א. נאמר בתורה (ויקרא כג, י-יד): “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם וגו'”. והיינו, חמשת מיני דגן שנזרעו והושרשו במהלך השנה, אחר ט”ז ניסן והלאה, תבואה זו אסורה באכילה עד שיעבור ט”ז בניסן. [ובחו”ל ראה להלן]. ואף אם זרעו את התבואה מיד לאחר הפסח, אין לאוכלה עד שיעבור ט”ז בניסן הבא. ואם התבואה הושרשה קודם ט”ז ניסן, בסמוך, כשיגיע ט”ז בניסן התבואה הותרה. ולפיכך אסור לאכול כל מיני מאפה העשויים מתבואה חדשה, קודם שיגיע זמן הבאת קרבן העומר, שהוא ט”ז בניסן. וכן אסור לאכול קמח העשוי מתבואה חדשה שקצרוה בעודה רכה, וקולים וטוחנים אותה קודם הבאת קרבן העומר. [ילקו”י על הלכות חדש ושטענז סימן רצג ס”א].
ב. בזמן שבית המקדש היה קיים היה אסור לקצור תבואה חדשה בארץ ישראל עד שיגיע זמן הקרבת העומר. או עד שיגיע זמן קצירת העומר. ויש אומרים שאיסור זה קיים גם בזמן הזה, ואין היתר לקצור תבואה חדשה קודם זמן העומר אלא על ידי גוי. ויש חולקים ומתירים בזה בזמן הזה. [ובלאו הכי בארץ ישראל אין מצוי קמח מחמשת מיני דגן לפני הפסח]. [ילקוט יוסף על הלכות שעטנז סימן רצג ס”ב].
ג. איסור קצירת תבואה חדשה קודם זמן העומר, אינו נוהג בחוץ לארץ. והדבר מצוי בעיקר במדינות דרום אפריקה, ולכן יש להתיר לקצור התבואה קודם הפסח, ובפרט שאם לא יקצרו שם את התבואה עד הפסח היא תתקלקל. [ולגבי אכילה ראה להלן]. [שם סי’ רצג ס”ג].
ד. יש מי שאומר שמותר לעניי ישראל ללקוט מתבואה חדשה ולהצניעה עד העומר הבא, ואין חוששין שמא ישכחו ויאכלו מהתבואה קודם שיגיע זמן העומר, [שהוא איסור חדש], מאחר שסוף סוף הם יודעים שזה הדגן הוא חדש ואסור לאוכלו. [ילקו”י שם סי’ רצג ס”ד].
ה. מותר להסתחר בתבואה חדשה, ואין חשש שמא יבוא לאכול מתבואה זו באיסור, אחר שיש היתר לאיסורה, שיכול לאכלה אחר ט”ז ניסן. ויש חולקים ואוסרים לעשות סחורה באיסור חדש. ויש המקילין בזה במקום צורך באופן שממנה גוי במקומו לקנות לו או למכור לו תבואה חדשה. ואם אי אפשר על ידי גוי, יוכל למנות יהודי ויודיע לו מראש שלא ימסור לו מה שבידו אלא לאחר הפסח, ובאופן כזה אין חשש שיאכל מהמאכל, שהרי אין המאכל בידו, ואותו אדם שהתמנה להסתחר בדבר, אם הוא גוי לא איכפת לנו שיאכל, ואם הוא יהודי, אין חשש שיאכל, שלא נחשדו ישראל על הגזל. [ומכל מקום מעיקר
הדין מותר להסתחר באיסור חדש]. [ילקו”י על הל’ שעטנז סימן רצג ס”ה].
ו. אין החדש אסור אלא באכילה אבל מותר בהנאה. ולכן מותר להאכיל תבואה חדשה לבהמתו, או לפועל גוי שלו. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצג ס”ו].
ז. מותר להתרפאות מאיסור חדש, ובפרט כשהוא שלא כדרך הנאתו, שהרי אין איסור חדש אלא באכילה, אבל חדש מותר בהנאה, וכמבואר. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצג ס”ח].
