המאבד מצלמה בחוף הים, האם יש חיוב על המוצא להחזיר? | הרב שלמה שרגא


שאלה:

מעשה היה בבחורים שנסעו לשחות בים, ורצה האחד לצלם את חבירו והנה לפתע פתאום נפלה לו המצלמה לים ובאו גלים והמצלמה איננה. חיפש מעט ולא מצא, והסתפק אם יכול למצוא או לא. בתוך כך הלך להביא משקפת ים בכדי לצלול ולחפש את מצלמתו האבודה, ועד שהלך וחזר, מצא את המצלמה אדם אחר, ונפשם בשאלתם למי שייכת המצלמה, האם לבעלים או למוצא. ומדובר באופן שהמוצא מודה שהמצלמה של המאבד, רק הוא טוען שזה כזוטו של ים, שהדין הוא שאפילו אם הבעלים רודפים אחרי האבדה, הרי אלו שלו.

תשובה:

מבואר בגמ' בבא מציעא (כב.), תא שמע, שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה של חבירו, הרי אלו שלו [של החבר], מפני שנתייאשו הבעלים. טעמא דנתיאשו הבעלים, הא סתמא לא. הכא במאי עסקינן, כשיכול להציל. אי הכי, אימא סיפא, אם היו הבעלים מרדפים אחריהם, חייב להחזיר אי ביכולין להציל מטי אריא מרדפין אפי' אין מרדפין נמי. הכא במאי עסקינן ביכולין להציל ע"י הדחק, מרדפין לא אייאוש, אין מרדפין אייאושי מייאש. ע"כ.

נמצאת למד שבמקרה שהבעלים יכולים להציל,לא אומרים שיש כאן ייאוש בעלים.

עוד מבואר בגמ' שם (כו:), אמר רבא, מי שראה שנופלות לחבירו מטבעות של כסף בין החולות, ומצא אותם ולקח, אינו מחוייב להחזיר לו, משום שזה שנפלו ממנו המעות מתייאש מלמצוא אותם, למרות שרואים אותו מביא נפה לנפות בה את החול למצוא את המטבעות שנפלו ממנו. וביארה הגמרא, שהוא משום שהמאבד אומר לעצמו, כמו שנאבד ממני מעות, יכול להיות שנאבדו גם לאדם אחר, ואולי את המעות האלו אני אמצא. אבל באמת בתוך לבו הוא מתייאש מהכסף שנאבד לו. ולכן אין המוצא מחויב להחזיר לו את אבידתו.

ובטור ובשלחן ערוך (חו"מ הל' אבידה ומציאה סי' רסב סעיף יד) פסקו, ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר, מותר לו ליקחנו שודאי נתייאש, אפילו ראהו שכובר [מנפה] החול או העפר בכברה [בנפה] לחפשו שודאי נתיאש, ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על זה הסלע, אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים. ע"כ. ובשלחן ערוך הוסיף, ואפילו ראהו שמחפש וכו' אין חוששין לו. ע"כ. ובסמ"ע (ס"ק כט) כתב לדייק דלשון הטור שודאי נתיאש, ומה שמנפה את החול אין כוונתו על אבידתו, אלא אולי ימצא אבידתו או אבדה של אחרים. ולשון הגמ' הוא שסובר כשם שנפל ממני כך נפל מאחרים ואולי אמצא אחת מהן. ע"כ.

הרמב"ם (פרק יד מהל' גזילה ואבדה הלכה ט) כתב, ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר ונתעלם ממנו, הרי זה כנופל לים או הנהר והרי הוא של מוצאו. שהרי נתיאש ממנו לפי שאין בו סימן. ואפילו ראה אותו שהביא כברה לחפש אחריו, בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצא מה שנפל לאחרים כך הוא מחפש, לא מפני שלא נתיאש. ע"כ. נראה בדעת הרמב"ם שהבין דווקא שאין בו סימן לכן הרי הוא של מוצאו אע"פ שמחפש אחריו, לפי שעושה זאת בדעת רעועה כלשונו, אך אם יש סימן לכאורה חייב להחזיר. אולם בשטה מקובצת הביא, דאפילו ביש בו סימן הרי הוא של מוצאו, לפי דהוי כזוטו של ים ויש כאן יאוש בעלים.

ובטור שלחן ערוך (סי' רנט סעי' ז) כתבו, המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, הרי אלו שלו, אפילו שהבעלים עומד שם וצווח, הרי הוא כצווח על ביתו שנפל. במה דברים אמורים, שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו [מה שנקרא בימינו "שובר גלים"], אבל אם יש בנהר מכשולות, אם נפל דבר שיש בו סימן, סתמא לא הוי יאוש. ע"כ. ובסמ"ע (ס"ק טז) כתב, אפילו בא לידו לפני יאוש.

וברמ"א (שם) כתב, ואם הוא דבר שאין בו סימן, אם הבעלים יכולים להציל והן רודפים אחר האבדה, או שאינו שם דאפשר דאילו היו שם אפשר שהיו מצילין, לא זכה בהן המוצא, אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד, והוא עומד ואינו רודף אחריו, ודאי מתיאש וסתמא הוי יאוש. ועיין בסמ"ע ס"ק יט. ע"כ.

נמצא לדינא מן האמור לעיל, דכיון דבמקרה שלנו לא היה יאוש, וגם הבעלים הודיעו שלא התייאשו, ועוד שהאבדה נפלה בתחילת הים בסמוך לחוף שעדין במאמץ קל אפשר למוצאו, וכבר היו דברים מעולם. וגם יש בה סימן לפי התמונות והחברה וכדו', לכן על המוצא להשיבו לבעליו, ויקיים בזה מצות השב תשיבם. הנראה לעניות דעתי כתבתי, וה' יתברך יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אמן.