פניו של הבחור שישב מולי, בצד השני של השולחן, שידרו מצוקה, הוא בא לכאן בכדי שאעזור לו להפשיר את היחסים המורכבים שלו עם עצמו. הוא פנה אלי ספק מבקש ספק דורש, שאסייע בידו לצאת מהמצבים מהם סובל, תוך שלושה שבועות. היתה לו גם סיבה מאוד מוצדקת לדרוש זאת ממני: בעוד שלושה שבועות בדיוק הוא עומד להתחיל את חוק לימודיו בישיבה גדולה, עובדה שתקשה עליו להמשיך להגיע לטיפול לאחר מכן.

“אני מצטער” אמרתי לו “אבל אינני קוסם, הרגלים שרכשת במשך שנים הפכו לחלק ממך, ניתן אמנם לשנות הרגלים, אבל גם אם כן, יהיה זה תהליך שיכלול שינוי איטי, והוא יצליח רק אם תגלה אחריות על חייך ותעבוד קשה לשם כך.”
“אתה המטפל” התריס הבחור לנגדי “למה אתה לא יכול לרפא אותי מזה?”
“משום שטיפול נפשי שונה מאוד מטיפול רפואי” עניתי “הטיפול הנפשי הוא למעשה, תהליך איטי של הבנה, תרגול ושינוי, הנעשה על ידי המטופל, אני יכול לתמוך בך בזמן שזה יקרה, אבל השינוי תלוי רק בך”.
“וכמה זמן זה יקח?” רצה הבחור לדעת,
“אין לי מושג” עניתי. “זה יכול לקחת מספר חודשים, ההתקדמות תלויה ביכולת שלך, בנחישות שתגלה, וכמובן בסייעתא דשמיא.”
*****

חלק גדול מהקושי שלנו בעשיית תשובה מייצר אותו דימוי שקופץ לנו אל תוך המוח ברגע שאנו שומעים את המושג “תשובה” או מנסים לעסוק בו. הדימוי מראה לנו (לפחות לי) איזשהו מטרה, שנראית בצורה של תמונה של איש אחד, צדיק גמור שתפילותיו ספוגות דמעות, תלמיד חכם עצום שלא מבטל רגע מחייו, אדם נעלה ובעל מידות נאצלות (וכמובן גם יש לו הרבה תלמידים…) סוג של הרב עובדיה או הרב אלישיב כזה – מול התמונה הזו אנחנו מעמידים את ה”תמונה” העכשווית של עצמינו, כפי שאנו עתה ומשווים ביניהם, למותר לציין ששתי התמונות למרבה הצער לרוב לא תואמות כל כך…

ואז מתעורר הלחץ: אם זה המצב, אז מה נעשה? יש לנו סיכוי?

הבנתם? הפער בין המציאות שלנו למטרה הלא הגיונית בעליל שמצויירת לנו במוח, שכביכול נדרשת מאיתנו, הפער הזה מייצר סבל גדול מאוד…
התוצאות האפשריות של מהלך כזה הוא אחד מהשניים: או ששוב ננסה כמו שנה שעברה ולפני שנתיים, לכמה ימים להיות מלאכים, נהיה קצת באופוריה, עד שנתפוס את עצמנו שוב בשמונה עשרה ספק בברכת ברך עלינו ספק בשים שלום… או (וזה בדרך כלל הצעד הבא) שנתייאש ונוותר מראש, ונאמר לעצמנו: “תעזוב, ניסיתי כבר, זה לא מתאים לי, אין לי סיכוי להצליח”.

וכאן המקום לבחון את הדבר מחדש. הרשו נא לי להציע לפניכם היבט שונה ומפוכח יותר בסוגיא הזו:
ובכן, כל אדם מתמודד בחייו עם מגוון נסיונות, מי באמונה, מי ביחסים שבין אדם לחבירו, מי בבין אדם למקום, התמודדות היא דבר שלא יפסח לעולם על שום אדם. נקודה.

ובאמת, בלי חסד גדול מאוד של ה’ יתברך, באמת אין לנו סיכוי במלחמה הזאת. לא לחינם אמרו חז”ל: “אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר ‘צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו’ ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו” (סוכה דף נב:).
אם כן, תמונות ה”שלימות” הללו שעוברות במוחינו, על אף שלעיתים יכולות לדרבן קצת, אבל לרגע לא נטעה שיש בהם מעבר לכך! אדם ששוגה בתמונות אלו וחושב שהוא בדרך לשם, הוא לא יותר מאשר אדם מדומיין, שמייצר לעצמו תמונה שגויה על עצמו, תוצאה של תהליך כזה היא בדרך כלל נפילה, לעיתים כואבת…
*****

אם כן, מה כן בידינו לעשות בכל הנושא הנקרא “תשובה”?

