הזכרונות שיישארו לילדים שלנו במשך כל החיים / הרב אליהו כהן בטור מיוחד


מעבר לדלת ביתו של גדול הדור!

עמדתי עם ילדיי מאחורי דלת ביתו של אחד מגדולי הדור שליט"א, קבלת הקהל החלה מזמן, הדלת שנפתחה מפעם לפעם הראתה שהבית אינו עמוס באנשים, אך בהיפך מהמן שירד לאבותינו במדבר שנכנס ולא יצא, מדלת הבית רק יצאו אנשים ולא נכנסו. המשבקי"ם התהלכו בתוככי הבית כתרנגולים נפוחים, פניהם עטויי חשיבות, ועל אף תחנוני האנשים הצובאים על הפתח להיכנס גערו בהם שלא יפריעו לסדר הטוב, גם כאשר הפצרתי שלפחות יכניסו את אבות הילדים הרכים אשר פניהם סמקו ואדמו מעומס האנשים הדוחסים אותם כסרדינים בקופסת שימורים, ועוד רגע קט יתחילו עצמותיהם הרכות להתפרק כלגו וכקש נידף, נותרה ארשת פניהם קשוחה ובמבט שהבהיר שחבל על הדיבורים, שכן רק הם הקובעים כאן מי יכנס ומי לא. גם ההודעות הטלפוניות שנשלחו אליהם לא זכו ליחס, למרות שמסתמא בתוך הבית הם שלפו את מכשירי הטלפון ברוב חשיבות לעיני הנוכחים המעריצים לבדוק מי השאיר להם הודעה, אולי זה ראש הממשלה או נשיא ארה"ב שזקוק לעצתם…

לא על כך באתי לספר כאן, גם לא על המשב"ק הנחמד שכשגדול הדור שאל אותו אם הוא מכיר אותי, ענה שכמובן שהוא מכיר אותי, כשהכוונה רק כל עוד איני מאחורי הדלת…

על דבר אחר לגמרי מטרתי להדגיש כאן. לאחר זמן פנה אלי אחד מבאי הבית בתוכחה מגולה: וכי מי מביא ילדים לבית הרב כשיש עומס כזה? זו חוסר אחריות שלך!

דבריו צודקים ביותר, ובכל זאת הבאתי בעבר ועוד אביא בעתיד את ילדי לכל הזדמנות כזו עם כל חוסר האחריות שבדבר!

ובכדי להבין למה, אספר:

"הסימון האדום" 

היה זה בתקופת השואה האיומה, אכזריותם של הגרמנים הארורים לא פסחה גם על תינוקות וילדים קטנים חסרי ישע, דם יהודי היה הפקר בעיניהם, ובכלל לראות יהודי סובל היה עבורם תענוג בל יתואר, עד שלעתים קרובות היו מעניקים לעצמם את התענוג המפוקפק הזה להכות איזה יהודי עד זוב דם, ואם נפח המסכן הלה את נשמתו היה זה עבור הגרמני הסאדיסט פרס גבוה. אל נקמות ה'.

בין הילדים ששוכנו במחנה 'פלאשוב' היה הילד ישראל דוד ניוונר, ילד חמד שבימים כסדרם היה מהתלמידים המובחרים והמוכשרים ביותר ב'חדר' שבעירו חוסט, עיר של חכמים ושל סופרים, ממנה יצאו רבים מגדולי הונגריה המוכרים עד היום בספריהם.

אך כמובן שבמחנה מי יכל לחשוב על הלימוד המהנה שהורגלו אליו, עוד בטרם נצנצו קרניה הראשונות של השמש על פני הארץ העירו הנאצים בגסות ובאכזריות את שוכני המחנה, ואילצו אותם לצאת לעבוד עבודה פיזית קשה בחטיבת עצים, עד קרוב לעתותי ערב, כשלגופם בגד דק, ולמאכלם קיבלו בקושי חתיכת לחם עבשה ופינכת מרק דלוחה, כך יום יום עבדו אומללים אלו 12 שעות עבודה סביב לשעון.

