א. כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת, אסור לומר לנכרי לעשותו, בין אם יעשה זאת בשבילו בחנם, בין אם יעשה זאת תמורת תשלום. בין מלאכות האסורות מן התורה, ובין מלאכות האסורות מדברי סופרים. ואין הבדל בין אם אומר לו מערב-שבת לעשות לו המלאכה בשבת, או אם אומר לו כן בשבת עצמה. [ואף במקום מצוה אסור לומר מערב שבת לנכרי שיעשה מלאכה בשבת האסורה מדאורייתא. ובמלאכה דרבנן ראה להלן סעיף נג]. ויש מי שאומר שאיסור אמירה לגוי בעצם יום השבת הוא מן התורה, אולם לדינא אמירה לגוי גם בשבת עצמה אינה אסורה אלא מדרבנן. [ילקו”י שבת א’ סי’ רמו, ובאורך בשבת ב’ עמ’ רכז, ועמ’ תרלא].
ב. אסור לרמוז לנכרי בשבת בלשון ציווי שיעשה מלאכה בשבילו, אפילו אם רומז לגוי בידיו או בראשו וכדו’. אבל אחר השבת מותר לומר לו ברמז למה לא עשית עבורי דבר פלוני בשבת שעברה [אף שהוא רמז ברור], והנכרי מבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה כן בשבת הבאה. וראה להלן סעיף כד. אבל רמז שאינו בלשון נוכח וציווי, אלא דרך סיפור דברים בעלמא, מותר אפילו בשבת עצמה, וכגון שאומר לו: הנר אינו מאיר יפה, והנכרי שומע ומבין מאליו ומתקנו. ואף על פי שהדין ידוע שאם הדליק גוי את הנר לצורך ישראל, אפילו עשה כן מעצמו, אסור ליהנות ממנו ישראל עד אחר השבת בכדי שיעשו, כאן מדובר שאפשר ללמוד בדוחק לאור הנר (כשיש שומר עליו שלא יטה), הילכך אין כאן הנאה ממש ממה שעושה הגוי, וברמז כזה מותר אף לכתחלה. וכן גוי שהביא לישראל בשבת מעטפה סגורה, ובה מכתב, אומר לגוי “איני יכול היום לקרות המכתב כי היום שבת”, והגוי מבין, ופותח אותה כדי שיוכל הישראל לקרות המכתב. וכן כל כיוצא בזה. ומעיקר הדין יש להקל בזה אף באמירה בפירוש. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רלו].
ג. לפיכך מי ששכח להדליק אור בבית, או שאירע לו קצר חשמלי, ויש שם נרות שיכול להשתמש קצת לאורם, מותר לרמוז [דרך סיפור דברים] לנכרי שידליק את החשמל, כגון שיאמר לו אין אור הנרות מספיק, ואז מותר להשתמש באור זה כל דבר שיכל לעשותו קודם הדלקת החשמל, אפילו שימוש שעל ידי הדחק. [וכמבואר בסימן רעו]. [ילקו”י שבת ב’ עמוד רלח].
ד. אולם מי ששכח להדליק את האש בכיריים של הגז, או ששכח להכניס את תקע חוט החשמל של הפלאטה או של התנור בשקע החשמל, אין להקל לרמוז לגוי [אף בלשון סיפור דברים] שיחבר את התקע לשקע בשבת, שהרי אסור לו ליהנות ממלאכת גוי בשבת. ואפילו אם עשאו הנכרי מעצמו בשבת, אסור ליהנות ממנו בשבת. וגם במקומות שיש שם “גוי של שבת” המקבל שכר [אחר השבת] על כל פעולה שעושה עבור הישראל, אין להקל שיעשה מלאכה בבית ישראל. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד רלח, ושם דחינו מ”ש במנוחת אהבה להקל בזה, שהרי בש”ע לא התיר בכהאי גוונא שגוי יתפור חליפה ויכתוב ספר אלא בבית גוי, ולא בבית ישראל].
ה. אסור לכתוב מערב שבת על פתק לעשות איזה מלאכות בשבת, ולהראות את הפתק לגוי בשבת [או מערב שבת], כדי שיעשה אותם, דהוי רמז בדרך ציווי. [ילקוט יוסף שם, עמוד רמא].
ו. מותר לומר לגוי בשבת לתת על הפלאטה תבשיל שרובו רוטב, אף שהתבשיל יכול להגיע לחום שהיד סולדת בו. וכן מותר לומר לגוי לחמם על הפלאטה מים צוננים, אם הוחמו מערב שבת בחום שהיד סולדת בו, דכיון שיש בדבר מחלוקת בפוסקים אם יש בזה משום בישול או לא, ולדעת הרמב”ם והרשב”א הדבר מותר, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת, [אף שההלכה נפסקה לאסור בזה על ידי ישראל, משום ספק דאורייתא לחומרא]. מכל מקום על ידי גוי מותר מאחר שאמירה לגוי שבות והוה ליה ספק במילתא דרבנן, וספק דרבנן לקולא. ואין הבדל בזה בין דברים האסורים מן התורה, לדברים האסורים מדברי סופרים ונפסקה בהם ההלכה לאסור בישראל, דכל שיש מחלוקת הפוסקים על ידי גוי מותר. [ב”י סי’ שיד “ומיהו ע”י גוי שרי כיון דאיכא מאן דשרי”. וכ”כ בשיו”ב, שער אריה, תפארת ישראל, ועוד. ומ”ש הרמ”א ברנג ס”ה דאם אמר לגוי להחם הקדרה אם נצטנן אסור לאוכלו וכו’, היינו שאמר לגוי להחזיר על אש גלויה, והרשב”א איירי כשאמר להדליק אש, כמבואר בב”י בשם הרשב”א. וע’ בביאור הלכה. וראה בילקו”י שבת ב’ עמו’ רמא, ועמ’ תרכז, ושבת ג’ עמ’ רז, ובשאר”י ח”ג עמוד תה].
ז. והוא-הדין לענין תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, שאם יש צורך בדבר ואין לו עצה אחרת, מותר לומר לגוי בשבת להניחו על גבי פלאטה חשמלית [הדלוקה מבעוד-יום] אף שעל ידי כך ייגמר הבישול. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד רמב].
ח. דבר שאינו אסור מצד הדין אלא מצד חומרא וחסידות, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת לצורכו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד רמב].
ט. ישראל המטלפן במוצאי-שבת מארץ ישראל לחוץ-לארץ לגוי הנמצא בחו”ל, ורוצה לצוותו על עשיית איזה דברים לצורך הישראל, אף על פי שהגוי יעשה דברים אלו בשבת, אין בזה איסור אמירה לגוי, מאחר שבמקומו של הישראל כבר יצאה השבת. [ילקו”י שם עמ’ רמג].
י. מי שיודע שקרוביו החילוניים בחוץ לארץ מטלפנים אליו מארצות הברית לארץ ישראל במוצאי שבת שלנו, לא ירים את שפופרת הטלפון, משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה, שהרי במקומם עדיין הוא שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד רמג].
יא. מותר לתושב ארץ ישראל לשלוח פקס [פקסמיליה] מארץ ישראל לארה”ב במוצאי שבת שלנו, אף ששם עדיין שבת, ובלבד שלא יכשילם בקריאת שטרי הדיוטות, או בטלטול הנייר בשבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רמג].
יב. מותר לרמוז לכלב או לקוף מאומנים שיכבו את החשמל בשבת, ולעשות שאר מלאכות האסורות בשבת. וכל זה בבעלי חיים שאינם שלו, אבל בבעלי חיים שלו, אין להקל. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב עמוד רמה].
יג. אסור לומר לנכרי בשבת שיעשה מלאכה בשביל הישראל במוצאי-שבת, או בשאר ימי החול, אפילו במלאכות האסורות מדרבנן. אבל מותר לרמוז לו כן, וכגון הנראה לך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על-פי שמבין מתוך כך שצריך לשוכרו בערב לאיזו מלאכה. ולדבר מצוה אם הוא באיסורי תורה מותר לומר לו שיעשה המלאכה במוצאי שבת. ובאיסור דרבנן מותר לומר לו שיעשה אף בשבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רמו].
יד. במקום צורך מותר להזמין מונית מערב שבת מחברה של גויים, כדי שיבואו לקחתו מיד בצאת השבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רמו בהערה].
טו. יש אומרים שאיסור אמירה לגוי הוא גם באופן שאומר לגוי אחד שיאמר לגוי חבירו שיעשה מלאכה בשבילו. ויש חולקים. ובמקום מצוה דרבים, כגון תפלה בבית הכנסת, יש לסמוך על המקילים. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמ’ רמז. ראה במשנ”ב סי’ שז ס”ק יא, וס”ק כד].
טז. אסור לתת מעות לאינו יהודי מערב-שבת, כדי שיקנה בהן בשביל הישראל בשבת. ואף אם נותן לו המעות מתחלת השבוע על מנת שיקנה בהן בשבת, אסור. והני מילי שאומר לו בפירוש לקנות “בשבת”, אבל אם אומר לו לקנות בסתם ולא אמר “בשבת”, אפילו אם הגוי קונה בשבת מותר, והוא שקצץ לנכרי לשלם לו שכר טרחו, שאז הנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף אם אי אפשר לנכרי לקנות החפץ אלא בשבת, מפני שיום השוק הוא ביום שבת בלבד, או שאין שהות לקנות אלא בשבת, יש להקל במקום צורך, כל שלא הזכיר בפירוש “בשבת”. אבל אם יש שהות לקנות ולמכור מבעוד יום, מותר אפילו בלא קצץ. [ילקוט יוסף, שבת ב’ עמוד רמח].
יז. וכן יכול לומר לו קנה לעצמך, ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת. ומותר להלוות לגוי מעות מערב-שבת לצורך זה. ואף אם מבטיחו שיקנה ממנו לאחר השבת, ויתן לו שכר טירחתו, יש לצדד להקל, כיון דעכשיו הרי הגוי קונה לעצמו. [ילקו”י שבת ב’ עמוד רנ].
יח. מותר לכתוב צ’יק מערב שבת לגוי, ולציין תאריך של שבת, אף שהגוי פודהו לעצמו בשבת [בחוץ לארץ], ואם נתן לו צ’יק שהתאריך בו לשבת, והגוי פורט הצ’יק לצורך ישראל, ולא אמר לו בפירוש שיפרוט בשבת, ויכול לפדותו אחר שבת, ומה שמזדרז לפדותו בשבת אדעתא דנפשיה קעביד, צריך שיקצוץ עמו שכר על זה, ומותר. [שם עמ’ רנ].
יט. אם גוי בא לעיר והציע את סחורתו למכירה, ובהם ספרי קודש, ואי אפשר לקנותם ממנו בימי החול, מותר לומר לגוי שיקנה ספרים אלו, כדי שהספרים לא יבואו לידי ביזיון. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רמט].
כ. מותר ליתן לאינו יהודי [מערב-שבת] בגדים למכור, ובלבד שיקצוץ עמו שכר, ולא יאמר לו למכור בשבת. [ילקו”י שבת ב’ עמוד רנ].
כא. וכן מותר ליתן לו סחורה בקומסיון, [שמשלם לו רק אם מצליח למכור, ואם לאו מחזיר לו את הסחורה], כדי שימכור את הסחורה, אף אם הגוי מוכרה גם בשבת. שהרי האינו יהודי עושה המלאכה לטובת עצמו, [שמקבל על זה רווחים], ואדעתא דנפשיה קעביד. ובלבד שלא יאמר לו למוכרה בשבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רנא].
כב. מותר ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם בבורסה, ולחלוק עמו את השכר בשוה, אף אם הנכרי עוסק בהם גם בשבת. שהרי אין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד רנב].
כג. מכתב שהגיע לבית הישראל בשבת, מותר לומר לגוי שיקרע את המכתב כדי שיוכל לקוראו. ויש אומרים שלכתחלה צריך לומר לו בלשון רמז, כגון, איני יכול לפתוח המכתב, כדי שיבין מאליו ויפתח את המכתב. ורק אם לא הבין על ידי הרמז, מותר לומר לו בפירוש שיקרע את המכתב כדי שיוכל לקוראו. ומעיקר הדין יש להקל בזה אף באמירה להדיא. וכמבואר לעיל עמוד תקפט סעיף ב’. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רנב].
כד. יש אומרים שאין לומר לגוי בשבת למה לא רצית לפתוח לי בשבת שעברה את המכתבים שהגיעו בשבילי, שהרי הוא רמז בלשון ציווי. ורק קודם השבת ואחריה מותר לומר כן. ויש מקילין בזה גם באמירה בפירוש, וכן עיקר לדינא. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמ’ רנג. וראה עוד לעיל עמוד תקפט סעיף ב].
כה. אסור לומר לגוי קח לך בשר זה ובשל אותו לעצמך, ואפילו אם אינו צריך לדאוג למזונותיו של הגוי, ואין הישראל נהנה ממלאכה זו. וגם מערב שבת אסור לומר כן. וכל שכן במי שמחזיק בביתו שפחה נכריה, וכדומה. אבל מותר לומר לנכרי קח בשר שלך ובשל אותו לצרכך, מאחר והבשר לא היה של הישראל. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד רנג].
כו. אין לומר לגוי לשטוף כלים בשבת אחר סעודה שלישית, שמאחר שאין זה לצורך שבת ואסור לישראל לעשותו, אסור גם לומר לגוי לעשות בשבילו. שכל דבר שאסור לישראל לעשותו, לכולי עלמא, אסור גם לומר לגוי לעשותו. ואף אם הגוי מדיחם מעצמו, כדי שיהיה פנוי במוצאי-שבת, צריך למחות בידו. אך אם עושה כן בדרך מקרה, או בחדר המיוחד לו, אין צריך למונעו. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד רנד].