תשובה היא תהליך, תהליך ארוך. כמובן שהיא כוללת גם חלק מעשי, של עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה להבא, אבל כל אלו יהיו כמעט חסרי משמעות אם לא נשקיע ונסכים להיכנס לתהליך של תשובה.

התפקיד שלנו הוא לפתוח את הפתח, להתחיל, להסכים להקדיש במשך תקופה זמן מסוים, אפילו קצר, להתבונן על חיינו, לבדוק באיזה תחום בעיקר אנחנו נופלים, לחפש את אחת הסיבות העיקריות שאנחנו תקועים היכן שאנחנו, לעשות מזה “עסק”, לחשוב על זה, להתפלל על זה, לחפש עצות שמתאימות לנו כרגע, כאלו שתוכלנה לקדם אותנו צעד ועוד צעד אל ה’ יתברך.

אכן, זהו תהליך ארוך, תהליך שמתפרס על הרבה זמן, אבל אל יאוש, הקב”ה הוא “א-ל מלא רחמים” וברחמיו העצומים כבר הכין חביות של סייעתא דשמיא שלא כדרך הטבע למי שמעמיד את עצמו לתהליך הזה, ועל זה אמרו: “פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם”! (מדרש),
“והתבאר בתורה” כותב לנו רבינו יונה: “כי יעזור ה’ לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו!” (שערי תשובה, שער ראשון, אות א).

אנחנו מצידנו צריכים להיות נכונים לתהליך של התבוננות, זה לא יהיה ביום אחד ולא ביומיים, זה תהליך שמקיף את כל החיים, זה תהליך של צמיחה, תהליך שמביא אושר ושינויים לטובה בכל תחומי החיים, לכל מי שזוכה להשתתף בו.
בקשתי מכם: אל תאמינו לי, נסו בעצמכם!
מה דעתכם, נתחיל כבר מיום הכיפורים הזה?

שלכם באהבה,
שבת שלום וגמר חתימה טובה לכולנו!

לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ וכלים לחיים אכותיים

ברשותכם, ארשה לעצמי הפעם לחרוג ממנהגי ולא לכתוב על פרשת השבוע אלא אעסוק בעניני דיומא.

מדבר “אקטמה” בצ’ילה, זכה ביושר לכינוי “המדבר היבש בעולם” – ישנם בו מקומות שלא ראו גשם כבר 50 שנה! לא היינו מצפים שיהיו יכולים יצורים לשרוד שם, להפתעתנו, חיים בו בנחת מגוון של יצורים, מציפורים, שועלים, לטאות ועד גמלים, כל אלו צריכים למים בשביל לשרוד,
איך הם מקבלים את המים האלו? דרך פרחי הקקטוס שגדל שם, אבל… איך גדל הקקטוס במקום יבש כל כך? התשובה לכך היא שמדבר “אקטמה” נמצא לאורך שפת הים, רוחות מעלות לחות מהים הקר אל המדבר, הרוחות העזות דוחפות את הערפילים האלו לעבר היבשה, הערפילים נתפסים על הצמחים והאדמה ונהפכים לטיפות מים, בזכותם, מסוגלים לשרוד במקום הזה כל אותן יצורים – מעניין…

ישנם מקומות בעומק האוקיינוס בהם נמצאת נקודת מפגש של 2 לוחות של כדור הארץ, במקומות אלו נוצרים לעיתים בקיעים, דרכם יוצאים בעומק האוקיינוס עמודי קיטור אדירים של חומצה גופרית המתגבשים לעמודים של כ5 קומות גובה(!!!), הקיטור הינו בעצם רעל קטלני, אולם למרבה הפלא אחרי שהעמודים האלו מתגבשים נוצרת עליהם סוג של בקטריה (מעין פטריה), ממנה ניזונים מושבות עצומות של “חסילונים” (סוג דג מסוים).
אלו בסך הכל שתי דוגמאות מתוך עשרות רבות, המראות כיצד הבריאה היא בעצם הרמוניית חיים אחת המורכבת מאינספור תהליכים שתומכים בכל רגע ומאפשרים את חיותם והישרדותם של כל מיני החיים שבעולם (כולל את שלנו…), בצורה מופתית ומופלאה, בסדר מדויק ובאיכות שאין שני לה.

