הימים ימי ראשית ההשכלה, מציאות שיצרה יהודים שמצד אחד היתה להם יד בידיעת התנ”ך והתלמוד, ומצד שני במדעים. כשעם חלקם נוצרו קשרים עם הממשלה הרוסית ונציגיה, שהמשכילים היוו להם כמקור מידע על היהודים ואורחותיהם.
ביום בהיר אחד, פונה אובארוב, שר ההשכלה הרוסי דאז, שהיה נחשב לאדם בעל מוח חריף, כשרוני ובעל תפיסה מהירה, ליהודי אחד ממקורביו, “שמע מה עלה בדעתי, לילינטאל ידידי”,

“אחרי אשר השתקעתי בענינים האציליים של היהודים, בהשכלתם ובחינוכם, ויודע אני כי יסוד דתם ומערכי ליבם של היהודים וכל מעשיהם ואורחותם, בנויים ומיוסדים על התלמוד ועל ספרותו, על כן אני מוצא חובה לדעת ולהשיג איזה מושג מן התלמוד שלכם, למען אדע את אשר לפני, בעת שתעלה על סדר היום שאלת השכלת היהודים וענין לימוד התלמוד, בקשתי כי תציע לפני איזה ענין חריף ועמוק מן התלמוד שלכם, כזה שלומדים הבחורים שלכם בישיבות כמו וואלז’ין וכאלו, בכדי שאדע בבוא העת להביע את דעתי על התלמוד”.

לילינטאל היהודי קיבל על עצמו את המשימה, ונועץ עם כמה מחבריו, אנשי תורה ומדע, שיחוו את דעתם איזו סוגיה כדאי להציע לפני אובארוב. כמובן שלא מתאים להציע לפני השר הנכרי סוגיה שיש בה דרשות כמו גזירה שווה ודרשות פסוקים, עניני טומאה וטהרה, או דיני מוקצה פגול ונותר, מושגים שמתקבלים רק על לב של יהודי מאמין.
הוא חיפש סוגיה שמצד אחד גם שכל של גוי יוכל להבין את ההגיון שבה, סוגיה שמדברת על נושא כמו עניני ממון וכדומה, ומאידך, שתהיה סוגיה עמוקה וסבוכה, כך שהשר יתרשם מחוכמת התלמוד כראוי.

חיפש ובעזרת חבריו גם מצא – סוגית “תגרי לוד” שבמסכת בבא מציעא, העוסקת בדיני איסור אונאה במקח, סוגיה עמוקה ונכבדת ביותר, וראויה להציג את “חכמת התלמוד” בפני שר ההשכלה שהיה, כשמו, משכיל ביותר.

ישבו איפה לילינטאל היהודי וחבריו, כמה ימים, למדו את הסוגיה במרץ רב על כל חלקי הגפ”ת שלה, פרקו ונתחו לעומק ובסדר נכון את חלקיה, ואף בחנו אחד את חבירו לראות שהדברים משוננים בפיהם כיאות. בתום שלשה ימים, חזר לילינטאל אל אובארוב כשהחיוך רשמי על שפתותיו, נכון להציג בפני השר את הסוגיה.
אובארוב הרוסי, קבע לו זמן, פינה את עצמו מכל עסקיו הרשמיים, ולאחר ימים מספר קיבל בלשכתו המפוארת והשקטה את לילינטאל בכבוד ובכובד ראש.
לילינטאל כחכח בגרונו והחל להציע את הסוגיה בשפה הרוסית, בסדר נכון ובשפה ברורה, וגם כילה. אך השר, שגייס את כל כוחו להבין את הענין, מעווה את פניו בחוסר הבנה.

“תחזור שוב, אולי בפעם השניה אבין, בכל אופן אלו מושגים חדשים בשבילי” הציע אבארוב בקול נבוך, לא נאה לו, לשר ההשכלה להכיר בכך שלא הבין סוגיה שמבין בחור צעיר בוואלז’ין…
אך גם החזרה השניה והשלישית לא נשאו פרי, לא נותר לאובארוב הנבוך אלא להליט פניו בכפות ידיו ולהודות שלמידת הבנת התלמוד לא הגיע…
מבוכתו היתה כה גדולה, עד שבמשך כמה ימים עצם המפגש בין השניים היה טעון בעגמת נפש רבה ולא יכלו השניים לדבר על הנושא… וכך תם הסיפור שלנו.
*****

“ילמדנו רבינו” תמהו השומעים, כאשר שמעו את הסיפור הזה, מפי הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ”ל ראש ישיבת וואלז’ין, הנודע בכינוייו “הנצי”ב מוואלז’ין”,
“כיצד יתכן שאובארוב, הנודע לחכם ומלומד כזה, אינו מסוגל להבין סוגיה העוסקת בעניני ממון ובסברות ממוניות שאמור הוא להבין בהם?”
“אל יפלא בעיניכם” ענה הנצי”ב “את הסוד שמאחורי הענין, מפורש בגמרא (סנהדרין נט.): ‘תורה ציווה לנו מורשה – לנו מורשה ולא להם (-לגויים) מורשה’, להבנה וחיבור לתורה נדרשת נפש קדושה של יהודי. (למקור הסיפור: ספר מקור ברוך, ח”ד פרק מה).
*****

“ואלה המשפטים”, מפרש רש”י: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש.
לומר לך, כי גם חוקי הסדר המדיני שלנו – מסיני הם. מקודשים הם. ולכן הסנהדרין צריכה להיות במקום המקדש. כי גם להבנה בדיני מקח וממכר, צריך את המקדש.
וממילא, ככל שנבנה את המקדש הפרטי שלנו, כך נוכל להבין ולהתחבר יותר ויותר אל התורה על כל חלקיה.

שלכם באהבה,
שבת שלום!
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים