א. יום השביעי של חג הסוכות נקרא יום “הושענא רבה”, והוא יום אחרון מנ”א יום שנתנו לישראל לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, ולכן נוהגים להרבות בו בסליחות ותחנונים בלימוד תורה ובתפלה. וילמד בשמחה ובהתלהבות, כי בהושענא רבא נמסרים הפתקים. ואף על פי שנמסרו יש אפשרות עוד להציל גם ביום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבא, ויהא לבו חרד בתשובה כל היום. [וכתב בשער הכוונות (דף קב ע”ג), בשלשה זמנים אלו נידונים בני אדם, בר”ה, וביוהכ”פ, ובליל הושענא רבה. ובאותו לילה נחתמים לחיים טובים בחותם השלישי, הוא החותם החיצון, שנעשה מהארת החותם הפנימי של יסוד. ע”כ. וע”ע בחזו”ע סוכות עמוד תלו].
ב. מנהג ישראל להיות ניעורים בליל הושענא רבה, ועוסקים בתורה, וטוב שיקראו הסדר המתוקן בספר קריאי מועד, כל הפרשיות של משנה תורה, ומדרש רבה פרשת וזאת הברכה, ואחר חצות יקראו בספר תהלים. ויש נוהגים לומר עמו סליחות עם שבעה כורתי ברית. [מנהג זה נזכר בשבולי הלקט (סי’ שעא). וכ”כ רבינו האר”י בשעה”כ (דף קג ע”ד), שצריך להיות ניעור בכל ליל הושע”ר, יען נידונים בו כל הנבראים. ובחצי הלילה הראשון יש לקרוא משנה תורה עד סוף וזאת הברכה, ויש נוהגים לומר סליחות קרוב לאשמורת, וכו’, אמנם אסור לומר ויעבור וי”ג מדות. וכ”כ בנגיד ומצוה (דף לב.), והוסיף, ויזהר האדם במאד בתפלתו ובכל מעשיו ביום הושע”ר, כי הדבר תלוי הרבה בתשובה ביום ההוא. והתפארת שמואל (ספ”ק דברכות) כתב, שהמהר”ם מרוטנבורג היה נוהג בהושע”ר לומר בתפלתו המלך הקדוש והמלך המשפט. ע”ש. ואין המנהג כן].
ג. מי שמת לו מת בחג, הורו רבני ירושלים להתיר לו להשתתף בלימוד של הושענא רבא כדרכו. [ילקו”י מועדים עמ’ קפג. יביע אומר ח”ד (חיו”ד סי’ לא אות ו, עמ’ שטז). וח”ה סי’ ו’. יחוה דעת ח”ג סי’ לג. וכ”כ במזבח אדמה בשם שלחן מלכים. מחב”ר (בקו”א סי’ תרסד). אמנם בשו”ת לב חיים ח”ב (סי’ קב), תמה, שמכיון שלימוד זה אינו חובה אלא רק מנהג ותיקים, הרי האבל אסור בד”ת אף ברגל, שדברים שבצינעא נוהג, ואפשר שבארץ הצבי נהגו בזה כהרמב”ם, שאף דברים שבצינעא אינו נוהג. אולם בטהרת המים (שיורי טהרה מע’ א’ אות קכז) כתב, שמכיון שלימוד זה הוקבע בתפוצות ישראל, נחשב כתיקוני התפלה שהוא חק הקבוע לצבור וכו’].
ד. אחר עלות השחר יטול ידיו כמו בכל יום, אך בלי ברכה, ויברך כל ברכות השחר עם ברכות התורה, חוץ מברכת על נטילת ידים. ובאופן שלא ישן בלילה אין לברך ברכות התורה קודם עמוד השחר. [עלות השחר הוא שבעים ושתים דקות לפני הנץ החמה]. והמברך ברכות התורה קודם עלות השחר, הרי הוא כנושא שם שמים לבטלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפג, חזון עובדיה סוכות, עמוד תלח].