למה כל כך חשוב לדעת את זה?
כולם יודעים שר”ה הוא יום המלכת ה’, לכן כל התפילה בנויה על הבקשה שמלכות ה’ תתגלה בכל העולם, והתפילה מתחילה בהכרזת “המלך”, בתפילות ר”ה אומרים פסוקי “מלכויות”, ישנם מקומות בהם המנהג להשתחוות כביטוי לקבלת מלכותו עלינו,
מה הכוונה להמליך את ה’?
הרי ה’ הוא מלך העולם גם אם לא נכיר בזה, זו המציאות, ואין מה לעשות?

הכרתי בעבר אחד מנכדיו של הרב אלישיב זצ”ל, אותו נכד היה מגיע הרבה אל סבו, הוא סיפר לי פעם שבכל פעם שהוא נמצא בקרבתו של הרב הוא מתמלא ביראה ובושה גדולה,
כעת נתבונן: האם יש צד כלשהו שהרב אלישיב ירביץ לו? יבקר אותו? יכעס עליו? ודאי שלא, היראה היא נובעת מההכרה בעוצמה של האדם הענק הזה שקוראים לו ‘הרב אלישיב’ וההרגשה האפסית שלי מולו.
אותה הרגשה היתה לעומד מול מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, אין הגדרה אחרת אחרת מאשר: “יראת הרוממות!”

-אותו הדבר בדיוק אבל פי אלף יותר מזה הוא יחסנו כלפי ה’, בורא העולם.
כשמתבוננים בבריאה, וגם בגוף שלנו, ורואים את העוצמה הכבירה של הדיוק, של התזמון, של האחדות שקיימת בין אלפי מרכיבים שמשתנים בכל רגע ושומרים על מאזן מדויק על מנת ליצור את המציאות שתהיה טובה ויפה כמו שאנחנו מכירים ורגילים אליה – אנחנו מבינים כמה ה’ גדול, וברגע שאנחנו מבינים כמה שהוא גדול, אנחנו מבינים גם כמה אנחנו קטנים…
אם כן, נשאל, מה אנחנו מעניינים כביכול את ה’, והרי מהמאדים כדור הארץ נראה כמחט, ממקומות רחוקים יותר בחלל אי אפשר בכלל כמעט לראות אותו, הוא נראה פחות מגודל של נמלה, ועולה השאלה: האם המעשים שלי משמעותיים בכלל?
ועל זה אומר הפסוק: “מי כה’ אלוקינו המגביהי לשבת” – ה’ כל כך גבוה, כל כך נעלה, ובכל זאת: “המשפילי לראות בשמים ובארץ!” הוא מחכה דווקא לנו, הוא אוהב דווקא אותנו ואת כל הבריאה שהוא ברא – זה רק בשביל ישראל, את מליארדי הגויים שבעולם, את מדבר “אקטמה”, הרי האלפים, האוקיינוס השקט, גיברלטר וסיביר וכו’ – הכל הוא ברא כדי שאנחנו, עם ישראל, נכיר אותו ודרכנו כל העולם יכיר אותו ויכבד אותו!

אז מצד אחד יש כאן יראה והכנעה, יראה במה שאנחנו רואים את הפער העצום שיש בינינו, וזה יוצר הכנעה, מול הכוח העצום ובלתי מוגבל של ה’, והעובדה שהוא בכל רגע מחדש מזיז את האטומים שיש בכל דבר, הוא בכל רגע נותן לנו חיות חדשה,
והצד השני של המטבע היא השמחה הגדולה שמכל הבריאה הזו דוקא אנחנו אלה ששייכים לתפקיד הראשי בהצגה הזו, אנחנו אלו שהמלאכים שותקים ולא אומרים שירה עד שנתחיל לומר קדושה.

על הגויים למשל, נאמר בנביא ישעיהו: “הן גויים כמר (=טיפה) מדלי, כשחק (=אבק) מאזניים נחשבו”, הגויים הם כמו בהמות וחיות, הם בסך הכל מהווים את הרקע למצב של עם ישראל בעולם, אבל העסק האמיתי של ה’ הוא איתנו, ולכן לגויים אפילו שהם נוהגים שלא כהוגן ה’ לא מעניש עד שהם ממלאים את סאתם ואז הוא לפתע פתאום מביא עליהם צונמאי ומשמיד אותם, אבל עם ישראל ה’ לפעמים מייסר אותם, כמו אב שרוצה לחנך את בנו, זה אולי כואב יותר אבל זה מיישר אותם, גם הדברים הלא נעימים שיש לנו בחיים, הם לא משום שכביכול ה’ שם אותנו על הכוונת ויורה בנו ח”ו. להיפך, ה’ מיישר אותנו, מחנך ומחשל אותנו, “כי את אשר יאהב ה’ – יוכיח”, אומר הפסוק, ואז: “וכאב את בן ירצה” – ה’ אוהב אותו כאב את בנו.

