בקיץ של שנת ה’תש”ס, כיבד אחד מתלמידיו את מרן פוסק הדור זיע”א שיקיים מצווות שילוח הקן, בקן שקיננו העופות בביתו, לאחר שקיים מרן זיע”א את המצווה כהלכתה, ישבו הקהל לסעודת מצוה לכבוד המעמד, ואף מרן זיע”א נשא מדברותיו לכבוד מעמד המצווה.
במהלך הסעודה הבחינו הציבור כי מרן זצוק”ל בוכה וממלמל דבר מה, וכך נמשך הדבר כעשרים דקות, פנו האנשים אל מרן בדאגה ושאלוהו לפשר בכייתו, שמא כואב לו באחד מאבריו חס ושלום.
אך מרן זיע”א השיבם בפשטות ואמר: “בעת קיום המצווה נזכרתי במאמר הזוהר הקדוש שאומר כי בשעה שישראל מקיימים מצוות שילוח הקן, כל ממונה מלמד זכות על העופות שתחתיו, ואז הקב”ה מכנס לפניו את כל המלאכים הממונים בעולם, ושואל אותם: האם אין בכם מי שילמד זכות גם על בני שנמצאים בגלות, ואין מי שיבקש רחמים עליהם, ואז צווח הקב”ה ואומר: למעני אעשה, אני הוא זה שאלמד זכות על בני חביבי!”.
וסיים מרן והסביר: “בגלל דברי מדרש זה, התחלתי לבכות ולהתפלל לפני ה’ יתברך כי יחיש את גאולתנו, ויקים שכינה מעפר ותחזינה עינינו בשובו לציון במהרה!”.
(משוש תבל).