באחד הימים נתפש הילד ישראל דוד על חם כשהוא חוטא 'חטא חמור', מחמת קושי העבודה נפל הילד שדוד על מקומו ונרדם לרגעים מספר, הנאצי שראה אותו במצב כזה לא דיבר הרבה, רק שלף מכיסו טוש אדום וסימן על גבו של הילד…

את משמעות הסימון האדום הבין הילד כשבסוף היום הוכנס למגרש גדול באורך של כמה קילומטרים (!) שמשני צדדיו היו אבנים כבדות, ועליו היה לקחת אבן מקצה זה של המגרש ולהעבירה לקצה השני, ומשם לחזור עם אבן אחרת, לא לשם תועלת כל שהיא אלא אך ורק מתוך דאגתם הכנה של חיות האדם ל'חינוכו' של הילד שהעז להירדם על משמרת עבודתו למען 'הוד מעלת' הפיהרר ימש"ו.

רוב האנשים שנענשו בעונש זה לא עמדו בסבל, ובאמצע המירוץ עם האבנים הכבדות הם נפלו על הקרקע, והגלקסים הנאצים עמדו עם אלות בידיהם והיכו באכזריות את מי שהעיז ליפול, כך גם הילד ישראל דוד הרגיש שהוא מגיע לאפיסת כוחות ויותר אינו מסוגל לשאת אבנים כבדות אלו שמשקל כל אחת היה כמה קילו גרמים.

אך לפתע, הוא קיבל כוחות חדשים ומרעננים, ולהפתעת כולם רוח נעורים מחודשת נכנסה בגופו, פניו לבשו חיוך והוא החל רץ עם האבנים מקצה לקצה בשמחה ובזמרה.

וכאן אנו מגיעים לעיקר מאמרינו, בודאי גם הינכם תמהים מהיכן צצו להם כוחותיו המחודשים?

הנה הדברים כפי שסופרו בלשונו:

זיכרותיו של הילד הצעיר שהתגברו על הגרמנים ימ"ש

נקדים, שבתקופת מגוריו בחוסט שעדיין היתה תחת ממשלת צ'כיה היה אביו נוסע בחג הסוכות לסאטמר שברומניה, היתה זו נסיעה מפרכת וקשה, גם מצד טלטולי הדרך הארוכה, וגם מצד הקשיים שהערימו השלטונות בגבולות שבין המדינות, אך קשיים אלו לא מנעו מההורים לקחת את ילדיהם הרכים עמם, וכפי שהתברר היה הדבר משתלם:

אנו חוזרים למגרש במחנה העבודה.

פתאום התחלתי לזכור ולהתרגש שכשהייתי נוסע כל שנה לאדמו"ר מסאטמר זצ"ל ל'הקפות' בשמחת תורה, והתחלתי לזכור את ההקפות של הרבי, איך שהרבי היה רוקד, ואיך שהוא היה רץ בצורה שאי אפשר לתאר שזה בן אדם, זה לא היה בכח אנושי, הוא היה יכול לרוץ לילה שלם בלי הפסק סביב בית המדרש, עם ספר תורה ביד, מה שאף אחד מהאנשים לא יכל בכלל, אני זוכר שכשהיינו ילדים, כשבאנו לחיידר היינו רצים ורצים, והיינו אומרים הו… זה לא כמו הרבי! הוא היה ממש רץ באויר, בריצות כאלו עם דמעות בעינים, וכל הזמן דיבר ומלמל בדביקות נוראה.

ואז כשנזכרתי בהקפות, נזכרתי בניגון שהוא היה שר בהקפות, ובהקפות בכל פעם היה ניגון אחר, ובזה הכח רצתי… מקודם התחלתי לשיר את הניגון של הקפה שלישית, ובזה הכוח התחלתי לרוץ, ושכחתי איפה אני נמצא בכלל… וכך רצתי, ואחר כך ניגנתי את הניגון של הקפה שישית, ורק בזה הכח הצלחתי, שבלי זה לא יכולתי בשום אופן לגמור את השעות האלו.

וכך רצתי והרגשתי שאני נמצא אצל הרבי, ובזה הכח יכולתי לעבור את כל העונש וניצלתי ונשארתי בחיים!

