א. כבר נתבאר לעיל שנדה שהגיע זמן טבילתה בימי אבלה, אינה טובלת. וכן אשה אבלה שחל ליל טבילתה בחול המועד, לפני שתשב באבילות ממש, אסור לה לטבול, ורק בשעת הדחק אפשר להקל, כגון אם יש חשש הוצאת זרע לבטלה, וכדו’. [שם סי’ יט עמוד שסה].
ב. מי שמת לו מת ולא נודע לו, לא חל עליו אבילות כלל, ולכן מותר לבעל לשמש עם אשתו שמת לה קרוב, ואינה יודעת עדיין, ואפילו ביום המיתה ויום הקבורה דהוי דאורייתא. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן יט סעיף ב עמוד שסו].
ג. אשה שהיתה בבית בעלה ומת אביה, ולא הגידו לה, ובעלה רצה להמנע מלהודיע לה, עד יום השביעי לאבלם בבוקר מוקדם, שאז תלך לבית ההורים שלה, ותשב מעט באבל עם אמה ואחיה ותמנה עמהם, וכשיעמדו המנחמים מאצלם, תצא מהאבלות יחד עם אמה ואחיה. מעיקר הדין רשאי לעשות כן. ויש מי שהצריך לומר לאשה שתלך כבר ביום שבת לשבת עם אמה ואחיה, ולנהוג אבלות בצינעא, שאז ביום ראשון בבוקר כשיקומו המנחמים תצא מן האבלות כמו שאר האבלים. ולדינא אין צריך לחוש לסברא זו. ואפילו שהיא באה ביום השביעי בבוקר, יוצאת מהאבלות עם שאר האבלים, שאף לגבי דין זה אמרינן מקצת היום ככולו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ יט עמ’ שסז. יבי”א ח”י דף שכט טור ב].
ד. מי שאמרו לו שמתה בתו הבכורה, וקרע והתאבל ז’ ימים, ואחר כך נודע לו שהמגיד טעה, ולא מתה אותה הבת, אלא אחותה הצעירה, יש אומרים שיצא ידי חובה ואינו חייב לקרוע ולהתאבל שנית. ויש אומרים שחייב לחזור ולקרוע ולהתאבל שנית. והעיקר כסברא ראשונה, דהלכה כדברי המיקל באבל. [ילקו”י אבלות עמוד שסח. וכן העלה ברב פעלים ח”א חיו”ד סי’ נג, וביביע אומר ח”י ח”א יו”ד סי’ נג, דף שלב טור א’. ושם דחה מי שכתב להשיג ע”ד הגרי”ח].
ה. מי שאשתו היתה חולה מאד, ובאו ואמרו לו שאשתו מתה, וקרע בברכת דיין האמת, ושוב נודע לו שבאותה שעה עדיין היתה חיה, ורק כעבור שעתיים מתה, יש אומרים שיוסיף על הקרע הראשון שיעור טפח, ולא יחזור לברך בשם ומלכות, אלא יאמר ברוך דיין האמת, דשמא בעת שקרע בראשונה היתה גוססת וכמעט נפשה יוצאת, וברכות אינן מעכבות. ולדינא יחזור ויקרע ויברך, שהרי באותה שעה שבירך היתה עדיין חיה, ולא חלה ברכתו כלל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן יט סעיף ה עמוד שסח].