ח. מותר לטלטל בשבת או ביום טוב פת העשוי מקמח חדש, ואין בזה איסור מוקצה, אחר שאיסור חדש אינו אסור בהנאה. [ילקו”י ספר על הלכות חדש ושעטנז, סי’ רצג ס”ז. (מהדורת תשס”ה ספר על הל’ ערלה ושעטנז). וכיו”ב בש”ע סי’ תקטו ס”ה, דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום מותר לכל, ואם באו מחוץ לתחום אסור לאוכלם למי שהובאו בשבילו, אבל לטלטל מותר].
ט. בזמן שבית המקדש היה קיים היו בני ירושלים מותרים לאכול מתבואה החדשה מיד לאחר שהקריבו את קרבן העומר, והדרים רחוק היו מותרים רק לאחר חצות היום. וכיום שאין לנו קרבן העומר, אסור לאכול מתבואה חדשה בארץ ישראל ביום ט”ז, וכל היום בכלל האיסור, עד ליל ג’ של פסח. ובחוץ לארץ שעושים שמונה ימים של פסח, אסור להם לאכול מתבואה חדשה כל יום י”ז בניסן עד תחלת ליל שמונה עשר בניסן, שהוא הלילה הרביעי של פסח. ובבין השמשות של ליל שמונה עשר בניסן, יש להקל. [שם ס”ט].
י. איסור חדש נוהג גם בזמן הזה, בין בתבואה של ישראל ובין בשל עובד כוכבים. ויש אומרים שאין איסור חדש חל על תבואה של גויים, ועל פי זה יש שנהגו בחוץ לארץ להקל באיסור חדש, כיון שרוב ככל התבואה שבחוץ לארץ היא מתבואה של עכו”ם. [ובחוץ לארץ מצוי מאד תבואה חדשה, ולא כולם יכולים להחמיר בזה, ולכן רבים סמכו על הפוסקים הסוברים שאין איסור חדש בתבואת חוץ לארץ]. אולם דעת מרן השלחן ערוך שיש איסור חדש גם בתבואה של גוי, ולכן על הספרדים ובני עדות המזרח ההולכים בעקבות דברי מרן השלחן ערוך, לחוש לאיסור חדש בחוץ לארץ, ולהמנע מלאכול מיני מאפה העשויים מתבואה חדשה. ורק בספיקות יכולים להקל, כאשר יבואר. [ילקו”י שם סימן רצג ס”י].
יא. איסור אכילה מתבואה חדשה חל הן על תבואות של ארץ ישראל, והן על תבואות של חוץ לארץ, לכן ראוי ונכון לחקור על מיני תבואה המובאים מחוץ לארץ, המשווקים כיום בארץ, ואשר מיוצרים בחוץ לארץ מתבואת חוץ לארץ, וכגון קווקרים, גרנולה, דברי מאפה, בירה, וכדו’, שבכל אלה יש בהם חשש לאיסור חדש, אולם כל זה לכתחלה, אבל בדיעבד כל שיש ספק אם יש בו איסור חדש, יש להקל גם לדידן. וידוע שבזמנינו אין מצוי חדש בארץ ישראל, שאין תבואה שנזרעת אחר הפסח ונקצרת קודם הפסח הבא. [ואיסור חדש מצוי בעיקר בחו”ל, וכן בארץ ישראל מצוי איסור זה בקמח המיובא מחו”ל]. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג].
יב. העושה תבשיל מתבואה חדשה ונשתנה מברייתו, יש אומרים שאינו עומד באיסורו, שהרי אינו לחם. ויש חולקים ואומרים דגם אם התבואה נשתנתה בבישול בתבשיל, נשאר עליה איסור חדש. וכן עיקר לדינא. [ילקו”י על הלכות חדש ושעטנז סימן רצג סעיף יב].
יג. האוכל תבואה חדשה מן המחובר, דהיינו שהתבואה עדיין לא נקצרה, והוא תולש התבואה בפיו וכוסס את החטה או השעורה, יש אומרים שאין בזה חיוב משום איסור חדש, שזו אכילה שלא כדרך. ועכ”פ איסור מדרבנן יש גם באכילה כזו. [ילקו”י שם סעיף יג].