את המשוואה לענייננו תוכלו להבין לבד, לא יקרה כלום אם קצת נסבול עם ילדינו דוחק וצער כדי לזכות להקביל את פניו של גדול תורה, או עבור כל מצוה אחרת, כך יחקק הדבר היטב בזכרונם של הילדים ומי יודע איזה תועלת תצמח להם מכך באחד הימים!

הסוד החינמי שלא תשמעו מיועצי החינוך: כיצד תרוו נחת מילדיכם?


הסיפור הבא הינו סיפור אמיתי לחלוטין, והנני מאמין שרבים מקוראי טור זה מכירים סיפור כזה באין-ספור צורות ותופעות.

משפחת לוי הינה משפחה שקטה ונחמדה, זוג ההורים יוכבד וקהת עושים הכל למען ילדיהם, הם עשו את כל המאמצים בכדי שילדיהם ילמדו במוסדות האיכותיים ביותר, עמדו בקשר מתמיד עם מורי ומורות הילדים, ובכל זאת ביום בהיר החלו להישמע חריקות מכיוונו של אחד מהילדים הבוגרים בבית. בתחילה היה זה אדישות וזלזול קליל בדברים שבקדושה, אט אט החל הנער מחציף את פניו כלפי הוריו, מרים עליהם את קולו, וזורע בבית אוירה של כעס ושנאה.

ההורים ההמומים לא איבדו עשתונות, בירורים מעמיקים שערכו הובילו אל מומחה מס' 1 בהבנת נפש הילד, הם קבעו עמו פגישה ל-40 דקות בלבד, הם הסכימו גם לתעריף הגבוה של הפגישה 360 ₪, וכשסוף סוף החלה הפגישה בדחילו ורחימו ישב המומחה מס' 1 והתענין לפרטי פרטים על סדרי חייהם של בני המשפחה, ועל הרגליו של הנער, שעוד בטרם הספיק להתחיל לדבר כבר הפגישה תמה והם נאלצו להזמין פגישה נוספת ושוב להיפרד מ-360 ₪, וכך עוד פגישה ועוד פגישה, עד שהם הבינו שחוץ מלפרנס את זרעו וזרע זרעו של המומחה אין שום תועלת בפגישות אלו, וניסו לחפש חברותא איכותית עבור בנם.

אכן לא חלף זמן רב והחברותא האיכותית נמצאה בדמותו של אברך מזוקן קצוצות וממושקף, בעל תואר אקדמי בפסיכולוגיה ובמדעי החברה, בוגר המכללה לחינוך  ובעל ותק של שנים רבות בקידום בני נוער, כמובן שגם הלימוד החווייתי עמו לא היה בחינם, ועד שההורים הבינו שאם רצונם להמשיך לספק תעסוקה לאותו אברך יהיה עליהם לקחת משכנתא לקח זמן לא מועט, וכך הם נדדו ממומחה למומחה כשהם מפזרים כספים ומשקיעים משאבים ומאמצים עבור בנם יקירם שמיום ליום הולך ומדרדר יותר ויותר.

אימרו נא אתם, עם כל הכבוד להורים מסורים אלו, מה הם עדיין לא עשו עבור בנם?

ובכן, תתפלאו לשמוע אך ישנו דבר אחד שאותו הם יכלו לעשות בחינם בכל זמן ומכל מקום, והתועלת שלו מובטחת הרבה יותר מכל הניסיונות שהם ערכו עד כה, ולדבר זה קוראים "תפילה"!

אין ספק שאילו האב היה שם את נפשו בכפו ומשקיע מאמצים להתפלל להצלחת בנו, וכל שכן אילו האם שדמעתה מצויה הייתה עושה זאת, היו הדברים פועלים פי כמה יותר טוב מכל פעולותיהם העקרות של אותם אנשים הנקראים "מומחים", כשכל מומחיותם הינה רק להוציא כסף מהורים תמימים וחסרי ישע!

בהתבוננות יותר מעמיקה נגלה כי ההבנה על כחה של התפילה להועיל יכולה להיות גם בהסתכלות הפשוטה בעיני הבשר שלנו.

