א. האוכל מאכלי חלב, אסור לו להעלות מאכלי בשר על אותו שלחן שאוכל עליו מאכלי חלב. ואפילו בשר חיה ועוף אסור להעלות על שלחן שאוכל עליו גבינה, שלא יבא לאכלם יחד. וכן אם אוכל מאכלי בשר, אסור לו להעלות על אותו שלחן מאכלי חלב. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שכה].
ב. כל מה שאסור להעלות על שלחן אחד בשר וחלב ביחד, הוא רק בשלחן שאוכל עליו, אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל, או על השיש שבמטבח שרגילים לצקת אוכל מהקדרה לצלחת, מותר ליתן זה בצד זה. והדין כן גם בבשר בהמה. וכשמסדר דברי מאכל על שלחן שאחר כך יאכלו עליו שנים זה בשר וזה גבינה, אף שבאותה עת אין אוכלים
שם, גם כן צריך ליתן היכר בין הבשר והחלב. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שכח].
ג. מצד הדין מותר לכתחלה להניח מצרכי מזון במקרר, כלי שיש בו תבשיל בשר, אצל כלי שיש בו חלב, ואין לחוש לשמא יפול מתבשיל הבשר לתוך החלב, או להיפך, שכל איש נזהר בזה, שלא יפלו מזה על זה. וכל שכן שבדיעבד אם הניח אחד אל השני אינו אוסר, שאין חוששין שמא נפל מאחד לשני. וכן מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמ’ שכט. הליכות עולם חלק ז’ עמוד כז].
ד. מה שהתרנו להניח במקרר מצרכי בשר ליד מצרכי חלב, אינו רק אם המצרכים מכוסים, אלא לדעת מרן יש להקל בזה גם אם המצרכים מוגלים. אולם נכון ועדיף יותר לכסות אחד מהם. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד של].
ה. יש ליזהר שכאשר עורכים קניות, שלא לתת גבינה באותו סל שנותנים בו בשר, וכן שלא ליתן פירות באותו סל שמניחים בו בשר שלא נמלח ויש דם על פניו. ומכל מקום בזה”ז שדרך הבריות להדיח את הפירות סמוך לאכילה, אין לחוש לזה כל כך. [שם עמ’ שנה].
ו. יש אומרים שמותר ליתן קדרת בשר וקדרת חלב זו אצל זו, ואין לחוש לניצוצות שיתזו מקדרה זו לשניה. [ומצד חשש של בליעה מכלי לכלי, הנה ידוע שכלי מכלי אינו בולע אלא באמצעות רוטב]. ויש אומרים דמכל מקום יש להרחיק קצת זו מזו משום ניצוצות, וכן דעת הפרי חדש, שטוב ליזהר לכתחלה שלא ליתן כד של בשר וכד של חלב בתיבה אחת, [ומיהו אם אחד מהם מכוסה שפיר דמי]. וכל שכן שיש ליזהר שלא להניחן אצל האש זו אצל זו. [או”ה א עמ’ קמ].
ז. מה שאסור להעלות על שלחן אחד בשר וחלב בלא היכר, הוא דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה, אבל אכסנאים שאין מכירים זה את זה מותר. ולכן הסועד במסעדה ציבורית מותר לו לאכול בשר בשלחן שאחר [שאינו מכירו] אוכל עליו גבינה, ואין בזה חשש. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד של].
ח. אפילו המכירים זה את זה אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת, אבל נותנים ביניהם פת להיכירא, מותר להם לאכול בשר וגבינה על שלחן אחד. וצריך להניח את ההיכר באמצע ביניהם, ולא בצד השלחן. [שם שלב].
ט. אפילו אם התחילו לאכול שאר דברים על מפות מיוחדות, ואחר כך הביאו לפניהם בשר וגבינה, הוי היכר, ואין צריך ליתן מפות מיוחדות. אבל אם דרכם לסעוד תמיד על מפות נפרדות, לא הוי היכר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלב].
