א. מי ששמע שמועה רחוקה על אב ואם, דהיינו ששמע על פטירתם אחר שעברו שלשים יום, אסור בתספורת כל שלשים יום. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ שה, ובמהדורת תשס”ד סימן נח סעיף א, עמוד תשפט. יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ כה אות יד, ובדף רס. חיו”ד סי’ כו אות ה].
ב. השומע שמועה רחוקה לאחר שלשים יום, צריך לשבת באבלות שעה אחת, אולם הדבר פשוט דלאו דוקא שעה אחת, אלא די בזמן מועט, כגון רבע שעה, או אפי’ כמה רגעים לנהוג במעשה אבילות. [ילקו”י על הלכות אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שה, ובמהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ב עמו’ תשצ. יבי”א ח”ב יו”ד סי’ כח].
ג. השומע שמועה רחוקה, דהיינו אחר שלשים יום, על אביו או אמו, ופגע בו הרגל בתוך שלשים יום לאבלו, מותר לו להסתפר בערב יום טוב לכבוד החג, ואף אם פגע הרגל מיד לאחר שמועה רחוקה, ונהג שעה אחת, הרי הוא כאילו פגע בו הרגל תוך שלשים. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ שה, ובמהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ג, עמוד תשצא. יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ כו].
ד. מי ששמע שמועה ביום שלשים לקבורה, שהוא יום ל”א למיתה, נחשב כשמועה רחוקה, ולא כשמועה קרובה, שלענין שמועה רחוקה אנו מונין מיום המיתה ולא מיום הקבורה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ד עמוד תשצא. יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ מג אות ט].
ה. השומע שמועה קרובה בזמן בין השמשות, חשיב כיום הראשון לימי האבל, ואף על פי שעדיין לא ישב שבעה, ולא חלץ את מנעליו, אפילו הכי נחשב לו אותו יום כיום אחד משבעת ימי אבלות. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ה. עמ’ תשצב. יבי”א ח”ח חיו”ד סי’ לד].
ו. השומע שמועה שמת לו מת מאותם שצריך להתאבל עליהם, והיא שמועה קרובה, ועדיין יום, מונה מיום מחר, ואותו יום אינו עולה לו. [שלחן ערוך סימן תב סעיף י”א. וראה בכיו”ב ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ו, עמוד תשצג. יביע אומר ח”ה דף רצ: אהע”ז סי’ ז’ סק”ד].
ז. מי שבאה לו שמועה שמת קרובו, והדבר בספק אם היא שמועה רחוקה או קרובה, אין צריך להתאבל שבעה ושלשים, אלא די לו לשבת שעה אחת באבל, כדין שמועה רחוקה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף ז עמוד תשצד. יביע אומר ח”ז חלק יורה דעה סימן מג אות ח].
ח. השומע שמועה, וספק אם היא שמועה קרובה או שמועה רחוקה, דהיינו לאחר שלשים יום, יש להקל שלא לקרוע, שהעיקר הוא שהקריעה היא מדרבנן. (ובספיקא אזלינן לקולא). אבל באביו ואמו קורע לעולם. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד עמ’ תשצד. יביע אומר ח”א סי’ כו הער’ א’].
ט. מי שבאה לו שמועה ספק רחוקה ספק קרובה וישב שעה אחת, [שהרי בספק שמועה קרובה הולכים לקולא כאילו היתה שמועה רחוקה], ואחר כמה ימים נודע לו שאז היתה שמועה קרובה בתוך שלושים, וכעת עברו שלושים יום, אין צריך לחזור ולהתאבל יותר. [שם סי’ נח סעיף ט].
י. מי שמת לו מת בארצות הברית ובאה לו השמועה כאן בארץ ישראל בלילה שאחר שלשים, אבל בארצות הברית הוא עדיין יום ל’, הכל לפי מקומו ושעתו, ומכיון שכאן עברו ל’ יום הוה ליה שמועה רחוקה. ואם הנפטר מת כאן בארץ ישראל, וקרובו שמע על כך בארצות הברית, ושם עדיין הוא יום שלשים, וכאן ליל ל”א, נחשב כשמועה קרובה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שט, ובמהדורת תשס”ד סימן נח סעיף י’ עמוד תשצה].
יא. מי שהודיעו לו שמת קרובו שחייב לישב עליו שבעה, והאסון אירע כמה ימים לפני כן, אינו מונה שבעה ושלשים אלא מיום שנודע לו, שיום שמועה קרובה כיום קבורה, ומכל מקום הלימוד שנוהגים לעשותו בליל השלשים, אם ידוע יום המיתה יעשו ביום המיתה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף יא, עמוד תשצה, ועמוד תרעו].
יב. מי ששמע שמועה קרובה, דהיינו ששמע על פטירת קרובו בתוך ל’ יום לפטירתו, שדינו כיום קבורה, אין לו להניח תפילין ביום שמועה קרובה, ולמחרת לא יניח תפילין רק לאחר הנץ החמה. [שם מהדורת תשס”ד סי’ נח סי”ב, עמוד תשצה. יבי”א ח”ב דף רא: יו”ד ר”ס כז].
יג. מי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני ובאה שמועה לקרוביו, יש ללכת אחר יום המיתה והיא בכלל שמועה רחוקה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף יג, עמוד תשצה].
יד. מי שבא לביתו אחר כמה ימים שנעדר מהבית, ומצא את בני ביתו יושבים שבעה, והם כבר ביום האחרון של האבלות, קיימא לן שהוא מונה עמהם, ויוצא מגזרת שבעה עמהם. ומיד לאחר שעמדו מנחמים, מניח תפילין בברכה, אף שהוא יום ראשון אצלו. ולא דמי לשמועה קרובה בתוך ל’ שאינו מניח תפילין ביום ששמע השמועה, דהכא כיון שקם עם בני ביתו מהשבעה, דינו כמי שיצא לגמרי מגזרת שבעה, ויכול להניח תפילין. ויש חולקים ואומרים שבכל זאת יניחן בלא ברכה, דהוי כשומע שמועה קרובה בתוך שלשים שאינו מניח תפילין. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף יד, עמוד תשצו].
טו. כל שנהג מקצת מעניני אבלות בשמועה קרובה, בבכיה וצעקה, אף על פי שלא עשה קריעה, נחשב לו האבל מיום השמועה. ואם פגע בו הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד דף שסד טור א’ ד”ה שם].
