פנינים ממרן רבינו עובדיה יוסף לפרשת בהר


"ויראת מאלקיך, וחי אחיך עמך" (כה, לו).

הסביר מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (הובא בספר ביכורי ראובן ח"ב, עמוד 501):

ישנם אנשים שמתיימרים להיות יראי שמים, והם מהדרים במצוות כפי עושרם, ומפרישים מכספם כסף רב לקיום המצוות, קונים חנוכייה מפוארת מכסף טהור באלפי שקלים, פמוטים לשבת מכסף טהור, כל שנה מחליפים הם טלית גדול וקונים לעצמם טלית חדשה, לסעודות שבת וחג הם קונים כל מיני מטעמים יקרים, בשר ודגים ויינות משובחים ועוד כהנה וכהנה, ומקיימים בעצמם את דברי הפסוק: "ויראת מאלקיך".

אלא שבמה דברים אמורים? אנשים אלה מקפידים רק במצוות ובמעשים טובים שהם בעצמם נהנים מהם, במצוות אלו הם מוכנים לפזר ממון רב בהרחבה יתירה, אולם בשעה שעומד עני על פתח ביתם ומבקש מהם צדקה, שם הם אדישים ונותנים מעט מן המעט, ודי להם בנתינת שקלים בודדים לצדקה.

ועל כן הכתוב בא ומזהיר אותם: "ויראת מאלקיך", אך גם תשתדל שבאותה מידה תקיים גם: "וחי אחיך עמך!", ובזה יזכו לברכת טוב, כי כל מעשיהם לכבוד ה' יתברך.

(משוש תבל-ויקרא, עמוד ערא-ערב).

פנינים ממרן רבינו עובדיה יוסף לפרשת אמור


"ולא תחללו את שם קודשי" (כב, לב).

כתב מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (ענף עץ אבות, פרק ה משנה ט, עמוד שנא):

שנינו במסכת אבות (ה, ט): חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול ה', ובגמרא (שבת לג.) למדו כן מגזירה שוה, שנאמר בשבועת שקר (ויקרא יט, יב): "ולא תשבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלקיך", ובחילול ה' כתוב: "ולא תחללו את שם קדשי", ולומדים "חילול – חילול" משבועת שקר.

והוסיפו עוד בגמרא שגם בעוון חילול שבת, מתרבה חיה רעה ובני אדם מתמעטים והדרכים נעשים שוממות, ולמדו כן מהפסוק (שמות לא, יד): "מחליליה מות יומת", ולומדים גזירה שוה "חילול חילול" משבועת שקר, שנאמר בה (ויקרא כו, כב): "והשלחתי בכם את חיית השדה".

ובהיות שהמחלל את ה' הרי הוא מתנכר לה' יתברך, וכך גם המחלל שבת, הרי הוא כופר במעשה בראשית, לכן חיה רעה משתלחת ואינה מכירה במעלת האדם שהוא מעליה, ואלו שאין מכירים את בוראם, הרי הם נענשים בידי חיית השדה שלא יכירו ולא ישאו פנים למחללי שם שמים ולמחללי שבת.

(משוש תבל-ויקרא, עמוד קצו).

 

 

פנינים ממרן הרב עובדיה יוסף לפרשת אחרי מות-קדושים


"וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" (טז, יז).

כתב מרן רבינו הגדול זצוקללה"ה (מאור ישראל – דרושים, עמוד סו ד"ה קראנו):

נאמר בפסוק: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו", כי מועד וזמן לאדם על הארץ, ונאמר: "ימיו כצל עובר", ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת ויחי רמז קנה): לא כצל כותל או אילן, אלא כצל עוף פורח באויר, וזהו שאמר: "אדם להבל דמה", רצונו לומר, שאדם הראשון שחי תתק"ל (930) שנה, דמה להבל בנו שחי לימים מספר.

