רבים לא ישכחו את שיעורו הקבוע של מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה במוצאי שבת קודש פרשת פינחס, כשמונה שנים לפני פטירתו.
היה זה שיעור מופלא שהביא להתרגשות וחיזוק עצום בקרב רבבות שומעי לקחו ושאר שוחרי התורה.
היה זה מחזה יוצא דופן מאין כמוהו. מרן פתח את שיעורו בהלכות חורבן בית המקדש, תוך כדי שהוא מתבל את דבריו בדברי חז”ל על מאורעות החורבן, ובאמצע משאו פרץ בבכי מר, כשהוא מבכה על החורבן בקול חנוק מדמעות, עד כדי שמרוב בכי שלא הצליח להמשיך לשאת את דבריו.
באותו מעמד, החורבן היה נראה כל כך מוחשי, כאילו עתה חרב הבית, מחזה שלא זוכים לראות בכל יום. זה היה נראה כאילו עומד כאן אדם ומבכה מרה על חורבן ביתו הפרטי, כאילו סולק הוא וכל משפחתו מביתו הפרטי ונשאר ללא מחסה.
המשתתפים זכו לחזות ולנחול דרגות גבוהות של השגות באבלות וצער על גלות השכינה. שיעור מוסרי ומאלף ולימוד לקח לבני דורנו על הצער והאבל המתבקש לחורבן בית קודשנו ותפארתנו.
(שלהבת יוסף חי).