ה. יש להזהר שלא להתפלל קודם הנץ החמה [והיינו שיתחיל שמונה עשרה עם הנץ החמה]. אלא אם כן בשעת הדחק כשהצבור עייפים ביותר, ואי אפשר להם להמתין לנץ, שאז יכולים להתחיל בברוך שאמר משעלה עמוד השחר (72 דקות קודם הנץ החמה). [שם].
ו. יזהר שלא יתנמנם בתפלת שחרית, ויצא שכרו בהפסדו. ויתפללו שחרית ומוסף בהתלהבות ובשמחה. ויאמרו לפני זמירות ה’ הוא האלהים, ואחר כך ה’ מלך, ובין ישתבח ליוצר יאמרו שיר המעלות ממעמקים, כמו שנוהגים לומר בעשרת ימי תשובה.
ז. מקיפים התיבה שבע פעמים, [והטעם כתב מהר”ם בספר תשב”ץ (סי’ קנו), כנגד שבע פעמים שהקיפו את יריחו, עד שנפלה חומתה, וכן איתא במסורה, אקומה נא “ואסובבה” בעיר, “ואסובבה” את מזבחך ה’, שע”י ההקפות של התיבה הדומה למזבח ה’ נוכל להפיל חומת האויבים ולהכריתם]. ומרבים בסליחות ותחנונים. ומתפללים לגשמי ברכה, לפי שבחג נידונים על המים (ר”ה טז.). וכשאומר הש”צ רחמנא, אין לענות אחריו “בדיל ויעבור”, כיון שהאר”י ז”ל אסר לומר ויעבור ביום הושענא רבה. אלא יש לענות “אמן”. [כך היה נוהג מרן החיד”א, וראה בשער הכוונות].
ח. אחר תפלת מוסף יקח חמשה בדי ערבה, ולא יחברם עם הלולב כלל, ויחבטם בקרקע חמש פעמים, (כנגד חמש גבורות מנצפ”ך), לקיים מנהג נביאים שנהגו כן. זכר למקדש, שהיתה מצות ערבה נוהגת כל ז’ הימים מהלכה למשה מסיני, והיו נוטלים הערבה, ומקיפים בה את המזבח. אלא שבכל יום היו מקיפים בה את המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. לפיכך קבעו חכמים בזמן הזה יום שביעי של חג למצות ערבה זכר למקדש. ואין מברכים על חיבוט הערבה, כיון שאינו אלא מנהג. ובכמה סידורים נפל טעות סופר, שכתוב שם ב”לשם יחוד” שלפני חביטת ערבה, לקיים “יסוד
נביאים”, וזה אינו, שהרי מבואר בסוכה (מד:) שהלכה כמ”ד מנהג נביאים הוא. [וכן תמה על זה הרב יפה ללב ח”ב (בקונטרס יפה תלמוד סוכה מד.). ע”ש. והמקור למנהג מצות חביטת ערבה, מתבאר ע”פ הגמ’ סוכה (מב: ומד. ומה.), וב”י וט”ז סי’ תרסד].
ט. על פי דברי רבותינו המקובלים חובטים את בדי הערבה בקרקע עולם, ולא על רצפה. [ילקו”י מועדים (עמ’ קפג). יחוה דעת ח”ג (סי’ מח). והטעם מבואר בתשובת הגאונים, על פי מה שאמרו במדרש לקח טוב, לולב דומה לשדרו של אדם, הדס דומה לעינים, ערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. ובהיות שעד יום הושענא רבה, ישראל מרבים במצוות, ואם היה בא השטן לקטרג כנגדם, היה מתבטל ע”י ריבוי המצות, אך מכאן ולהבא אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרג לא יוכל לנו, ויפול ארצה, וכאמור: כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה’. ע”כ. וכ”כ רבינו האר”י בשעה”כ (דף קה.), שצריך לחבוט חמשת בדי ערבה ביום הושענא רבה ה’ פעמים על הקרקע (כמנין אותיות מנצפ”ך), שמכוונות כנגד ה’ גבורות, והחבטות באות להחליש כח הגבורות שיתמתקו ויתבשמו].