והיות ואמרו רבותינו ז"ל שאם רואה אדם שיצר הרע מתגבר עליו, יזכור לו יום המיתה, וזה שאמר הכתוב: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", שיחשוב את עצמו כמי שאינו, והרי הוא כאין וכאפס, "באוהל" – זה העולם הזה אשר בו מועד לכל חי, "בבואו לכפר בקודש עד צאתו", ועל ידי זה בכוח יגבר איש על יצר הרע בזכרו כי אם בגופו יבוא – בתורה ובמצוות, כיונה זו שכנפיה מגינות עליה, אף המצות יגנו עליו ובגופו יצא, שהתורה מלווה את האדם, כמו שאמרו בגמרא (סוטה ג:) מדכתיב: "והלך לפניך צדקך".

(משוש תבל-ויקרא).

פנינים ממרן הרב עובדיה יוסף לפרשת תזריע-מצורע


"והצרוע אשר בו הנגע יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא… בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (יג, מה-מו).

במוצ"ש פרשת תזריע תשנ"ז, נשא מרן פוסק הדור זצוקללה"ה, את דברותיו אודות חומרת איסור רכילות ולשון הרע:

הנה נאמר בפסוק: "והצרוע אשר בו הנגע… בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ובגמרא אמרו חז"ל שהצרעת באה על מספרי לשון הרע שמדברים תמיד על אחרים, ואנשים אלו לא יזכו לקבל פני שכינה, וצריך להתרחק מהם ולא לגור בשכונתם, בדד יהיו יושבים, מחוץ למחנה מושבם.

וכמו שמצינו בדואג האדומי שהיה ראש הסנהדרין וגדול בדורו היה, ומפני שדיבר לשון הרע על דוד המלך, נטרד מהעול הזה ומהעולם הבא, ואין לו חלק לגן עדן, וקודם מותו נענש ושכח את כל תורתו.

והנה האיש המצורע שיושב מחוץ למחנה, הרי הוא מטמא כל מי שנמצא עִמו באותו אוהל, כמו המת שמטמא באהל, ולכן אם רואה מישהו שמתקרב אליו, הרי הוא חייב לצעוק כנגדו שלא יתקרב למחיצתו, להזהירו שלא יהיה נטמא מחמתו, שנאמר: "וטמא טמא יקרא".

ולכן ימנע כל אדם מלדבר לשון הרע, כי מה איכפת לך ממעשיהם של אחרים, קודם כל תטפל בענייניך ולא יהיה כמו הגמל שרואה את הגיבנת של כולם, ורק את הגיבנת שלו עצמו אינו רואה.

(משוש תבל-ויקרא, עמוד עח-עט).

פנינים ממרן רבינו עובדיה יוסף לפרשת שמיני


"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (י, א-ב).

הקשה מרן פוסק הדור זצוקללה"ה:

הנה יום פטירת בני אהרון – נדב ואביהוא, היה יום השמיני למילואים, והייתה באותו יום שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ, ובו ביום חגגו את חנוכת המזבח, ונתחנך אהרון הכהן להיות כהן גדול, והייתה שמחה עצומה בכל העולמות.

ומדוע דוקא בשעת השמחה הגדולה המית הקב"ה את בניו של אהרון והושבתה השמחה?

והתשובה לכך, כי כידוע המשכן הביא ברכה גדולה לישראל ובזכותו היו נמחלים עוונותיהם של ישראל, שהרי בהקרבת קרבן התמיד של בוקר היו מתכפרים עוונות שעשו בלילה, ובהקרבת קרבן התמיד של בין הערביים היו מתכפרים להם עוונות שעשו במשך היום.

והנה חשבו ישראל שקודם שהוקם המשכן היה עליהם להיזהר מלעשות עבירות כדי שלא יענשו, אבל עתה משהוקם המשכן, אינם צריכים להיזהר עוד, מפני שהמשכן יכפר להם על עוונותיהם.

ומשום כך העניש הקב"ה את בני אהרון דוקא בשעת חנוכת המזבח, לרמוז להם לישראל שגם עתה שיש להם מזבח כפרה, עדיין צריכים הם להיזהר מן העבירות, כי יש דין ויש דיין.

(משוש תבל-ויקרא, עמוד לה-לו).

