א. בסעודה המפסקת יש נוהגים לטבל פרוסת המוציא בדבש או בסוכר. ומכל מקום נכון להביא גם מלח על השלחן. [ילקו”י מועדים עמ’ פד. חזו”ע ימים נוראים עמו’ רנב].
ב. צריך לסיים אכילתו ושתייתו מבעוד יום, כי מצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש, וכמו שדרשו חז”ל (יומא פא:) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה לחודש, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקודש. [ש”ע סי’ תרח ס”א] ומצות התוספת נוהגת בכל חמשת הענויים (אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה). וכן צריך לפרוש ממלאכה ומאיסורי שבות מבעוד יום, מלפני שקיעת החמה, מעט או הרבה. וזמן התוספת הוא מעט קודם שקיעת החמה. ודי אפילו בכל שהוא מן התורה כל זמן שלא שקעה החמה. [ש”ע שם, דקודם ביה”ש צריך להוסיף מעט או הרבה. וע’ בילקו”י מועדים עמוד פד. חזו”ע ימים נוראים עמ’ רנב].
ג. אם הפסיק אכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו בפירוש התענית. [ילקו”י מועדים עמוד פה. חזו”ע ימים נוראים עמוד רנה].
ד. יש נוהגים לאכול דגים בערב יום הכפורים בשחרית דוקא, לכבוד היום. [בראשית רבה יא ד].
ה. בערב יום הכפורים אין לאכול אלא מאכלים קלים הנוחים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ביותר, ומתגאה כשמתפלל. ואין אוכלים בערב יום הכפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים וחלב חם. וכן אין לאכול שום צלוי ומבושל. ואין לאכול בשר שמן, וכדומה, פן יבוא ח”ו לידי קרי בליל יום הכפורים. ויש אומרים שהוא הדין לתמרים שמחממים את הגוף. וכן מאכלים המתבלים בכרכום ושאר מיני תבלין. ובסעודת שחרית אפשר לשתות חלב חם וכדומה, וכל שכן כשהוא מזוג בקפה או תה. [ילקו”י מועדים עמ’ פו. חזו”ע ימים נוראים עמ’ רלט. וכ”כ הארחות חיים, והכל בו בשם מהר”ם מרוטנבורג. ש”ע (ס”ס תרח). רמ”א].
ו. המצטער הרבה בתענית של יום הכפורים, רשאי ליטול כדור הנקרא קלי-צום, כדי שלא ירגיש כל כך בצער הנגרם מן התענית. [שו”ת יביע אומר חלק ט’ חאו”ח סי’ נד].
ז. ומיהו הרוצה להכניס ביוהכ”פ פתילה רפואית לגופו כדי להקל מעליו צער התענית, בודאי שאינו נכון לעשות כן. [והגרש”ז קרא עליו “נבל ברשות התורה”. שלמי מועד עמוד תצד], ורק אם חושש שאם לא יכניס הפתילה הרפואית לגופו לא יוכל להשלים התענית, או שהוא מצטער מאד מן התענית, עד שהוא כמעט קרוב להתעלף, מותר להכניס לגופו (בפי הטבעת) פתילה רפואית או קפסול של ויטמין, כיון שאין זו אכילה דרך פיו. [וכמ”ש בשו”ת מהרש”ם ח”א (סי’ קכג). וכ”כ באגרות משה (או”ח ד’ סי’ קכא), ובחלקת יעקב ח”ב (סי’ פג). וע”ע במנחת שלמה א’ סימן יז].
