צג. בשר שנתבשל, וספק אם נמלח מקודם, או לא נמלח כלל, יש להתיר את התבשיל והבשר, ללא כל חשש. שהרי נקטינן לדינא דדם שבישלו הוא מדרבנן, והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ואפילו אם אין שם הפסד מרובה יש להתיר. [ילקו”י איסור והיתר א’ עמ’ שסו. וע”ע בזה בשו”ת יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ ה’, וחלק ח’ חיו”ד סימן ה’ עמ’ רסז. והליכות עולם חלק ו’ עמוד פט. ושם דן באריכות במחלוקת הט”ז, והש”ך בנקה”כ, ושאר אחרונים, וכן במחלוקת הש”ך והפר”ח בספק דרבנן היכא דאתחזק איסורא. והביא דעת כמה ראשונים שסוברים דספיקא דרבנן לקולא אפי’ היכא דאתחזק איסורא, וכ”ד הרבה אחרונים. ושם אות ד הביא דברי הכתב סופר שלדעת האומרים ספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, ספקא דרבנן לקולא אף בדאתחזק איסורא. ושם באות ז’ רוב התלוי במעשה, דלא אזלינן בתריה, אי הוי מדאורייתא או מדרבנן].
צד. וכל זה אם האשה עצמה עוררה את הספק אם מלחה את הבשר או לא, אבל אם האשה העמידה את הבשר בקדירה לבשל והלכה מכאן, אין לנו לעורר ספק אם הבשר נמלח או לא, ופשיטא שבודאי הבשר נמלח ומותר לאכול מהתבשיל. [או”ה כרך א’ עמוד שפ].
צה. אשה ששלחה בשר לבעלה ממקום אחר בערב שבת אחר חצות, וכתבה לו שיקבל בשר לצורך שבת, ולא הזכירה לו בתוך הכתב אם נמלח או לא, והבעל בישל והטמין את הבשר לצורך שבת, ובשבת נסתפק אם נמלח או לא, יש אומרים שמותר לו לאכול מהבשר, דחזקה ששלחה לו בשר שנמלח. ויש אומרים שאם בשלו בלא מליחה אסור לאכול עד שיברר הדבר. והעיקר כסברא ראשונה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד שפא].
צו. יש אומרים דכל מה שאנו מתירים בספק נמלח, הוא דוקא באשה הרגילה למלוח בשר בביתה, ואירע לה מקרה שנסתפקה אם מלחה הבשר או לא, דבזה אנו מקילין אחר שהבשר נתבשל. אבל אם אין האשה רגילה למלוח הבשר בביתה כלל, אלא דרכה לקנות בשר שהוא כבר מוכשר, ואירע מקרה שנסתפקה אם הבשר שבישלה הוא מהבשר שקנתה לצורך צלייה [שהוא אינו מוכשר], או שבישלה מהבשר שקנתה לצורך הבישול [שהוא בשר שנמלח כבר בחנות], וכן אם קנתה בשר ובישלה אותו, ונסתפקה אם קנתה בשר מוכשר כבר, או לא, יש להחמיר ולאסור החתיכה מספק. אולם העיקר לדינא שיש להקל גם בזה. [ילקוט יוסף או”ה שם עמוד שפב].
צז. אשה הרגילה למלוח בשר בביתה, וקנתה כמה חתיכות בשר והתחילה למלוח אותם, ואירע מקרה באמצע המליחה שהוצרכה להפסיק את פעולת המליחה, ואינה זוכרת אם מלחה כולם, וכאשר חזרה לאחר שעה הדיחה את כל החתיכות ובישלה אותם, יש אומרים דבזה אין להקל. ויש מתירים גם בזה משום ספק דרבנן. וכן עיקר. [או”ה א’ עמ’ שפב].
צח. אשה ששכחה אם מלחה בשר או לא, וזכרה שהדיחה את הדף שמולחין עליו את הבשר, כיון שעשתה מעשה יש לומר דלכולי עלמא יש להקל אפילו באין הפסד מרובה. אולם גם בזה אם אין מרגישים טעם מלח בבשר קודם הבישול, יחזור וימלח כדין. [שם שפג].
צט. אשה שבאה לבשל בשר, ויש לפניה חתיכה שיש ספק אם נמלחה או לא, אין להקל לבשל את הבשר בלי מליחה משום ספק דרבנן לקולא, אלא צריכה למלוח את הבשר מספק. ורק אם הספק נתעורר אחר הבישול, אמרינן ספק דרבנן לקולא. [או”ה א’ עמוד שפד].
ק. והוא הדין באשה שמלחה בשר ויש לה ספק אם מלחה כהוגן או לא, או שנסתפקה אם הבשר שהה במלחו שיעור מליחה או לא, או שיש ספק אם הודח כהוגן אחר המליחה או לא, שאם הוא קודם הבישול טוב שתחזור ותמלח כדינו אם עדיין לא נתבשל. אבל אם נתנו את הבשר בקדרה, כבר נתבאר דגם בזה יש להקל בספיקו. [איסור והיתר כרך א’ עמוד שפד].
קא. אשה שמלחה בשר ונסתפקה אם מלחה משני הצדדים או מצד אחד, לא מבעיא לדידן דנקטינן כדעת מרן שהבשר מותר, אלא אף לדעת הרמ”א יש להתיר בשר זה אפילו בלא הפסד מרובה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד שפו].
קב. אשה שמלחה בשר, ושהה שיעור מליחה, אך נסתפקה אם מלחה את הבשר בכלי מנוקב או בכלי שאינו מנוקב, יש להתיר את הבשר באכילה. [איסור והיתר כרך א’ עמוד שפו].
קג. מי שקנה בשר ואין ידוע אם מלחוהו או לא, יש אומרים שמותר לו לטעום בלשון לראות אם יש בו טעם מלח או לא, וסומכים שפיר על טעימה זו. ויש אומרים שאין להתיר על ידי טעימה בלשון. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד שפו].
קד. בשר שנתבשל ועקרת הבית אומרת שמלחה את הבשר, אך בתה הבוגרת אומרת שלא מלחה הבשר, יש להאמין יותר לבעלת הבית, דהוי מידי דרמיא עלה. [או”ה א’ עמ’ שפו].