מדברי מרן: אפילו אם נגזרה על האדם מיתה ח"ו, ניתן לתקן ע"י תשובה


מאמרותיו של מרן לפרשת השבוע: גם אם נגזרה על האדם מיתה ח"ו מפני העבירות שבידו, יש לו אפשרות לתקן את העניין ולבטל את רוע הגזירה ע"י תשובה וחזרה ממעשיו הרעים, וחזרתו לדרך הישר.

"ושבת עד ה' אלקיך… ושב ה' אלקיך את שבותך" (ל, ב-ג).

הסביר מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (משיעורי הראש"ל, ח"א עמוד עב):

הנה כתוב "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", "קדם" הוא ראשי תיבות: ק'ין, ד'וד, מ'נשה.

קין, שפך דמים והרג את הבל אחיו, ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו. דוד, נכשל בחטא בת שבע, ולפי דרגתו נחשב לו כאילו נכשל באיסור עריות, אך עשה תשובה ונתקבלה תשובתו. מנשה – עבד עבודה זרה, ולא הייתה עבודה זרה שלא עבד לה, ואף הכניס צלם של עבודה זרה להיכל בבית המקדש כדי להכעיס, אך עשה תשובה ונתקבלה תשובתו.

ונמצא ששלשתם יחד עשו ג' עבירות חמורות שבתורה – שפיכות דמים, עריות, עבודה זרה, ובכל זאת כשעשו תשובת אמת נתקבלה תשובתם, וזהו שנאמר: "תשב אנוש עד דכא", דכ"א ר"ת ד'ם – דהיינו שפיכות דמים, כ'וכבים – דהיינו עבודת כוכבים, א'שת איש – דהיינו גילוי עריות.

לרמוז שגם על עבירות חמורות אלו יש תשובה אם יעשנה כראוי, ואף אם נגזר דינו למיתה, יכול לתקן את מצבו ולשפרו על ידי תשובה אמיתית שעשה.

(משול תבל-דברים, עמוד שפב).

מתוך הגליון השבועי "מרן מאור ישראל".

לשליחת שאלות בהלכה לרבני הארגון, לחץ כאן

פרשת כי תבא: חידוש על הפרשה ממרן


"והיית אך למעלה ולא תהיה למטה" (כח, יג).

כתב מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (ענף עץ אבות פרק א משנה יג, עמוד מט ד"ה ודלא):

יבואר על פי מה שכתוב (משלי טו): "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", כי שמא יאמר האדם בליבו: לא אלך בגדולות ובנפלאות ממני, די לי אם אחזיק בתומתי וביראתי, ועל משמרתי אעמודה, ולא להוסיף, ובאמת שאין כך הדבר, שאם לא יעלה ממדרגה למדרגה, ולא ילך מחיל אל חיל, בעל כורחו יפול למטה.

וזהו שאמר: "אורח חיים למעלה למשכיל" – שאם לא יעלה מעלה מעלה, על כרחו ירד לשאול מטה, ולכן אמר התנא: "ודלא מוסיף – יסיף". ולכן גם נאמר "מתהלך בתומו צדיק" – שאינו עומד במקום אחד, אלא הולך וגדל, צעד אחר צעד, כי בלתי אפשרי שיעמוד במדרגה אחת, פן יפול למטה.

(משוש תבל-דברים, עמוד שמו).

מתוך הגליון השבועי "מרן מאור ישראל".

מאמרותיו של מרן לפרשת השבוע


"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך… ושפטו את העם משפט צדק" (טז, יח).

הסביר מרן רבינו הגדול זצוקללה"ה את הסמיכות בין מצוות סמיכת שופטים ושוטרים לעניין המועדים שהוזכר בסוף הפרשה הקודמת:

כידוע שהיו ישראל מקבלים תועלת גדולה מעצם עלייתם לרגל, וכמו שנאמר (ראה יד, כג): "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם… למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים",  וכתבו התוספות (ב"ב כא. ד"ה כי), שכשהיו ישראל עולים לרגל היו רואים שם קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודת הקודש, והיה נכנס בלבם יראת שמים גדולה והיו רוצים ללמוד תורה, לפי שהיו רואים שם שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודת ה', היו גם הם מכוונים יותר ליראת שמים ולעסוק בתורה.

ומחמת זאת היו שואלים שם שאלותיהם וספקותיהם בהלכה, וכמו שנאמר (שופטים יז, ח): "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו".

