, או שהיה תלמיד חכם ומורה הוראה רב ומורה צדק, ורוצים לדחות את ההלוייה למחרת כדי שיתאספו הרבה אנשים לכבודו, מותר. אבל אם יכולים בני המשפחה להגיע בעוד לילה להלויה, יש לעשות השתדלות גדולה בכל עוז שלא להלין את המת. ואף אם אשתו מתעקשת לקוברו רק למחרת, אין להתחשב בדעתה, ויש להסביר לה שהדבר מזיק לנשמת הנפטר, שידבקו בו כוחות הטומאה, והזריזות בזה מצילתו מרדת שחת. ובירושלים הקפידו מאד משנים קדמוניות עד היום, להזהר יותר שלא להלין את המת כלל. ובפרט שלדעת הרמב”ן בארץ ישראל יש לאו מיוחד “ולא תטמא את אדמתך”. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד עב, ובמהדורת תשס”ד סי’ ח’ ס”א עמוד רא].
ב. עיקר הטעם שהתורה אסרה להלין את המת הוא משום כבוד האדם. [מלבד הטעמים על פי הסוד], ולכן יש אומרים שאין איסור בל תלין בקבורת נפל. ועל כל פנים יש לוודות שבית החולים יקברו את הנפל, ולא ישליכוהו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ ח’ ס”ב עמ’ רב].
ג. אם מת בתחלת הלילה, ומלינו מקצת הלילה, וקוברו בלילה, אין בזה איסור הלנת המת. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף ג עמוד רג].
ד. יש מי שאומר שאם מת ביום, ושקעה עליו החמה, הרי זה עובר בבל תלין, אף שעדיין לא עלה עמוד השחר. ויש חולקים ואומרים שאינו עובר בבל תלין עד שיעלה עמוד השחר. ולכן יש להשתדל לקבור את המת קודם השקיעה, והמספידים יקצרו בדבריהם, כדי שלא יעברו על איסור בל תלין לחד מאן דאמר. ואמנם אם התעכבו מלקוברו לצורך כבוד המת, אינו עובר בבל תלין לכולי עלמא. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף ד עמו’ רג].
ה. אפילו אם הנפטר היה רשע גמור כל ימיו, אין להלינו. [ילקו”י אבלות שם, תשס”ד, סי’ ח’ עמו’ רד].
ו. גופת נפטר הנמצאת בידי האויבים, ודורשים עליה סך גדול כדי להביאו לקבורה, יש להתייעץ עם מורה הוראה, כי פעמים שאין להוציא ממון הרבה כדי להביא נפטר לקבורה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף ו’ עמוד רד].
ז. אף אם הנפטר ציוה לפני מותו שלא יקברוהו אלא אחר שילינו אותו, אין לחוש לצוואה זו, וחייבים לקוברו מיד, שאם לא כן יהיה לנשמתו צער גדול. וכן אם ציוה שלא לקוברו אלא אחר עשרים וארבע שעות, אין לשמוע לו. ואין להתחשב בטענת האומרים שיש להתעכב מלקבור את המת שמא עדיין הוא חי. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ ח’ עמוד רד].
ח. אם נפטר בליל שישי, אין להשהות את הקבורה עד למחרת אחר חצות, (כדי לפוטרו מחיבוט הקבר), אלא יזדרזו לקיים מצות קבורה באותה לילה. שאין זה כבודו של מת. ואם מת בערב שבת ואין שהות לקוברו טרם כניסת השבת, מחשש לחילול שבת, ליכא איסור בל תלין. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד עג, ובמהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף ח עמוד רה].
ט. היכא דאפשר מצוה לשמור את המת, ולהעמיד ליד הנפטר מי שיקראו תהלים וכדו’, ולא להשאירו לבד, על מנת להצילו מנזק וביזיון, וגם משום כבודו של הנפטר, שלא ייראה שעזבוהו ככלי שאין בו חפץ. וגם על פי הסוד הנפטר צריך שמירה מפני המזיקים [רוחות טומאה] שרוצים לחדור אליו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף ט עמוד רו].
י. יש נוהגים לקרוא תהלים סביב הנפטר, אפילו בלילה קודם חצות, עד הקבורה, מפני שהשעה צריכה להגן עליו מהחיצוניים. וכן רשאי השומר לקרוא משניות ותפלות שהובאו בספרים, לעילוי נשמת הנפטר. ויקפידו שלא לדבר דברים בטלים ליד הנפטר. וכן שלא לאכול ולשתות או לעשן ליד הנפטר. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד עד, ובתשס”ד סי’ ח].
יא. אין לאונן לקרוא תהלים ליד מטת הנפטר, שהרי האונן אסור בלימוד תורה. ואף אם אין שם מי שיקרא תהלים אלא הוא, אין לו לקרוא תהלים, אף אם מסר את מתו לחברא קדישא שיטפלו בכל עניני הקבורה וההלוייה. ואמנם יכול לקרוא לשמירת המת פרקים יט, עט, וקלז, שהם פרקים של צער. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ עמוד רז].
יב. אם הנפטר נמצא בחדר קירור, או בארון סגור, על פי הפשט אין צריך שמירה, אך על פי הסוד היכא דאפשר גם כשהנפטר נמצא בארון צריך שמירה. [ילקו”י אבלות, סי’ ח’ עמו’ רז].
יג. מותר לקבל שכר עבור שמירת המת, ואין בזה משום משתכר בדבר שאסור בהנאה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף יג עמוד רז].
יד. הנפטר צריך שמירה גם בשבת ויום טוב, אף שאי אפשר לקוברו באותה שעה. והמנהג הוא שאם נפטר אדם לבית עולמו ביום שבת, אחר חצי שעה מזמן הפטירה מורידים אותו עם בגדיו על הארץ, ומכסים אותו בסדין, וכשהוא תחת הסדין מפשיטים ממנו את בגדיו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף יד עמוד רח].
טו. מת שלא נספד כהלכה לפי כבודו, וכגון שמיהרו לקוברו בלילה, ולא הגיע הרבה אנשים ללוותו, או שירדו גשמים בעת ההלויה, זהו סימן יפה למת שנפרעים ממנו בעולם הזה לאחר מיתה, שיש לו כפרה בכך. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ח’ סעיף טו עמו’ רח].
טז. יש המצווים לאנשי החברא קדישא לקיים בהם אחר הפטירה כעין ד’ מיתות בית דין, ויש לקיים דברי צוואתו כפי הנהוג, דהיינו שיגביהו את הנפטר [בחדר הטהרה] ג’ טפחים, ויעזבוהו בנחת כדי שיפול לארץ, והרי זה כעין סקילה. וכן מטפטפין עופרת חמה או שעוה, לתוך פיו, שהוא כנגד שריפה, וכן כיוצא בזה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ ח’ עמו’ רט].