י. כל שמכירין זה את זה, אפילו מקפידין זה על זה [מקפיד שמחסר ממונו], אסור לאכול בשר וגבינה בשלחן אחד [בלא היכר]. ויש אומרים דכל שמקפידין זה על זה מותר לאכול בשלחן אחד זה בשר וזה גבינה שלא על ידי היכר. [ורק אחים אסורים משום שמכירים]. והעיקר כסברא ראשונה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלב].
יא. יש אומרים שאם תשלום הסעודה נעשה על ידי אדם אחד, אסור לאכול בשר וגבינה בשלחן אחד אפי’ אין מכירין זה את זה, ולא מועיל היכר. ויש אומרים דאפילו בהוצאה אחת מהני היכר, וכן עיקר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלג].
יב. מה שמועיל ליתן פת על שלחן שאוכלים עליו בשר וגבינה, הוא דוקא כשאין אוכלים מהפת. וכגון שיש להם לחם אחר, וסיכמו ביניהם שלא לאכול מפת זו שהניחוה כהפסק, אבל אם אוכלים מהלחם, אפילו אם רק אחד מהם אוכל מהפת, אין מועיל להניחו כהיכר. וכן אם הניחו שם פרוסה להיכר, מאחר ורגילות להיות פרוסה על השלחן, אינו מועיל להיכר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלד].
יג. קנקן שתיה שאין דרך להניחו על השלחן, מועיל להניחו כהפסק על שלחן שאוכלים עליו בשר וגבינה, אפילו אם שותים ממנו. אבל אם הדרך להניח קנקן כזה על השלחן, לא חשיב הפסק. ולכן בקבוקי שתיה שבזמנינו, אינם מועילים להפסק. וכן כוסות של שתיה, וכדו’, אינם מועילים להפסק. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלה].
יד. קדרת בישול שאין רגילות להעלותה על השלחן, מועילה להפסק. [שם].
טו. שני בני אדם המכירים זה את זה, וזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, אם הניחו ביניהם מנורה שאין דרכה להיות על השלחן, חשיב היכר, ומותר. אבל אם הדרך היא להניח מנורה על השלחן, לא מהני להניחו להיכר. ואם הדרך להניח המנורה בצד השלחן, והניחו באמצע, חשיב שפיר להיכר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלו].
טז. מה שמועיל להניח דבר להיכר בין הבשר לגבינה, הוא דוקא בדבר גבוה קצת ונראה לעין, כגון קנקן ומנורה. אבל צלחת או טבעת אינם נחשבים להיכר, אף שאין דרכם להיות מונחים שם. ואם כל אחד אוכל במפה שלו, או שהוא אוכל בהפסק מפה והאחר אוכל על השלחן, הדבר נחשב להיכר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלו].
יז. שני בני אדם המכירים זה את זה האוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, ורוצים להעמיד שומר כדי שישגיח עליהם שלא יטעמו זה מזה, אין להקל בזה, אלא צריך שיעשו היכר כנז’. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלז].
יח. יש אומרים שמותר להעלות חלב שחוטה עם עוף על שלחן אחד, בלא שום היכר, ויש אוסרים גם בזה. וכיון שחלב שחוטה לא מצוי כל כך, המיקל יש לו על מה לסמוך. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלח].
יט. מה שאסרו להעלות על שלחן אחד בשר וגבינה, הוא גם אם מעלה על השלחן חלב בשקית ניילון סגורה. וכן ההיפך אם אוכל גבינה שאסור לו להעלות על אותו שלחן בשר סגור בקופסא, שגם בדבר סגור יש לחוש שיטעם באמצע אכילתו.[שם כרך ג’ עמ’ שלט].
כ. שני בני אדם האוכלים על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ויושבים רחוקים אחד מהשני באופן שאין שום אפשרות שהאחד יכול לפשוט ידו וליטול מאוכל חבירו, מותר לדברי הכל בלא שום היכר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלט].