ומכיון שכך, עלולים האנשים לומר שאין עוד צורך להעמיד שופטים ודיינים בכל עיר ועיר, מפני שכל אחד ואחד ישאל את שאלותיו בירושלים בעת שעולה לרגל.

ולכן הסמיכה התורה בין מצוות עליה לרגל (האמורה בסוף פרשת ראה), לבין מצוות מינוי שופטים בכל עיר ועיר (האמורה בתחילת פרשת שופטים), לרמוז ולהורות שאף על פי שישראל עולים לרגל ויכולים לשאול שם את ספקותיהם, מכל מקום חובה עליהם להעמיד שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, שיהיו בתי הין מצויים בכל מקום ואתר.

(משוש תבל-דברים, עמוד רכג).

חידוש לפרשת השבוע ממרן הרב עובדיה יוסף זלה"ה

פרשת ראה תשע"ז


"עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (יד, כב).

כתב מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (מאור ישראל ח"א, עמוד רכב):

בגמרא אמרו (תענית ט.): אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר… שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די", מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ע"כ.

נראה לפרש על פי מה שאמרו (קהלת רבה א, יג): אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה – רוצה מאתיים, יש לו מאתיים – והוא רוצה ארבע מאות… וכאן הבטיח הקב"ה למפרישי המעשרות הבטחה כפולה, האחת – רוב עושר וברכה שיהיו מנת חלקם, אולם עוד בה שיזכו למידת ההסתפקות, כמידת העשיר האמיתי שהוא שמח בחלקו, עד שיצטרכו לומר על רוב טובה – די, נמצא שאחת דיבר אלֹקים – שניים זו שמענו בברכה זו של "עד בלי די"…

ויתכן עוד, כי ריבוי העושר גורם להטרדות רבות, וכמו שאמרו: "מרבה נכסים – מרבה דאגה", ולכן יבלו שפתותיהם מלומר די, כדי שימצאו זמן לעסוק בתורה ולא יוטרדו בגלל העושר, וזה גם כן אות ברכה, שלא נמשכים אחר תאוות הכסף.

(משוש תבל עמוד קלז).

מתוך הגליון השבועי "מרן מאור ישראל"

פנינים על הפרשה ממרן הרב עובדיה יוסף | פרשת עקב תשע"ז


"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (ח, ט).

הסביר מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (הליכות מוסר ח"א, עמוד לב):

מהו שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", מה פירוש הדבר "במסכנות"?

אלא, מדרך העולם כאשר רואים עני האוכל פת בלא כלום, הרי הוא נראה כמסכן, שהרי אוכל הוא פת שטעמה טפל.

אבל ארץ ישראל לא כן, אלא נתברכה שהלחם בה טעים ביותר, ואין צריך ללפת אותו בכל מיני מטעמים, ומשום כך האוכל פת לבד בארץ ישראל, אינו נראה כמסכן כלל וכלל,  ומשום כך נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" – שבאכילת לחם של ארץ ישראל נהיה האדם שבע, אף שאוכלו לבד בלא כלום, ומתחייב הוא בברכה על אכילה זו.

וזהו שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם!".

(משוש תבל דברים עמוד קלא).

 

"ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים" (ט, י).

כתב מרן פוסק הדור זצוקללה"ה (מאור ישראל-דרושים, עמוד קעא ד"ה במדרש):

איתא במדרש (יתרו כח א): הלוחות היו אורכן ו' טפחים, וכביכול ביד ה' היו ב' טפחים, וביד משה ב' טפחים, וב' טפחים מבדילים בין יד ליד.

ונראה לפרש, שליש הלוחות רומז לסודות התורה שלא נתגלו לשום בשר ודם, רק אלקים הבין דרכה ויודע מקומה (והם כנגד ב' טפחים שביד הקב"ה), ושליש ניתן ונמסר למשה רבינו, ושליש מפרישים ומבדילים בין יד ליד, היינו שנשארו לעמלי תורה, שכל אחד מהם זוכה לפי עמלו ויגיעתו בתורה.

(שם עמוד קלז).