אחד הדברים המעצבנים ביותר הוא ילד מתלונן.
למה?
אני לא מספיק טוב עבורך שאתה מתלונן?
אבל חמור פי כמה כשבן אומר לאביו-מטיבו “אתה שונא אותי”…
מערכת היחסים שביניהם נפצעת אנושות.
*****

“ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה’ אותנו הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו” (דברים א, כז) כך בחר משה לתאר את מה שאירע במרגלים.
ולא די בכך, עצם מתן האפשרות מצד הקב”ה לשלוח את המרגלים היתה מאותה סיבה:
“שלח לך אנשים” –
“…לפי שבאו ישראל ואמרו ‘נשלחה אנשים לפנינו’… ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר: ‘אעלה אתכם מעני מצרים וגו” חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה” (רש”י).
עצם שליחת המרגלים היתה העונש, על אי האמון בהטבתו של ה’.
*****

החיים מורכבים לעיתים, פופולרי יותר לומר “מאתגרים”.
ולעיתים מתגנב לליבנו איש קטן וזעוף פנים שכועס על ה’.
“למה ה’ עשה / עושה לי את זה?????……”
לעיתים אנחנו חושבים שהקב”ה פשוט “שם אותנו על הכוונת” שלו. כביכול הוא שונא אותנו.
אנחנו כל כך פוחדים להודות בכך, עד שלפעמים אנו פשוט מכחישים את העובדה הזו.
“מה פתאום? לי יש טענות על הקב”ה?” אבל את הלב אי אפשר לרמות….

ההצעה היא לא “לטייח” את הפצע הזה,
אלא לעצור שניה, ולהתבונן:
האם אתה יכול לדעת את זה בוודאות שהקב”ה שונא אותך?
מה הן ההוכחות שלך לכך?
המחשבות הללו עושות לך טוב? הן מקרבות אותך אליו או להיפך?
נניח רק לרגע, שלא היתה אפשרות לומר כך,
האם בכל זאת יכולה להיות אפשרות נוספת של הבנה לדרך שבה הקב”ה מתנהל איתך? – – –

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com