שהרי כשהאב מפנה את עצמו מכל עיסוקיו ומקדיש זמן מיוחד אך ורק להתפלל על בנו, ובפרט אם לשם כך הוא השקיע מאמצים וויתר על הרגלים וסדרי יום, ממילא חודרת ללבו ההכרה כי הטיפול בבנו נתון אך ורק בידיו של הקב"ה, ומה לו לכעוס ולרגוז ולרטון על בנו ועל מעשיו?

וכמובן גם במישור הרוחני חזקה על תפילה מעומק הלב שאינה שבה ריקם, וכפי שהיה מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א מרבה לעורר…

הכותב: הרב אליהו כהן
מחבר הספרים "מעדני המלך" – ד' חלקים.
לתגובות: piniben26@gmail.com

הרב אליהו כהן • כיצד נהפוך את הפגיעה הכואבת להזדמנות מצוינת?

הרב אליהו כהן, מחבר הספרים "מעדני המלך", במדורו הקבוע על חינוך ילדים.


הכירו את יוסי, ילד צדיק וחמוד, עדין ושברירי, קצת הרבה פגיע, ועם לא הרבה בטחון עצמי.

יום שבת בבוקר, יוסי יוצא קצת מבית הכנסת לפני קריאת התורה להתאוורר, אחד המתפללים, ישיבש'ר מדופלם בעיני עצמו לפחות, שקלט אותו בחוץ מצא את שעת הכושר להתאמן עליו במצות החינוך שפספס עם ילדיו, ולעיני שאר הילדים הנמצאים שם פנה אליו בקול תוכחה וגער בו: תמיד אתה מלכלך את בית הכנסת, תתבייש לך איזה מין התנהגות זו, מי חינך אותך בצורה כזו, ועוד כהנה קיתונות של תוכחות כיד ה' הרעה עליו.

יוסי בורח לבית סמוק לחיים מבושה ועלבון, ובקול בוכים מודיע חגיגית כי יותר רגליו לא תדרכנה על מפתנו של בית הכנסת הזה!

אביו של יוסי, אברך יקר שתורתו אומנותו, עומד בפני דילמה כיצד להגיב.

לכאורה אפשר להציע לו כמה אפשרויות.

האפשרות הראשונה שאינה מציאותית מבחינתו, היא, לתפוס את "המוכיח החצוף" בצוארונו בבית הכנסת לעין כל, וכאשר עשה כן יעשה לו, לגעור בו נמרצות בכל מלאי 'המלים היפות' הקיימות באוצרו הטוב, תוך כדי קיום מצות נענוע לולב והנפת העומר בקרבן המצורע, לבל יזיד עוד להעיז את פניו כנגד הנסיך הקטן שבסך הכל לכלך פה ושם את בית הכנסת.

למרות שישנם הורים לא מעטים שללא היסוס יבחרו בדרך נחמדה זו, ברור שחוץ מהתפרצות של המדות המגונות והשליליות שלהם אין שום מניע חיובי ושום תוצאה חיובית לתגובה כזו.

בן לאב 'מסור' כזה, קיבל חינוך מודגם ומומחש: א. שמותר להלבין את פני חבירו ברבים, ואם תוסיף ל'מלבין קפה' הזה גם קצת 'קצפת אלימה', ילמד הילד שלא נורא להרים יד על אחר, גם לא בבית הכנסת. ב. הילד למד שהמעשה שהוא עשה אינו חמור כלל ועיקר ואין שום מניעה ללכלך את בית הכנסת. ג. והחמור מכל, הילד ילמד גם מכאן ולהבא שכל מה שהוא יעשה יהיה אביו לצידו כי "הוא" -הבן- צודק, ולא ירחק היום והבן יהיה צודק גם מול אביו, ומול אנשים שהוא אמור לקבל מהם דרך חיים, שלא לדבר על אשתו וילדיו לעתיד.