יד. אם בישלו בקדרה תבואה חדשה, ולא עבר על הקדירה לינת לילה, אף בחוץ לארץ לדידן יש להחמיר להצריך שיהיה ששים בתבשיל כנגד הקדרה. ואם אין ששים לכתחלה יש להחמיר שלא לאכול התבשיל, אך המיקל יש לו על מה לסמוך. ואם בישל בקדרה מין אחר, יש להחמיר. ואם עבר על הקדרה לינת לילה, ואחר כך בישלו בה תבשיל אחר, יש להתיר את התבשיל לכתחלה אף כשאין ששים נגד הקדרה. ואפילו בארץ ישראל. וכן אם בישלו בקדרה ספק איסור חדש, יש להקל לאכול התבשיל גם כשאין ששים נגד הקדרה. וכן אם עברו ובישלו בקדרה שבישלו בה בעבר איסור חדש, והוא בכלל סתם כלים שאינן בני יומן, או שיש ספק אם בישלו בקדרה זו תוך מעת לעת או לא, יש להתיר לאכול התבשיל לכתחלה. [ילקו”י הלכות שעטנז סימן רצג סעיף יד].
טו. איסור אכילת תבואה חדשה נוהג גם בנשים, אחר שהכתוב השווה אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, ואיסור חדש הוא לאו מן התורה. [ילקו”י הלכות שעטנז סימן רצג סעיף טו].
טז. אם זרעו חיטים, ובט”ז ניסן החיטים עדיין לא הושרשו, התבואה אסורה עד שיבוא העומר בניסן הבא, וכן הדין בכל חמשת מיני דגן. אבל חיטים שנשתרשו קודם ט”ז ניסן, כשהגיע ט”ז בניסן הראשון, כבר הותרו, אף על פי שעדיין לא נקצרה התבואה אלא עד אחר זמן הקרבת העומר. ולכן מיד כשיקצרו אותם מותרים באכילה ללא המתנה עד הפסח הבא. [ושיעור השרשה בזריעה, הוא ג’ ימים, ובנטיעה י”ד יום]. [ילקו”י הל’ חדש ושעטנז סי’ רצג סט”ז].
יז. כשם שאסור לאכול מחטה חדשה, כך אסור לאכול מכוסמת חדשה, שכוסמת היא מין חטה. וכן אסור לאכול משעורה חדשה. ויש שלשה סוגי שעורים והם: שעורים, שבולת שועל, ושיפון, ואסור לאכול אחד מהם לפי המבואר. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצג סעיף יז].
יח. הקטניות אינן בכלל איסור חדש, שאינן בכלל תבואה. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג סעיף יח].
יט. אורז אינו בכלל איסור חדש, שאינו מין דגן. ואם עשו עיסה בתערובת אורז וחטים, יש אומרים שכשם שהאורז מצטרף לחטים לענין מצה, מפני שטעם האורז נגרר אחר החטים, כך חל על העיסה איסור חדש, שהרי חדש הוקש למצה. ויש חולקים ואומרים דאף שלענין מצה וחלה האורז נגרר אחר החטים, וחל עליו שם לחם, מכל מקום לענין איסור חדש אינו כן, מפני שלחם הוקש לקלי, וקלי הרי אין באורז, שאינו מחמשת מיני דגן. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג סעיף יט].
כ. דורא, אין נוהג בו דין חדש. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג ס”כ. ושם בהערה לגבי דוחן אם נוהג בו דין חדש].
כא. בארץ ישראל זרעי התבואה נזרעים בחורף, ונשרשים קודם לחג הפסח, וכן ברוב ארצות תבל. אולם במקומות רבים בעולם כגון באירופה ובארצות הברית, יש שמגדלים תבואה הנשרשת לאחר העומר, או אף הנזרעת לאחר הפסח. לתבואות אלו הנשרשות לאחר הפסח, יש דין תבואה חדשה האסורה באכילה. ותבואה זו תהיה מותרת רק בשנה הבאה. [בארץ ישראל בליל י”ז ניסן, ובחוץ לארץ בליל י”ח בניסן]. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג סעיף כא].
כב. אם לשו בצק מתבואה ישנה עם שמרים של שעורים מתבואה חדשה, הבצק אסור באכילה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצג סעיף כב].