כא. אדם אחד האוכל גבינה, אין לו להעלות על אותו שלחן מאכלי בשר, או ההיפך, שגם באדם אחד יש חשש שיטעם מהבשר. ואין להתיר גם אם יעשה היכר והפסק בין הגבינה לבשר. אך אם גם העמיד עליו שומר להזכירו שלא יטעה, מותר. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד שלט].
כב. האוכל עם נכרי בשלחן אחד, ואחד אוכל בשר והשני אוכל גבינה [באופן שאין בה חשש של איסור], יש אומרים שאין מועיל ליתן היכר ביניהם להפסיק בין הבשר לגבינה, שיש לחוש שיוציא את הדבר המפסיק, ויבוא לטעום מהגבינה. [שדוקא בישראל הקילו על ידי היכר, שאם יבוא להוציא את ההיכר השני יזכירו]. ויש חולקים ומקילין על ידי היכר גם בנכרי. וכשאין לו אפשרות להחמיר יכול לסמוך להקל. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמ].
כג. האוכל עם קטן בשלחן אחד, ואחד אוכל בשר והשני אוכל גבינה, יש אומרים שאין מועיל ליתן היכר ביניהם להפסיק בין הבשר לגבינה, שיש לחוש שיוציא את הדבר המפסיק, ויבוא לטעום מהגבינה. [שדוקא בישראל גדול הקילו על ידי היכר, שאם יבוא להוציא ההיכר יזכירו השני]. ויש חולקים ומקילין על ידי היכר גם בקטן. ויש להחמיר בזה. [שם עמו’ שמא].
כד. מי שאכל בשר שצריך לשהות שש שעות לאכילת מאכלי חלב, מותר לו להסב על שלחן שאוכלים שם אחרים גבינה, ולאכול שם פירות וכדומה, ואין לחוש שמא יושיטו לו גבינה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמא. יביע אומר ח”ו חיו”ד סי’ ח אות ה].
כה. מי שאכל בשר והוא בתוך שש שעות לאכילת הבשר, מותר לו להתעסק במאכלי חלב, וכן נשים שאכלו בשר מותר להם להכין מאכלי חלב לצורך סעודה אחרת אף בתוך שש שעות משעת אכילתן בשר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמג].
כו. מה שהקלנו להתעסק במאכלי חלב תוך ו’ שעות לאכילת בשר, או לשבת בשלחן אחד עם מי שאוכל גבינה, [ולאכול שם פירות וכדו’], הוא גם באדם רעב. [איסור והיתר עמוד שמד].
כז. יש מי שאומר שאם גם אחרים אוכלים על השלחן, מותר אף בלי היכר, דזה עדיף מעשו היכר. ויש חולקים ומצריכים גם באופן כזה ליתן היכר ביניהם. וכן עיקר. [שם עמ’ שמד].
כח. אם משתמשים בכלי של מלח כשאינו סגור ומכוסה, הנכון הוא ליחד כלי של מלח לבשר, וכלי של מלח לחלב לכל אחד בפני עצמו. ומכל שכן שאין למלוח בשר במלח שנשתמשו בו לגבינה, או ההיפך. ומלחיה פתוחה יש ליזהר שלא לטבל בה בשר או גבינה, אלא יקח מלח מן הכלי בידו ויתן על הדבר. ומכל מקום אם לא נדבק בכלי של המלח שיירי מאכל, והיא נקייה, רשאי להשתמש באותו כלי של מלח הן למאכלי חלב והן למאכלי בשר. ומלחיות שבזמנינו שהן בדרך כלל סגורות, אין צריך ליחד מלחיה לחלב ומלחיה לבשר. ויש מחמירים גם בזה לייחד מלחיה לבשר ומלחיה לחלב, מחשש שמא נדבקו שיירי מאכל במקום יציאת המלח, ואין זה אלא חומרא בעלמא. [שם עמו’ שמה].