אפשרות נוספת שהינה יותר אנושית, לגשת אל המוכיח בעדינות ולומר לו שדבריו העליבו מאוד את הילד וגרמו לו לעזוב את בית הכנסת, ולבקשו שיתנצל…

כמובן שאפשרות כזו היא נאיבית בדרך כלל, שכן אדם גס שכל שאינו מהסס להלבין פני אחר ברבים, לא ממש יכאב לו שמישהו נעלב בגללו, ובפרט שמסתמא הוא יוכיח שדבריו נעשו לשם שמים ואדרבא עלינו להודות לו שהוא הואיל בטובו 'לשוחח' עם בננו על חינוכו, ואנו אלה שצריכים להתנצל על שבכלל איננו מעריכים את הקרבתו למעננו.

הנכון ביותר הוא, להסביר לילד שאם הוא חושב שאינו מסוגל להתפלל כאן יותר – הצדק עמו (לא נכפה עליו להתפלל), עליו להבין שישנם אנשים גסים בעולם שמידי פעם צריך להתמודד עם מעשיהם, נרמוז לו שאם הוא חושב שההערה של אותו אדם היתה נכונה כדאי שיקחנה לתשומת לבו, ונציע לו למחול ולסלוח בלבו לאותו אדם.

בכך גם הרווחנו שנשארנו לצדו של בננו, גם טיפחנו את מדותיו לטובה, וגם הקנינו לו דרך חיים והיכרות עם אחד הצדדים האפלים שבעולם שלצערינו עלינו להתמודד עמם, ואם הוא יפנים וישתפר בענין כבוד בית הכנסת יהיה זה שכרינו, וגם אם לא – עוד ארוכה הדרך לפנינו ללמוד איך מנחילים ערכים אלה לעומק ובנועם.

לתגובות: piniben26@gmail.com

טיפים קטנים בחינוך הילדים, הטמונים כולם רק במילה אחת מהתורה!

הרב אליהו כהן מגיש לכם טיפים בחינוך הילדים, הרמוזים במילת "עקב" שבתורה ♦ מעדני המלך


מלת "עקב" כתמרור בחינוך הילדים!

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב).

כולנו מכירים את פירושו של רש"י על פסוק זה: והיה עקב תשמעון – אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה' אלהיך לך את הברית וכו' – ישמור לך הבטחתו.

אך בבדיקה נוספת אנו מוצאים לרבים מרבותינו הראשונים והפרשנים שפירשו את המלה "עקב" בצורות ואופנים נוספים, ומכיון שכל ביאור טומן מוסר השכל נוסף ועוד הכוונה בחינוך הילדים, אביא חלק מהפירושים בקצרה.

על ידי זלזול קל אפילו בגדר וסייג שגדרו חז"ל עלולים להגיע לתוצאות שלא העלינו על דעתינו!

אך חלק מהראשונים מתקשים לקבל מושג זה כפשטו (עיין ברמב"ן שהתעכב על הביאור המילולי של תיבה זו), ולכן תמה לנכון ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" וכי יש מצות שאדם דש בעקביו? ומבאר שאכן יש מציאות שהאדם ידרוך על מצוה ברגליו, כגון שנזדמן לפני קן ציפור בין השיחים וכדו', ובמקום לקיים בו מצות שלוח הקן ששכרה רב הנו דורך על הקן בעקביו. בביאור המושג "מצוות שאדם דש בעקביו" נראה במבט שטחי דהיינו שהאדם זונח קיום מצוות מסוימות כאילו אינן קיימות ונראה כאילו הוא דורס עליהן, וכפי שהרחיב לבאר תהליך זה בספר "פנים יפות" (ויקרא ד, ב וכאן בפרה"ש) שבתחילה מורה האדם היתר לעצמו לעבור על איזו עבירה מסיבה כל שהיא, ועל ידי כך מסתלקת ממנו השמירה הרוחנית והוא חוזר להיכשל בחטא זה בשוגג, עד שבהמשך כבר נעשה בעיניו דבר זה כהיתר גמור רח"ל, והפתרון למניעת הידרדרות זו הוא על ידי שמיד כשהוא רואה שנכשל בשוגג באיזו עבירה יעצור ויפשפש במעשיו לבדוק מדוע נכשל בחטא זה בשוגג ומה הגורם לכך, ועל ידי התבוננות זו תחזור אליו השמירה והסייעתא דשמיא שלא להיכשל להבא בחטאים. וכן הביא משמו תלמידו הגאון ה"חתם סופר" (עה"ת כאן) בקצת שינוי, שהאדם מורה היתר בעיקר בגדרות ובסייגים שקבעו חז"ל, ואינו יודע את העונש החמור שהוא עלול להיענש על כך. מסיבה זו ראוי ליתן את הדגש בחינוך הילדים גם על הפרטים הקטנים שנראים שוליים, אך ההעברה עליהם עלולה לפרוץ גדרות יותר ויותר חשובים.

דישת הציציות ברגלים – אסון!

רבים מהפרשנים תפסו את התיבה "עקב" כמשל לשכר שנקבל רק בסיום מילוי תפקידנו כשנהיה בעולם הבא, ורבנו בחיי מוסיף לחדד את הרמז בתיבת "עקב", שהרי העקב הינו החלק התחתון והגס ביחס לשאר הגוף, וממש כך היא נתינת השכר שאנו מקבלים בעולם הזה בעבור קיום המצוות, שאין שכר זה אלא חלק מועט וגס ביחס לשכר העצום הצפון לנו בעולם הבא, הרמוז בתיבת "והיה" שהיא אותיות שם הוי"ה. וביאור נוסף שלצערינו לא רבים מודעים לאיסורו, כשציציותיו נגררות על הארץ תוך כדי הליכה, נמצא שהוא דש בעקביו את המצוות, ומוסיף עוד אזהרה מזעזעת על כך וכותב: "שמעתי שכל המגרר ציציותיו, עליו הכתוב אומר 'וטאטאתיה במטאטא השמד', אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד". ואם בציציות אמורים הדברים שהינן רק תשמישי מצוה, על אחת כמה וכמה שהדבר חמור ברצועות התפילין שהינן תשמישי מצוה וקדושתן גדולה יותר מהציציות שצריך להזהר שלא יגררו הרצועות על הארץ.

ומוסיף רבינו בחיי לבאר את ההקשר של "הדריסה בעקב" למצוות גם במובנן הפשוט, שהרי יש מצוות שמתקיימות על ידי הליכת הרגלים, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, שכל אלו מצוות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו:) שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצוות של פסיעות כאלו – אותו עוון יסובהו ליום הדין, זהו עוון עקבי יסובני.

סוג העבירות שבהן לא יוכל האדם לטעון שוגג הייתי!

וכעין זה מוסיף בספר "צרור המור" להביא דוגמא של מצוות שיכולות להתקיים על ידי העפר שבדרך כלל האדם דש בעקביו, כגון מצוות כיסוי הדם של חיה ועוף בעפר, וכן כל איסורי האדמה כחרישה בשור וחמור וזריעת כלאיים וכדו', שהשכר על קיומן הוא 'כל המקום אשר תדרכו בו להם יהיה'.וכן להיפך במובן השלילי יתכן שהאדם יעבור על התורה על ידי רגליו, כגון שפוסע לדבר עבירה, אותו עוון יסובהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של רבי חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעוון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי (ע"ז יח.), והצדיקה עליה את הדין ואמרה 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל "דרכי" בני אדם', כלומר אפילו בדקדוק פסיעות! ויתרה על כך כותב מהר"י אייבשיץ בספר "תפארת יהונתן", שישנן עבירות שטבע האדם דוחף ומסית אותו לעבור עליהן, שבהן הוא נחשב כשוגג. אך יש עבירות שהאדם מפתה את עצמו להיכשל בהן, כגון ללכת למקומות אסורים ולשהות בחברת אנשי חטאים [וכיום הדבר מצוי על ידי ההיחשפות לתקשורת המתירנית האוכלת כל חלקה טובה, או עיון בספרות כפרנית במסוה של שירה ואמנות, ואחריתה מי ישורנה], שבאלו אין לו הצטדקות שהוא שוגג, ועל עבירות אלו שהאדם מחטיא בהן את עצמו מזהיר ומזכיר כאן הפסוק בתיבת "עקב".