כג. כשם שאסור לאכול מן החטים והשעורים, כך אין לשתות משקאות כמו בירה ויי”ש שידוע לנו שנעשו משעורים של תבואה חדשה. והמיקל בזה בחוץ לארץ, יש לו על מה שיסמוך. ואם אנו מסופקים אם מעורב במשקה [בירה] מתבואה חדשה או לא, יש להתיר לשתות בירה זו, ובפרט כשרוב הבירה אינה מתבואה חדשה, וכל דפריש מרובא פריש. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג סעיף כג].
כד. ספרדי הנזהר מאיסור חדש גם בתבואה של גוי ובחוץ לארץ, וכדעת מרן השלחן ערוך, ושומע קידוש או הבדלה מאשכנזי המקדש על יי”ש [חמר מדינה] הסומך על סברת המקילין בשתיית יי”ש מתבואה חדשה שבחוץ לארץ, או מתבואה של גוי, יוצא ידי חובת קידוש או הבדלה. וכל שכן אשכנזי שקיבל על עצמו בתורת חומרא שלא לשתות יי”ש העשוי מתבואה חדשה, השומע קידוש או הבדלה מחבירו המיקל בזה, שיוצא ידי חובת קידוש והבדלה. ומכל מקום אם יש לו יי”ש מתבואה ישנה, לכתחלה עדיף שיקדש או יבדיל בעצמו על יי”ש זה, מאשר ישמע קידוש או הבדלה מאחר. [ילקו”י שעטנז סי’ רצג סעיף כד].
כה. מצה או חלה האסורה משום חדש, אין לצרפה ללחם משנה בשבת או בפסח. ואמנם אם אין לו לחם אחר לצרפו ללחם משנה, וגם אינו יכול ליקח משכנו, יכול לצרף את המצה או החלה הנ”ל ללחם משנה, [אחר שבלאו הכי אינו אוכל ממצה או מחלה זו. וזה עדיף מאשר יבצע על חלה אחת]. וכל שכן דבאופן כזה מותר לצרף מצת חדש ללחם משנה בסעודה שלישית בשבת שחל ביום י”ז ניסן, כשאוכל הסעודה בסוף היום, וסעודתו נמשכת עד אחר צאת הכוכבים בליל י”ח ניסן, שאז כבר הותר איסור חדש. [והיינו בחוץ לארץ, שהרי בארץ ישראל חדש מותר כבר בי”ז ניסן]. ומכל מקום גם באופן כזה במקום שאפשר בנקל ישאל מצה משכנו כדי לצרפה ללחם משנה, ואחר כך יחזירנה לו. [שם סי’ רצג סעיף כה].
כו. ספרדי השומע ברכת המוציא בליל שבת ממי שמיקל בחדש בחו”ל, או מתבואה של גוי, יש לצדד שאינו יוצא ידי חובה של הברכה, ושל מצות לחם משנה, ולכן יכוין בדעתו שלא לצאת ידי חובה בברכתו, ויברך בעצמו על לחם שאינו מתבואה חדשה. [ואף על פי שיש כאן ספק ספיקא, שמא תבואה חדשה של גוי מותרת, ושמא אין חדש נוהג בחו”ל, מכל מקום שני הספיקות הם נגד מרן השלחן ערוך להדיא, אבל כשיש ספק ספיקא והוא אינו נגד דעת מרן, כגון ספק חדש בחוץ לארץ, עונה אמן וגם יוצא ידי חובה]. [ילקו”י הלכות שעטנז סימן רצג סעיף כו].
כז. מי שאין לו כזית מצה אלא מתבואה חדשה, או טבל, ואין לו אפשרות לקחת מצה מהשכנים כדי לקיים מצות אכילת מצה בליל פסח, יש אומרים שיכול לאכול מצה העשויה מתבואה חדשה או מטבל, שהדבר נחשב כמצות עשה הדוחה לא תעשה. ובפרט בחוץ לארץ. והוא הדין לכזית לחם בליל יום טוב ראשון דסוכות. ויש חולקים ואוסרים לאכול מצה מתבואה חדשה או מטבל, גם כדי לצאת ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח. וכן עיקר להלכה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצג סעיף כז].
