בשלהי אדר ב תשע”א עבר מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה טיפול באזניו, טיפול קשה ומייסר, מים שהצטברו באזניו הכבידו על שמיעתו, הטיפול אך הסתיים ומרן זיע”א שב אל ביתו, לספריו ולכתביו, שם החלה קורת רוח מרובה להתנסך על פניו…
“תביא לי שו”ת הרשב”א”, מבקש מרן מן העוזר שיושב כל העת לצד השלחן ומזין אל המחשב פסיקות הלכתיות ומערכות בהלכה מתוך כתב ידו המלוטש של מרן זיע”א, מראהו דרוך ורצינות נסוכה על פניו, הוא עומד שם לצידו של מרן ככל שיידרש, וחש הוא היטב שעל כתיפיו מונחת מלאכת קודש מרובת אחריות, בזריזות הוא ממהר אל ספריית הענק ומביא אל מרן זיע”א את הספר הנדרש, בהגיע הספר לידי מרן, מסיר הוא את משקפיו וצולל אל הספר בצימאון רב.
“אבא, אולי כדאי שתפרוש למנוחה קלה כמצות הרופאים”, מנסה בעדינות בנו, “הנח לי” משיב מרן, “כשאגמור את הלימוד אלך לנוח”. בנו התייאש, הבין כי אין סיכוי להזיז את מרן זיע”א מתלמודו, ותהיה מצוות הרופאים אשר תהיה.
(משוש תבל).