י. מה שיש נוהגים שחובטים הערבה עד שיפלו כל העלין, מנהג תינוקות הוא משום שמחה. ולפי שיש אומרים שמצות חבטת ערבה היינו נענוע, [וכמו שפי’ רש”י (סוכה מד:), חביט חביט, לשון נענוע]. ויש אומרים שמצותה לחבוט בה בקרקע, [הרמב”ם פ”ז הכ”ב]. וכבר פסק הרמ”א בהגה שיש לעשות שניהם לנענע בה ואחר כך לחבוט בה בקרקע ה’ פעמים ודיו.
[חיי אדם. ואף שמרן והאר”י ז”ל לא הזכירו אלא חבטה, טוב לעשות שתיהן. חזון עובדיה סוכות עמוד תמב].
יא. דעת הרמ”ע מפאנו שיש ליטול בדי הערבה בלתי קשורים, אבל הרמ”ז חלק עליו וכתב, שצריך לקושרם. וכן מנהגינו. [חזון עובדיה סוכות עמוד תמב].
יב. לכתחלה אין לקחת את הערבה שבלולב, לאחר שהותר אוגדו, לחביטת הערבה, אך בשעת הדחק שקשה לו להשיג ערבה אחרת, יש לסמוך על המקילים ליקח הערבה שבלולב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפג. יחוה דעת חלק ג’ סימן מח. חזון עובדיה סוכות, עמוד תמב].
יג. במקום הצורך אפשר שלאחר שחבט הערבה בקרקע חמש פעמים, יכול למסור אותה לחבירו שיחבוט בה גם הוא, וחבירו לחבירו, באופן שהערבה נשארה עדיין בשלימותה, ולפחות עם רוב העלים שבה. ושיעור אורכה כשיעור אורך ערבה שבלולב. [יחו”ד ח”ג סי’ מח].
יד. אין הערבה ניטלת אלא בפני עצמה, שלא יאגוד דבר אחר עמה, כדי שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה. אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש.
טו. שיעור אורך הערבה למצוה זו, שלשה טפחים, כערבה שבלולב. ואיתא בגמרא (מד:), אמר רב נחמן צריך שיהיו שלשה בדי עלין לחין, ורב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד, ומן הדין הלכה כרב ששת, אלא שכתב רבינו האי גאון שמכוער הדבר שיהיה רק עלה אחד בבד אחד, ובפרט בזמנינו שערבה כשרה מצויה לכל דורש. לכן לכתחלה יקח בדי ערבה כשרים, ואם אינו מוצא ערבה כשרה, אלא ערבה שאין בה אלא עלה אחד בבד אחד, יכול לצאת בה ידי חובה מנהג נביאים. [חזון עובדיה סוכות עמוד תמג].
טז. נשים פטורות ממצות חביטת ערבה, שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. [ועיין בשו”ת רב פעלים ח”א בקונטרס סוד ישרים סי’ יב].
יז. נוהגים פעה”ק ירושלים, שאחר עלינו לשבח, חוזרים הקהל לבית הכנסת ופותחים את ההיכל, וכל הצבור יחדיו ירננו באמירת “נשמת כל חי” מתחלתו ועד סופו, עד “ברוך מהולל בתשבחות” בלא הזכרת השם. [ויש מסיימים בתיבות “ומעולם ועד עולם אתה אל”. וכ”כ בספר נהר מצרים דף מח:]. ובסיומו אומרים: הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לומר נשמת כל חי ביום הושענא רבה לשנה הבאה, בעת הזאת אחר תפלת שחרית ומוסף, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיחתום אותנו בספר חיים טובים ונזכה ונחיה שנים רבות ונעימות, ונגילה ונשמחה בישועתו. והוא מנהג יפה.