אנו אומרים בפסוקי מלכויות: “כי לה’ המלוכה ומושל בגויים”, מסביר הגר”א שכלפי הגויים ה’ הוא בבחינת “מושל” – רודן, כמו ארדואן בטורקיה, כמו פוטין ברוסיה, מי שמדבר נגד הממשל – מושלך הישר לכלא! עם שבראשותו עומד רודן – עובד אותו מפחד ולא דוקא מרצון, אבל עם ישראל – עליהם נאמר: “כי לה’ המלוכה”, עליהם ה’ שולט בבחינת “מלך” שהעם מקבל את מלכותו ברצון, כי עם ישראל הם הבנים האהובים של ה’, וממילא הם אלו שיכולים לקבל את מלכותו ברצון ובאהבה. ולשם אנחנו חותרים להגיע בראש השנה.
כל הדברים שנאמרו כאן הם הכי פשוטים, לכאורה לא חידשתי כלום,

אמנם, החידוש הוא לא בלדעת את הדברים, הרי כבר שאלנו בתחילה: מה זה בעצם להמליך את ה’, הרי אנחנו יודעים כבר שהוא מנהיג הבריאה?
התשובה היא: החידוש הוא בזה שאנחנו מקרבים את עצמנו לחיות את הדברים האלו בתוך החיים שלנו!! זה יכול להראות כדבר קטן מאוד, אבל ביהדות זה בעצם כל הסיפור!!!

תראו את היהודים הגדולים, הם עושים אותו דבר כמו הרבה אנשים, לומדים, מתפללים, אוכלים שותים ישנים וכו’, ובכל זאת כל פעולה שהם עושים מאותם פעולות אלו היא לאין ערוך מול אותן הפעולות ממש שאחרים עושים, וברי השפעה עצומה, למה זה באמת כך?

בגלל שהם פועלים מתוך אותה חוויה, כשהם עושים מצווה, הם לא יודעים שהם עושים מצוה, אלא הם מרגישים שהם עושים מצוה! זה דבר שהם קנו ועבדו עליו במשך שנים רבות, והגדלות שלהם נקנתה בעמל רב, ובצעדים קטנים מאוד שלאט לאט התחברו והפכו אותם לאנשים אחרים, אנשים שכל חייהם מהוים חתיכה אחת של תענוג צרוף.

הם לא “יודעים” שכל דבר שיש בעולם הוא מתנה אלא הם מרגישים כך, הם לא “יודעים” שה’ אוהב אותנו כאב את בנו אלא חיים את זה על בשרם, ממילא הם רוצים מעצמם לשמור ולהדר במצוות, ממילא הם מעצמם פונים אל ה’ בתפילה מעומק הלב ואינם צריכים לעשות כל מיני קבלות בשביל להגיע לתפילה בזמן…
ממה כל זה נובע? מהתבוננות בדברים הפשוטים ביותר מתוך התפיסה שזו לא רק עוד ידיעה למבחן ביהדות, אלא אני חלק מהתמונה!
אנחנו לא נגיע מסתמא לדרגתם, זה לא המטרה שלנו כעת. מה שאנחנו בסך הכל צריכים לעשות, זה קצת להתבונן, קצת יותר להשיב את הדבר אל הלב, ולהבין שהעובדה שה’ הוא המלך היא לא כתבה בעיתון, אלא זו המציאות, זה מה שיש, וזהו…
נותר לי רק לאחל לכולנו שנזכה לקבל את מלכותו יתברך בשמחה וברצון!
שלכם באהבה,
שבת שלום, וכתיבה וחתימה טובה לכל הקוראים היקרים!

לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ וכלים לחיים אכותיים

הלקוח שנכנס אל הרופא היה נראה מודאג מאוד, ממבט ראשון כבר ניתן היה לזהות עיוות כלשהו באיזור פיו, הוא התיישב באנחה, ופנה אל הרופא ודיבר בקושי: “תעזור לי! אני לא מצליח לסגור את הפה, אולי נוצר קרע בשרירי הפה שלי, במשך השבועיים האחרונים הוא הולך ונפתח! מה אעשה?”
לאחר בדיקה מעמיקה אומר לו הרופא: “תראה ידידי, זה בהחלט דבר לא נעים, אבל יש תרגילים בשביל מצב כזה, אתן לך תרגיל די פשוט, תקפיד לחזור עליו כמה פעמים ביום, להערכתי תוך שבוע יתחזקו השרירים, ובעזרת ה’ יוקל לך בצורה משמעותית:
קמוץ את שפתיך ככל יכלתך, ותאמר את המילה: ‘ש-ז-י-פ-י-ם’, כך כמה פעמים אחד אחר השני.
מאחל לך בהצלחה, ובכל מקרה – תבוא עוד שבועיים לביקורת”.
הלקוח יצא את הרופא כשהוא מעודד יותר.