עצתו של החתם סופר למי שרוצה ליהנות מהתורה
ובחתם סופר ביאר גם כן בכיוון של הליכת הרגלים במובן החיובי, שהרי שנינו (אבות פ"א מ"ד) "והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם", ותחילת המשנה וסופה אינם שתי דברים נפרדים, אלא הם גורם ותוצאה, דהיינו שמי שהוא מתאבק בעפר רגלי חכמים, שהוא רץ אחריהם וחפץ לשמוע את תורתם, בשכר זה הוא יזכה להבין דבריהם וליהנות מהם כמי ששותה בצמא שנהנה בשתיתו! וזהו גם כן "והיה עקב", שבזכות דישת העקב להתאבק בעפר רגלי חכמים, בזכות זה תשמעון ותבינו את כל המשפטים האלה!

 

עבודת התורה והמצוות צריכה להתחיל מגיל צעיר, הדרכתו של תלמיד האר"י ז"ל כיצד להרגיל את הילד לקיום התורה ומצוותיה!

ובספר "שפתי כהן" לאחד מתלמידי האר"י הוסיף לבאר מלה זו על דרך הרמז, שכן "עקב" בא"ת ב"ש יוצא "איש", לרמוז שאת קיום המצוות צריך להתחיל כבר משחר חייו של האדם, שעל ידי כך יהיו אצלו טבע שני ב"קבע" ויתרגל בקיומן ולא יתקשה לקיימן מאוחר יותר. וכיצד תהיה ההתחלה, זהו גם נרמז בתיבת עקב – "בקע" שהוא לשון מטבע קטנה, שבתחילה יקיים כפי כוחותיו ואט אט יתרגל ויוסיף להתעלות במעלות התורה והיראה. ועי"ש ביאור נוסף. ובחתם סופר הוסיף לדייק את דבריו של השפתי כהן מתוך לשון הפסוק עצמו, שכן בסוף פרשה הקודמת נאמר 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם', ואילו כאן נזכרים רק המשפטים – 'וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם', ולכאורה מה עם המצוה והחוקים שנכתבו לעיל? אלא ודאי שכוונת התורה שאם האדם יזהר לשמור את כל המצוות והחוקים ויתרגל לקיימם לאורך כל סדר יומו ולילו, ממילא יהפכו כולם בעיניו להיות כמו "משפטים" שהשכל מחייבם, ולאור ביאור זה שופך החתם סופר הארה נוספת על המלה "עקב" – שאם המצוות על כל סוגיהן יהיו כחלק מאורח חייך וסדר יומך כדרך הילוכך, על ידי כך תהיה כל שמירת התורה והמצוות בעיניך כמשפטים ישרים וברורים שאין מקום להרהר בהם.

סוג המצוות שעליהן יכול האדם לקבל את שכרו כבר בעולם הזה! גילויו של הכתב סופר

ורבינו האור החיים הקדוש מוסיף לרמוז בתיבת עקב את האופן לזכות לתורה על ידי ענוה, שיהיה הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות, ואז ישכיל לשמוע בלימודים. ונראה מדבריו שעל ידי הענוה זוכים להבין גם את חלק התורה הנסתר כמו "עקב" שהוא סודות התורה והקבלה.והגאון "כתב סופר", בנו של החתם סופר, ממשיך להרחיב את הדרך שכתב אביו, על פי דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' דעות ה"ב) על הפסוק 'בכל דרכיך דעהו' – שיהיו כל עסקיו של אדם לשם שמים, הלוכו ומשאו ומתנו ואכילתו ושתייתו ושינתו הכל לשם שמים 'לעשות רצונך חפצתי ותורתך בתוך מעי', שגם מה שהוא במעי הכל הוא לעשות רצונך ובשביל תורתך. והן המצות שאדם דש בעקביו, שכל תהלוכותיו לשם שמים, אז ואהבך וברכך, שעל מצוות כאלה שרותמים בהם את ההנאה הגשמית לשם שמים יכול האדם לקבל את שכרו כבר בעולם הזה, והקרן תהיה קיימת לו לעולם הבא.

ושמעתי ביאור נוסף למלת "עקב" שהוא מלשון עקביות, שהרוצה לדעת את סוד ההצלחה בכל הנהגותיו חייב לשמור על עקביות ובכך תהיה הצלחתו מובטחת!