יח. ביום הושענא רבה יקרא פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום. [שער המצות (דף לד ע”ב), וברכי יוסף סי’ רפה סק”ד]. ואם שכח או נאנס יקראנה בליל שמיני עצרת או בבוקר השכם לפני תפלת שחרית. [ע’ מועד לכל חי (סי’ כה אות יג). ילקו”י מועדים (עמ’ קפד), חזו”ע סוכות (עמוד תנ). וכתב בארחות חיים (הל’ קריאת התורה אות נח), ונהגו להסדיר פרשת וזאת הברכה ב’ מקרא וא’ תרגום בליל שמחת תורה. ובספר נגיד ומצוה (דף לב:) כתב, צריך לקרוא פרשת וזאת הברכה שמו”ת בערב שמחת תורה. ונראה כוונתו על תושבי א”י שערב שמחת תורה שלהם הוא יום הושענא רבה. אך מרן החיד”א במחז”ב (קו”א ר”ס קנו) כתב בשם הרמ”ע מפאנו שאין לקרות תרגום בלילה, ולא בשבת ויו”ט. ע”כ. אולם מרן החיד”א עצמו בברכי יוסף (סי’ רפה סק”ד) כתב בשם מהר”ם זכות, שבחו”ל שעושים שני ימים טובים, הקורא שמו”ת של פרשת וזאת הברכה ביום שמיני עצרת לא הפסיד. ולפמ”ש בשיו”ב (יו”ד סי’ פט סק”ו), שסודות שלא גילה האר”י אין אחריותם עלינו. ע”ש. לכן בחו”ל יש לקרוא וזאת הברכה שמו”ת, ביום שמיני עצרת סמוך למנחה. ומרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ כתב, שבליל שבת ויו”ט שיש התעוררות הרחמים מותר לקרוא מקרא, וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ו סוף סימן ל’].
יט. נוהגים להתיר בו אוגדו של לולב, דהיינו אוגדו של מעלה, אבל לא הקשר שאוגדו עם ההדס והערבה. [ש”ע (סי’ תרסד ס”א), וכ”כ ראבי”ה (סוכה סי’ תרנט), שמעתי דמה שכתוב בלולב כפת תמרים, חסר ו’, כי ששה ימים הוא כפות וקשור, ודומה לכף אחת, וביום השביעי מתירין אוגדו. וכתב בספר טל אורות (דף נא) דהיינו הקשר שעושים בראש הלולב עצמו, אבל האגד שעושים ללולב עם ההדס והערבה אין מתירין אותו לעולם. ועכ”פ אין אנו נוהגים להתיר איגודו כלל, אף בהושע”ר, ומי שירצה להתיר איגודו, לא יתיר אלא לאחר הנענועים וההקפות כשכבר יצא י”ח, אם אינו מצפה ליתנו לאחרים].
כ. הלולב ומיניו, וכן הערבה לאחר חביטה בקרקע, תשמישי מצוה הן, ונזרקים. (מגילה כו:). ומכל מקום לא ינהוג בהם מנהג בזיון, ולא יזרקם למרמס רגלי בני אדם, אלא יניחם בצדי רשות הרבים. [מרן הש”ע (סי’ תרסד ס”ח) כתב, שההושענא שבלולב אע”פ שנזרקת אין לפסוע ולדרוך עליה. וכתב המג”א (ס”ס תרלח), שאף לאחר החג לא יפסע על עצי סוכה, דתשמישי מצוה הם, כמו ציצית ולולב. ובברכי יוסף (סי’ כא סק”א) כתב, שלפי מ”ש מרן הש”ע שם (סי’ כא ס”ב), בגד של ציצית שבלה אדם בודל עצמו ממנו, ואסור לייחדו לתשמיש מגונה, כ”ש שיש להזהר בציציות של מצוה שלא לזורקם לאשפה. והוסיף בברכ”י (סי’ טו סק”ד), דמ”ש מרן (סי’ כא ס”א), שמותר לזרקו לאשפה, זהו מעיקר הדין, ומ”מ נהגו להזהר בהם גם לאחר מצותן, וכמ”ש הר”ן בשם הראב”ד. ע”ש. וע”ע בשואל ומשיב ח”ה (סי’ מז) שהביא מדברי הרמב”ן והר”ן שכתבו שמותר מן הדין להשתמש אחר מצותם אפי’ תשמיש מגונה וכו’. ע”ש. ולכן אע”פ שאם יניח עצי הסכך והערבה בצדי רה”ר, באים אח”כ פועלים ולוקחים אותם לאשפה, מ”מ אין בזה איסור מן הדין, כיון שהוא עצמו לא זרקם לאשפה].