עוברים כמה ימים, והרופא מקבל טלפון דחוף, על הקו מיודענו הלקוח: “אדוני הרופא! המצב הוחמר בצורה משמעותית!” תיכף סודר תור ללקוח הסובל, שהגיע ופניו מיוסרות: “עשיתי ככל אשר ציויתני ובמקום לראות שיפור – להיפך, המצב רק החריף!”
“אני לא מבין איך קורה דבר כזה” הפליט הרופא בעצבנות, אגב גירוד קל בפדחתו.
“תראה לי בדיוק איך ביצעת את התרגיל”,
הלקוח מנסה ככל יכולתו לקמוץ את שפתיו, משהצליח התחיל לומר: “פפפ-ל-א-ו-מ-ן” (=שזיפים. אידיש) ולא הגיע לחצי המילה ופיו נפער עד כדי כאב, הרופא לא יכל לכלוא את צחוקו המתגלגל…

*****
בפרשתינו ישנה מצוה מעניינת מאוד הקרויה: “וידוי ביכורים”, אדם המביא ביכורים לבית המקדש, מצווה להביאם אל הכהן, הלה מניחם בצד המזבח ואז המביא פותח באמירת הוידוי: “ארמי אובד אבי וירד מצריימה וכו’ ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה’ וגו'”.
בטעם המצוה מסביר בעל ספר החינוך (מצוה תרו): “משרשי המצוה לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית א-לקינו, ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם וכו'”.
בהמשך הפרשה ישנה עוד מצוה התלויה בדיבור: מצות וידוי מעשר, גם שם אנחנו רואים, מסביר ה”חינוך”, את החשיבות של כוח הדיבור שבאדם, הכוח היתר בו על כל בעלי החיים.
הדיבור הוא, כמו שכתב ה”חינוך”: “מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת”, לדיבור ישנו כוח עצום!
אנו יודעים שהחלק המרכזי בתפילה הוא הדיבור, והרי התפילה תפקידה להעמיד את האדם לפני ה’ ולמשוך עליו שפע עצום ממרום!
במשנה ברורה (סימן רנ, ס”ק ב) כותב לגבי ההכנות לשבת קודש: “וטוב שיאמר על כל דבר שקונה ‘זהו לכבוד שבת’ כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה” – כל מילה מיותרת!

וכאן מגיע ה”אבל” הגדול, הדיבור וכוחו הוא עצום, אבל צריך שנהיה חכמים, שנבין את הנושא ולא נהיה כמו אותו חולה שחשב שהבין אך עשה את ההיפך… כשאנו נהיה מחוברים לפינו, כשנקשיב לאמרי פינו, נבחון את עצמנו אם הדיבור שלנו נאמר ממקום אמיתי, ונהיה מחוברים אליו באמת – אזי הדיבור שלנו יפעל באמת!
יתכן וענין זה נכלל באזהרת רבותינו: (אבות פרק ב, יג): “אל תעש תפילך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום”, דיבור שהוא של רחמים ותחנונים, על כרחך הוא דיבור אמיתי, וזהו הדיבור הנדרש תמיד, ובפרט בענינים של קדושה, כתורה ותפילה.
מספרים על חסיד אחד שישב ב”טיש” אצל האדמו”ר מקאצק שהיה חריף מאוד, האדמו”ר שם לב שאותו חסיד עוצם את עיניו ואומר בסילודין לפני כל כף שמכניס לפיו: “לכבוד שבת קודש”, האדמו”ר הבחין שחסיד זה אינו באמת מתכוון למה שהוא אומר (איך אומרים בעברית: “ניסה לשכנע את עצמו…”) ובחריפות נענה לעומתו: “לכבוד אהייליגע’ קישקע'” (=לכבוד המעיים הקדושות. אידיש)…
כשאדם מחובר למוצא פיו, ומדבר דברים של אמת, דברים שבאמת הוא אוחז בהם – אזי דיבורו פועל בקדושה, ומעורר אותו אל האמת!
שלכם באהבה,
שבת שלום!

לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ וכלים לחיים אכותיים

השופר האלולי כבר נשמע, מרעיד את הלב. ניגוני הסליחות פורטים על נימים חבויים, כל אחד מאיתנו רוצה, רוצה להתעלות, להשתנות, לעלות עד לב השמים, ו…. מה עוד? השאיפות, הרצונות – אין ספק – הן ללא גבול.

אך בד בדד עם אותן רגשות, עולות שאלות, שאלות שחלקן חדשות, חלקן מלוות אותנו אולי כבר שנים: “איך אני יכול לעשות את זה?” / “כבר ניסיתי ו…. קרה מה שקרה, זהו? אבדה תקוותי?” / “מה אני בדיוק אמור לעשות עם ההתעוררות הזו?” / “איך אני יודע מה בכלל ה’ רוצה ממני בחיים?”

טבען של שאלות, שהן מכרסמות, וכמו יתושו של טיטוס, מזמזמות ומזמזמות בראש, עד שלעיתים קשה לאדם להניח לעצמו להתעורר, רק בגלל השאלות שיודע שיתעוררו בו, לעיתים נוח יותר לומר: “זהו, אני מכיר את עצמי כבר שנים ויודע שאני לא שייך לזה, די! תנו לי לעבור איכשהוא את ימי הסליחות, ר”ה ויום כיפור, בקיצור, כמו שאומרים: נפגש בשמחת בית השואבה…”

*****

התורה אומרת בפרשתינו: “כי יפלא ממך דבר למשפט וגו’ וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'” (דברים יז, ח), מסביר ה”חתם סופר” זצ”ל את הפסוק בדרך דרוש (בספרו ‘תורת משה’ עה”ת): הנה כמו שיש ענין של חולי ורפואה בגוף האדם, כך יש ענין של חולי ורפואה בנשמה,

ומהו אותו חולי? “דהיינו שלפעמים יבוא בלב אדם דבר תימה ופלא וספק הן בלימוד, הן בענין התבוננות הלב בשאר ידיעות וכדומה לו, והתמיה וספק ובלבול בדעתו – היינו חולי לב” החולי הוא הספק, החוסר בהירות שיש לאדם בחיים, לעיתים שאלות קיומיות, לשם מה אני כאן? מה התפקיד שלי?

למה קיימות אצלינו השאלות הללו? אומר “החתם סופר”: “ובוודאי לא בא לידו דבר קושיא זו אלא לחשוב עוד, ולהתבונן, ולחקור בשכלו עוד עד שיגיע לדעת ענין הדבר על נכון, ולהשיג ענין יותר גדול ועמוק בזה שלא השיג מעולם עד עכשיו, דוודאי אם לא שיהיה חפץ הבורא להשיג ענין הדבר על בוריו – לא היה עולה בדעתו הספק!”

מגלה לנו ה”חתם סופר” כי כל הענין שהקב”ה נותן בלבנו את השאלות והספקות הללו – הן כדי שנתבונן בהם, שנהיה חייבים לתת לעצמינו תשובה שתספק אותנו, ואז נשיג תובנות חדשות, השגות חדשות שאילולא השאלות והספקות הללו, אפשר שלא היינו מגיעים לאותן השגות בחיים!!

ולפי זה מסביר את הפסוק: “כי יפלא ממך דבר למשפט” – כלומר, דע לך, שכשיוקשה לך איזה דבר ולא תוכל להשיג את עומק הענין, , וכשיגיע אליך ספק או חוסר בהירות וכביכול ה’משפט’ נעלם מעיניך (‘משפט’ – דבר מתורץ וברור) – עליך להתבונן עוד בדבר היטב ולחשוב ולחפש את האמת, ועל ידי זה יתקיים “וקמת ועלית”, היינו שעל ידי הפליאה הזו תעלה למעלה למדרגה גבוהה מהמדרגה שהיית בה קודם לכן! כי זו היתה הסיבה שנתן לך ה’ את הספק או השאלה הזו, כדי שתתבונן ותחפש את האמת ותגיע אליה לבסוף!

המשנה באבות (פרק ב, יד) אומרת: “ודע מה שתשיב לאפיקורוס”, וידוע מה שפירשו על זה בדרך דרוש: “ודע מה שתשיב לאפיקורוס שבך!…”

אם תמצי לומר: זהו מהותו של חודש אלול, לכך הוא נברא ומיועד, משמעותו של השם “אלול” הוא ‘חיפוש’, מקור הדבר הוא בתרגום אונקלוס על הפסוק בתחילת פרשת המרגלים: “שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען” (במדבר יג, ב), לתור פירושו לחפש, ועל כך מתרגם אונקלוס: “שלח לך גוברין ויאללון ית ארעא”.