כט. מאכל בשרי שאינו ראוי לאכילה מחמת שמחוסר בישול, מותר להעלותו על שלחן אחד שאוכל עליו מאכל חלבי, שאחר ואינו מבושל כל צרכו אין חשש שיבא לאכלם יחד. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמו].
ל. שני בני אדם המכירים זה את זה האוכלים על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ויש שם היכר ביניהם, עם כל זה צריכים ליזהר שלא לשתות מכוס אחד, אפילו משקה צונן, ואפילו כוס זכוכית, אך אם שטפו היטב את הכוס, ולא נדבק שמנונית כלל, אין לאסור כלל. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמז].לא. האוכל בשר כשר, ועכו”ם מיסב עמו בשלחן ואוכל בשר טריפה או נבילה, מעיקר הדין מותר לאכול על שלחן אחד, ובלבד שיזהר מאד שלא יפלו גרגירים לתוך המאכל הכשר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמז].
לב. דבר שלא ניכר איסורו, כגון חֵלֶב מהותך הדומה לשומן, יש אומרים שאסור להעלותו על שלחן אחד [בלי היכר]. ויש מתירים בזה גם בלא היכר, דסוף סוף הוא דבר איסור, והאנשים בדילים מאיסור. ואם גוי הוא זה האוכל את המאכל האסור, מותר גם בלא היכר, שהרי בדרך כלל אין הישראל אוכל ממאכלו של עכו”ם. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמח].
לג. ישראל האוכל לחם, מותר לו שיאכל על שלחן אחד עם גוי האוכל לחם של איסור, ואין לחוש שמא יטעם ממנו. ויש שמצריכים גם בזה היכר. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמח].
לד. גוי האוכל מפתו [חמץ] בפסח בבית הישראל, אסור שיאכל על שלחן אחד עם הישראל האוכל מצה, מחשש שמא יתערבו פירורים במאכל. ובזה אין להקל אפילו על ידי היכר או הפסק מפה. והדין כן גם בגוי שאינו מכירו. [ילקו”י איסור והיתר כרך ג’ עמוד שמט].
לה. האוכל בשר יש אומרים שמותר לו להעלות על השלחן גבינה של איסור, [כגון גבינה של גויים], דמאחר שהיא אסורה באכילה מצד עצמה, אין לחוש שיטעם מהגבינה. [שם שנב].
לו. מי שנקלע בשבת לשלחן שיושבים בו אנשים המעשנים סיגריות, אף על פי שהוא רגיל לעשן בימות החול, מעיקר ההלכה מותר לו לישב עמם בשלחן אחד, ואין לחוש שמא יקח סיגריה כדי לעשנה בשבת. ולכן כשעורכים סמינרים לאנשים חילוניים, על מנת לקרבם אל חיק היהדות, מותר להסב עמהם בשלחן אחד, אף שהם מעשנים בשבת. [שם].
לז. המודר הנאה מחבירו, מותר לו לאכול על שלחן אחד, כל אחד משלו, ואין לחוש שמא יקח זה מזה. אבל אסור להם לאכול מקערה אחת. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד שנג].
לח. המודר הנאה מאיזה דבר מאכל, אסור לו להעלותו על השלחן שאוכל עליו דברים המותרים לו, מחשש שמא יקח מהמאכל האסור עליו. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שנד].
לט. האוכל דגים מותר לו לישב בשלחן אחד עם חבירו האוכל מאכלי בשר, או מאכלי חלב, ואין לחוש שמא יטעם מהבשר או מהגבינה. דכיון שהסכנה חמורה בעיני הבריות, אין חוששין לזה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שנד].
מ. מי שאכל בשר ועודנו בתוך שש שעות לאכילתו, מותר לו להריח ממאכלי גבינה, ואין לחוש שמא יטעם מהגבינה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שנה].