כח. במקומות שהתבואה החדשה היא מיעוט, ורוב הקמח הוא מתבואה ישנה, נחלקו האחרונים אם אפשר לסמוך על הרוב שהקמח הוא מתבואה ישנה, או לא, ולדינא יש להתיר לאכול מהתבואה של אותו מקום, שגם באיסור חדש אנו אומרים כל דפריש מרובא פריש. [אך ראוי להחמיר לברר את הדבר עד כמה שהדבר ניתן]. ויש להקל בזה אפילו במקום ספק, מטעם ספק ספיקא, וכל שכן במקום שיש רוב. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצג סעיף כח].
כט. נכרי העושה מידי שנה שכר שעורים [בירה], ובשנה אחת יש בכפר ההוא כמה שדות של שעורים שלא השרישו קודם ט”ז ניסן, אך רוב השדות ורוב השעורים הנמצאים שם השרישו קודם ט”ז ניסן שהם מותרים, אלא שיש לחוש שמא הנכרי לקח מאלו השעורים שלא השרישו קודם ט”ז ניסן שאסורים, ועשה מהם שכר, יש אומרים שאין לסמוך בזה על הרוב, ואין להתיר לקנות השכר מאותו נכרי, דרוב התלוי במעשה אינו רוב. אך לדינא נראה שאין זה בכלל רוב התלוי במעשה, ואזלינן בתר הרוב, ובפרט שיש כאן ספק ספיקא, ואנו מקילין בכל ספק ספיקא באיסור חדש. [שם סימן רצג סעיף כט].
ל. חבילה של קמח סגורה מתבואה חדשה שנתערבה בכמה חבילות של קמח מתבואה ישנה, ואפו מתערובת זו לחם או עוגות, יש אומרים שאין להתיר התערובת מדין ביטול, אחר שהדבר נחשב כדבר שיש לו מתירין, דאפילו באלף אינו מתבטל. [אולם אם העוגה תתקלקל עד שימתינו לזמן ההיתר, לא הוי בכלל דבר שיש לו מתירין]. [ילקו”י שם סימן רצג ס”ל].
לא. בחוץ לארץ שבתקופת חג הסוכות ואילך מצוי קמח מתבואה חדשה, ובמקומות רבים אין מאפייה מיוחדת עם השגחה בנוגע לאיסור חדש, יש מתירים לאכול מתבואה זו כיון שיש בזה ספק ספיקא להתיר. שמא היא תבואה ישנה, ושמא בתבואת חוץ לארץ או בתבואה של גוי אין איסור חדש. ויש אומרים שיש לסמוך על זה רק בסעודת שבת ויום טוב, אבל לא בימות החול. [שבימות החול יכול לאכול אורז ודוחן וכדומה]. והעיקר כסברא ראשונה. [ילקו”י על הלכות חדש ושעטנז סימן רצג סעיף לא].
לב. אין לברך שהחיינו על לחם העשוי מתבואה חדשה, [לאחר הזמן שהתבואה הותרה], שהרי אין ניכר בין תבואה חדשה לתבואה ישנה, וליכא בזה שמחה. [שם סי’ רצג סעיף ל”ב].
לג. העושה עיסה מתבואה חדשה, יש אומרים שיכול להפריש חלה בברכה, אחר שעיסה זו תהיה ראויה לאכילה אחר שיעבור זמן הקרבת העומר. ויש חולקים. [שם סל”ג].
לד. ספרדי שאינו נזהר מאיסור חדש בחו”ל, לכתחלה אין להעלותו לקרוא בתורה ביום טוב של סוכות לעליית לוי, אחר שקוראים בתורה “ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו”. אך אם ע”י כך יגרם מחלוקת, מותר להעלותו לתורה גם בפרשה זו. [שם סל”ד].
לה. אשכנזי שמחמיר על עצמו שלא לאכול חדש כלל גם בתבואת חוץ לארץ, ובתבואה של גויים, ואביו דואג פן יחלש, וגזר עליו בגזרת כיבוד אב ואם לבל יחמיר בזה, מעיקר הדין אין בזה חיוב לשמוע לאביו. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצג סעיף לה].