מה מחפשים באלול?

באלול אנו מחפשים תשובות. ולא בכדי ניתן לכך חודש שלם, כי חיפוש הוא עבודה, מייגעת וארוכה לעיתים, פעמים נצטרך לבקש מאדם בעל שיעור קומה רוחנית שיעזור ויכוון אותנו, ועל הכל אנו צריכים להתפלל לבורא עולם שיפתח את עינינו, אולם, המצב הזה לא ימשך לעולם, בסופו של דבר נגיע אל התשובה, ואז נוכל לומר שגילינו את ה”אור” של אלול, נדע שעלינו בדרגה!

אחים יקרים! השופר וניגוני הסליחות המרעידים אותנו, הם רק ה’טריגר’, הדבר שמעלה את השאלות על פני השטח, הדבר שמעורר אותנו לברר אותם, בואו וניקח את השאלות הללו ונאמץ אותם אל לבנו! בואו ולא נטאטא אותן אל מתחת לפני השטח, נסכים להיות איתן זמן מה, להתבונן, לברר אותן, לחפש את התשובות המתאימות לנו ולמצבנו, להתפלל לה’ שיפתח לנו את מערכי הדעת, שיזמן לנו את האנשים הנכונים שיוכלו לעזור לנו, ובעזרת ה’ נזכה למצוא אותן!

שלכם באהבה, שבת שלום ומבורך!

בפרשתינו נזכר דין עיר הנדחת: עיר שאנשיה עובדי עבודה זרה, ודינה שצריך להרוג את אנשי העיר ולשרוף אותה על כל תכולתה. ובסוף נאמר: “למען ישוב ה’ מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך וגו'”,

ומבאר ה”אור החיים” הקדוש: “לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם – מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת”, כלומר, יש חשש שרוצחי עיר הנדחת יהפכו בעקבות מעשה ההכרתה של העיר לאכזריים, אף על פי שהם עושים מצוה מן התורה, כיון שבכל זאת המעשה שעשו היה מעשה אכזריות!

ועל פי זה מסביר האור החיים הקדוש: “לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה’ ‘רחמים’, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם ‘כוח הרחמים’ מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה”,

וזה שהפסוק מבטיח “ורחמך” – כי כל זמן שהאדם אכזרי ההנהגה העליונה אתו תהיה גם במידת הדין שאין הקב”ה מרחם אלא לרחמן, כמו שאמרו בגמרא (שבת דף קנא:): “כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים”.

המשנה באבות (פרק ב, ו) מספרת על הלל שראה גולגולת אדם צפה בנהר, אמר עליו הלל:

“על דאטפת אטפוך” – בגלל שהיית רשע וגוזל מן הבריות ומטביעם בנהר, לכן מדדו לך מידה כנגד מידה ולבסוף הרגו אותך והציפו את גולגולתך בנהר,

“וסוף מטייפיך יטופון” – וכיון שאמנם היית חייב מיתה, אבל מכיון שמי שרצח אותך עשה שלא כדין שהיה עליו להביאך לבית דין שהם יפסקו עליך את הדין, ממילא בסופו של דבר גם הרוצחים שלך יענשו ויעשו להם כאשר עשו לך.

למדנו שהנהגתו של האדם קובעת כיצד ינהגו עמו מן השמים, וכך כותב גם החפץ חיים (אהבת חסד, חלק ב פ”ג, עיין שם לשונו): הנה באמת כל אדם רוצה שיתנהג השם יתברך עמו במידת החסד, אבל על האדם לדעת כי דבר תלוי בהנהגתו שלו, שלפי איך שהאדם עצמו מתנהג במידותיו בעולם הזה, כך הוא מעורר כנגדו מלמעלה. אם דרכו להתנהג עם אנשים במידת החסד והרחמים – הוא מעורר כנגדו מלמעלה את מידת הרחמים וזוכה שה’ מעורר את מידת הרחמים על העולם בגללו וגם אתו עצמו הקב”ה במידת הרחמים כאשר יזדקק לרחמים!

ומאידך, כאשר אדם דרכו בימי חייו שלא לוותר כלום לזולתו משלו ושלא לרחם על עליהם – הוא מגביר על עצמו בכך את מידת הדין. כי הקב”ה מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה!

