לבד ממשרתו הרשמית כאב”ד וכסגן הרב הראשי של מצרים, היה מרן זיע”א פועל רבות בתחומים רבים כדי לחזק ולבצר את מעמדה הרוחני של הקהילה.
שנים אלו בקהיר ומאורעותיהן הביאו לידי ביטוי את מנהיגותו לא רק ברגעי שלום ושלווה, אלא אף בעתות מלחמה וסבל. ואמנם אעם האויבים מבחוץ הצליח להתמודד בהצלחה, אולם עם אחיו היהודים, מרשיעי ברית ומפרי הכשרות, התקשה להתמודד. אנשי ועד הקהילה היהודית שלא היו שומרי תורה ומצוות, ולא הייתה דעתם נוחה מדעותיו של הרב שנחשב לקיצוני בעיניהם, טמנו לו מכשולים רבים בדרכו ומרדו בסמכותו. הקהילה שאליה הגיע, מדולדלת הייתה כמעט מתוכן רוחני, ומלאכת שיקום ההריסות הייתה קשה מנשוא.
חרף גילו הצעיר (26 בלבד), עמד מרן זצ”ל בגבורה מול כל אותם אינשי דלא מעלי, ונלחם בחירוף נפש את מלחמתה של תורה להעמיד הדת על תילה. הוא לא ויתר אף לא על קוצו של יו”ד בהלכה. עם כל סבלנותו וענוותנותו, כל אימת שנגע הדבר לכבוד שמים וליסודות הדת, לא ידע שום פשרות. אוזר היה כגבר חלציו, לובש עוז וגבורה, ועומד הכן בראש זקוף וכחומה בצורה וכארי שואג, למען לא תיפול אף אות אחת מדברי תורה ארצה.
בפקחות רבה שהייתה נסוכה בה קנאות לכבוד ה’, ניהל מרן זצוק”ל מהלכים ומאבקים עיקשים למען קדושי ישראל, כשאינו נרתע במאומה מקשיים ומתחבולות שניסו להערים בדרכו הקדושה. כמעט לא הייתה פרצה בכרם בית ישראל אשר לא טרח לגדרה. “היה מדהים לראות כיצד רחמנות ותקיפות משמשות אצלו בערבוביה” מספרים תלמידיו באותם ימים.
המערכה המרכזית שניהל הייתה על חומת הכשרות בקהילה, מלחמה שבה אף סיכן את חייו. הוא פעל במקביל בסור מרע – להסיר את המכשולות, ובעשה טוב – למצוא אלטרנטיבה לשחיטה המופקרת במצרים.
המערכה הראשונה שניצבה בפניו הייתה הכשרות בפסח. מבדיקה שערך, מצא כי המצות לפסח שנמכרו במקום הינן לא פחות ולא יותר מחמץ גמור!
מיד פרסם כי יש איסור חמור באכילת מצות אלו, ובמקביל הורה לוועד הקהילה לחדול מלמכור את המצות ולרכוש תחתיהן מצות כשרות ומהודרות מחוץ לארץ.
(שר וגדול).