***

אצל גדולי ישראל לדורותיהם, ראו תמיד את המידה הזו, את הרגישות המיוחדת לזולת, את הנכונות לעזור לאחרים, לעיתים אף על חשבון הידור מסוים במצווה.

תלמיד אמיד היה לו לרבי ישראל סלנטר זצ”ל והוא הזמין את רבו להתארח אצלו בסעודת ליל שבת, ‘האוכל על שולחני’ – אמר התלמיד לרבי ישראל – ‘הוא בתכלית הכשרות, המבשלת במטבחי היא אשה אלמנה כשרה שמקפידה על כל כללי ההלכה קלה כבחמורה’, התלמיד אף הוסיף כי הסעודה בליל שבת נערכת כראוי וכיאה לכבוד השבת, דברי תורה נאמרים, וזמירות שבת מושרים עד שעה מאוחרת בלילה.

נענה רבי ישראל להזמנת תלמידו, אך ביקש ממנו כי יקצרו את הסעודה באופן משמעותי, ואכן כך היה בעל הבית זירז את המבשלת להגיש מנה אחר מנה, דברי התורה נאמרו בקצרה, שירי השבת קוצצו אף הם, והסעודה נגמרה במהירות ובבהילות.

בסוף הסעודה החפוזה שאל המארח את האורח רבי ישראל, וכי מה טעם יש בהנהגה זו, הרי הסעודה היתה כה בהולה, והיא חסרה מטעמה המיוחד הרגיל אצלנו? רבי ישראל לא ענה דבר, וביקש לקרוא למבשלת. כאשר הגיעה המבשלת, פנה אליה רבי ישראל וביקש את סליחתה על שמיהר כל כך בסעודה, ובגללו היתה צריכה להגיש מנה אחר מנה בלא מנוחה ושלא כהרגלה.

“כבוד הרב” – ענתה המבשלת – “ברכות יחולו על ראשך, בדרך כלל בכל שבת בעל הבית מאריך כל כך ואני באה לביתי בשעה מאוחרת סחוטה ועייפה מעמל היום, ודווקא היום אוכל לבוא אל ביתי מוקדם ולסעוד את סעודת השבת בנחת עם משפחתי”.

“הנה תשובה לשאלתך” – פנה רבי ישראל לתלמידו – “יפה וטוב הדבר להאריך בדברי תורה וזמירות שבת, אך בתנאי שהנהגה זו איננה פוגעת ברגשותיו של האחר, אבל אין זה רצון ה’ להדר על חשבונם של אחרים”.

***

כל אדם שפוקח עיניים, מסתכל סביבו ומתבונן קצת, נוכח מיד לכמה רחמים זקוק עם ישראל בזמנינו שכל יום קללתו גדולה משל חבירו, הן מבחינה ציבורית והן כל יחיד ויחיד בפני עצמו, לכאורה לכל אחד מאתנו כיחיד, אין הרבה מעשה לעשות כדי לשנות את המצב (נשמע קצת מדכא…)

אז זהו שלא! התורה מגלה לנו, כי כאשר אדם יחיד מתנהג במידות החסד והרחמים עם אחרים – הוא מעורר את מידת רחמיו יתברך על כל העולם!

מסתבר מאוד שעד סוף חיינו לא נדע מה פעלנו בכך שעוררנו בעוד מעט את מידת הרחמים, אבל די לנו בעצם הלימוד הזה, בעצם ההכרה שזו המציאות האמיתית גם אם לא נראה אותה בעינינו.

יודעים מה? נעזוב לרגע את הזכות של אדם שנוהג כך, נעצור לרגע לחשוב: במחיצת איזה אדם היינו מעדיפים להיות? במחיצת אדם קפדן, שלא יכול לראות סנטימטר מעבר לאף של עצמו, או במחיצת אדם נדיב, בעל חסד, כזה שאוהב לעזור לאחרים?

איך הסביבה שלנו תעריך אותנו יותר, כאשר ננהג בקפדנות ומבלי להתפשר או לעזור, או כאשר נהיה פתוחים לראות את האחרים שבסביבתינו, לראות את צרכיהם, לרחם עליהם ולעזור להם?

בתפילה שה’ יעורר עלינו את רחמיו האינסופיים!

שבת שלום!

פינתו השבועית על פרשת השבוע של הרב יצחק לוי שליט”א – רב העיר נשר וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 82

>> תרמו להחזקת האתר!

צפו:

שיעור מיוחד מאת הגאון הגדול רבי בן-ציון מוצפי שליט”א – ראש ישיבת “בני ציון”, על פרשת …

להאזנה לשיעורי הרב דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 81

>> תרמו להחזקת האתר!

צפו: