א. צריך להזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצוה חביבה עד מאד, שיש בה משום פרסום הנס בהודאה לה’ יתברך על הנסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים (שבת כג:). ואפילו עני שאין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, מוכר כסותו או נותנו בעבוט כדי להשיג דמי שמן או נרות שעוה להדלקת נרות חנוכה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כ”ה ברמב”ם (הל’ חנוכה פ”ד הי”ב). וכ”פ בש”ע (סי’ תרעא ס”א). ונלמד ממה שאמרו שאפי’ עני שבישראל לא יפחתו לו מד’ כוסות, משום פרסומי ניסא. וכתב בחמד משה שא”צ לתת לו אלא רק נר אחד לכל לילה. ואינו חייב למכור כסותו בשביל ההידור. ולאפוקי ממ”ש האור שמח (פ”ד מחנוכה), וכ”כ הא”ר, והפמ”ג]. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל שכיר כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כן העלה האליה רבה (ר”ס תרעא), ודלא כמ”ש בעולת שבת]. לכן מצווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצווים לתת להם אלא כדי נר אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצוה. [ילקו”י מועדים עמו’ קצד].
ב. אלמנה הניזונת מנכסי היתומים, צריכים לספק לה שמן להדלקת נר חנוכה, שתוכל לברך ולצאת ידי חובתה, כיון שאף הנשים חייבות בנר חנוכה, שגם הן היו באותו הנס. וראוי לתת לה שמן באופן שתוכל לנהוג כמנהג המהדרין, תוספת נר לכל לילה, כפי שנהג בעלה בעודו בחיים. [ילקו”י מועדים עמוד קצה. וראה שם בהערה יט, אם יכולים להוציא מהמוחזק ולכוף את היתומים ליתן לאלמנה דמים גם עבור נרות ההידור, או די בנר אחד לכל לילה כפי עיקר הדין. ובחזון עובדיה הל’ חנוכה העלה, דראוי ליתן לה שמן גם עבור נרות ההידור].
ג. אף על פי שמצות צדקה נדחית מפני נר חנוכה, [שהרי אין לך צדקה גדולה יותר מלתת לעני כסות ומלבוש, ומכל מקום קיימא לן שמוכר כסותו לצורך נר חנוכה], מכל מקום אין מצות נר חנוכה דוחה מצוה דאורייתא. ומה שנר דוחה לקידוש היום, היינו מפני שיוצאים ידי חובה מן התורה על הפת או בתפלה. [חזון עובדיה על חנוכה פ”ב הערה ה].
ד. כמה נרות צריך להדליק בחנוכה, אמרו חז”ל (שבת כא:) מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. והיינו, כי מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים. אולם המהדרים במצוה זו, בלילה הראשון מדליקין נר אחד, מכאן ואילך מוסיף נר אחד בכל לילה עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם היו בני הבית מרובים לא ידליקו יותר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי’ תרעא ס”ב). וכן פשט המנהג בכל תפוצות ספרד, וכמו שהעיד הרמב”ם. [ילקו”י מועדים עמ’ קצה. ומ”ש הט”ז, שזהו חידוש, שהספרדים נהגו בזה כד’ התוס’ והאשכנזים נהגו כעין דברי הרמב”ם
להדליק חנוכיה לכל אחד ואחד, כבר העיר עליו החמד משה, שמנהג הספרדים קדום הוא, ונזכר בדברי הרמב”ם].
ה. מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחת, שהוא שיעור חצי שעה, אין לו לחלק את השמן שבידו לשמונה חלקים, כדי שידליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון, ואם לא ישאר ללילות אחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה. [ילקו”י מועדים עמ’ קצו. ולאפוקי ממ”ש בספר נטע שורק (בחידושי סוגיות דף עג:), שע”פ תירוץ הב”י שהנס היה כל ח’ ימי חנוכה, שחילקו את השמן שבפך לח’ חלקים וכל לילה נעשה בו נס, יש ללמוד למי שאין לו שמן לכל ח’ ימי חנוכה אלא רק ללילה אחד, יחלקהו לח’ חלקים לכל לילה, ואף דקי”ל שצריך שיתן שמן כשיעור חצי שעה, זהו רק מצוה מן המובחר ולא לעיכובא. ובמחכ”ת ליתא. ואין ראיה מהב”י דשאני פך השמן שבביהמ”ק, שהיו הנסים רגילים. וע”ע במאור ישראל ח”ג (עמוד שיב והלאה). ע”ש].
ו. מי שיש לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה כמנהג המהדרין מן המהדרין, בצמצום, ולחבירו אין שמן כלל, מוטב שידליק כל לילה נר אחד בלבד, ויתן שמן לחבירו לזכותו לברך ולהדליק נר חנוכה. שהרי מן הדין אין צריך אלא נר אחד. [מג”א (ר”ס תרעא), ויד אהרן שם, והחיי אדם (כלל קנד סי’ כה), ובמועד לכל חי (סי’ כז אות מח), ובית עובד (אות ה), ומשנ”ב].
ז. מי שיש לו שמן בלילה השני או השלישי כשיעור החיוב וההידור בלבד, וחושש פן למחר לא יהיה לו שמן להדליק נר חנוכה, מוטב שידליק רק נר אחד, שהוא מן הדין, ואת היתר ישאיר למחר. [חיי אדם כלל קנד סי’ כה, שאם אין לו בליל שלישי אלא ב’ נרות, לא ידליק שנים, שאינו לא כב”ש ולא כב”ה. וכ”כ בעקרי הד”ט, והכתב סופר, ובשבט סופר, ובערוה”ש, ובהתעוררות תשובה, ובמשנ”ב, ובכה”ח, ובמשפט כהן, ובספר בית הלוי. ואמנם בספר אבי עזרי (הל’ חנוכה פ”ד ה”א) כתב, שידליק ב’ הנרות, ולא אמרינן שלא נשלם ההידור אלא בשלשה, ולכן ידליק רק נר אחד, שזה אינו, שבודאי שיש הידור כשידליק ב’ נרות, שאף אם אינו יכול לעשות ההידור בכולו, לא אמרינן שלא יעשה כלל, דלא גרע יום שלישי מיום שני. אולם אין הדין כדבריו, אלא ידליק רק נר אחד. ושלא כסברת האבי עזרי, והוא נגד כל הפוסקים הנ”ל]. ובליל שני אם יש לו ב’ נרות, ידליק את שניהם, ולא ידליק את נר השמש.
ח. אם יש לו שמן שיעור של ב’ נרות בלבד, והוא עומד בליל שלישי, ולמחר יהיה לו שמן, ידליק בליל ג’ נר אחד כשיעור, ויחלוק השמן הנשאר לשני הנרות האחרים. ורק אם אין לו אלא נר שעוה שאי אפשר לחלקו לשתים, ידליק נר אחד בלבד. [שאע”פ שאין בהם שיעור חצי שעה, הרי ללישנא קמא לא בעינן שיעורא, וכתבו בהגמ”י (פ”ד מהל’ חנוכה אות ב), והסמ”ג הל’ חנוכה בשם ר”י, שנהגו העם כלישנא קמא שא”צ שום שיעור. ועכ”פ בנרות ההידור א”צ להקפיד כ”כ על השיעור].
ט. מי שאין לו שמן הרבה בלילה השמיני, כדי שיספיק לכל שמונת הנרות עם ההידור, יתן בנר השמיני כשיעור הדלקת חצי שעה, שהוא מן הדין, והנותר יחלק לכל שאר הנרות, ולא יחלק השמן באופן שיתן בכולם שוה בשוה, שאז לא יצא ידי חובת ההדלקה כלל, וגם לא יוכל לברך להדליק נר חנוכה, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור הנדרש לפי הדין. [מג”א וא”ר ר”ס תרעא. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצו].
י. מי שטעה והדליק בלילה הראשון ב’ נרות, או שהדליק בלילה השני ג’ נרות, יצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולהדליק לפי הראוי לאותו לילה. ואם חוזר להדליק כפי מנין היום, ומברך, הוה ליה ברכה לבטלה, אחר שיצא כבר ידי חובה. [כ”כ בשו”ת האלף לך שלמה (א”ח סי’ שפ) שהתוספת על העיקר לא מזיק, שהעיקר שלא לפחות. ובפרט במנורות המיוחדות לחנוכה].
יא. אם בליל שני או בשאר הלילות, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק ההידור בלי ברכה.[ילקו”י מועדים עמוד קצו סעיף ח. וכן מוכח בב”י ס”ס תרעב בשם הארחות חיים במעשה בלוניל].
יב. מי שמילא קערה שמן והקיף אותה פתילות, אם כפה עליה כלי קודם ההדלקה, עולה לכמה בני אדם, כגון המהדרין שכל אחד מבני הבית מדליק נר אחד. אבל אם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה, ואפילו לאדם אחד אינה עולה. וחוזר ומדליק נרות כדין בברכה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר ויחזור להדליק בלא ברכה. ואם הרחיק את הפתילות זו מזו כשיעור אצבע (2 ס”מ), והפתילות בינוניות, שאין השלהבת של האחת נוגעת בחבירתה, יש אומרים שיצאו ידי חובת נר חנוכה, אף על פי שלא כפה עליה כלי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצז. יבי”א ח”ד סי’ נב סוף אות ה].
יג. חנוכיות מכסף או מנחושת עגולות שיוצאים מהם קנים סביבותיהן בעיגול, ועל כל קנה נר אחד, ובין כל קנה מרחק כעובי אצבע, כשרות להדליק בהן נרות החנוכה. ואף שהרמ”א הזהיר שלא להדליק נר חנוכה בעיגול, מודה שאם יש ריוח ביניהם יכול להדליק. [בשו”ת תרומת הדשן (סי’ קה) כתב להתיר בנ”ד, דלא דמי כלל לקערה מלאה שמן והקיפה פתילות, דקי”ל שאם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה ואפי’ לאחד לא עולה, דשאני הכא שהקנים היוצאים ממנה מובדלים במחיצה, ולא חשיבי כמדורה. ע”כ. ומ”ש הרמ”א שיש להזהר שלא להעמיד הנרות בעיגול, כתב הפר”ח שא”צ להזהר בכך].
יד. לכתחלה צריך להניח נר החנוכה בכלי, ולא כאלה שמדביקים נר שעוה על הרצפה, או על אבן קטנה, שאין זה כלי. ויש אומרים שהנר שהוא הכלי מעכב למצוה. [כן העלה בשו”ת אבני נזר (סי’ תק). וכ”כ השדי חמד (מע’ חנוכה אות ז) בשם הרב יד נאמן, דמ”ש החסד לאברהם בשם רבינו יצחק בן הראב”ד לפסול קליפות ביצים או בצלים לנ”ח, מפני שאין עליהם תורת כלי, ואין כאן נר, יש לחוש לדבריו].
טו. אולם המהלך בדרך וחונה בלילה, ואין לו שם בית ולא אהל, חייב להדליק נר חנוכה, אם יש לו חתיכות שעוה יתלה אותם בעץ גבוה, או על שלחן, או ספסל, וידליקם, לקיים מצות הדלקת נר חנוכה ולברך עליהם. [ואף שלדברי האבני נזר והרב יד נאמן בעינן כלי לעיכובא, וא”כ לא יועיל כלום בהדלקת חתיכות שעוה על גבי שלחן או ספסל, בלי כלי. אולם בשו”ת חכם צבי (סי’ מה) מוכח דשפיר דמי אף בלא כלי. ע”ש. ורק לכתחלה יש לחוש להמצריכים כלי].
טז. כלי הניקח מעכו”ם להדליק בו נר חנוכה אינו צריך טבילה, שדוקא כלי סעודה צריכים טבילה. [ודלא כמי שחשב לומר שיש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, שהרי אין כאן מיאוס בכלי כלל].
יז. יש מי שכתב שאם השתמשו בכוס של זכוכית במי רגלים לבדיקה רפואית, אפילו רק פעם אחת, אין להדליק בו נר חנוכה, משום הקריבהו נא לפחתך. אבל לעשותו שמש לנרות חנוכה שפיר דמי. וצ”ע. [מהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול סי’ צב].
יח. מצות הנחת נרות חנוכה, היא בתוך עשרה טפחים (כשמונים סנטימטר) מקרקע הדירה. [שבת (כא:). ובחי’ הרשב”א והר”ן שם. וכ”כ הרא”ש הטור וש”ע (סי’ תרעא ס”ו). וכתב מרן הב”י, שכן נהגו המדקדקים אף בזמן הזה]. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים יצא. ויש להניחם למעלה מג’ טפחים, ואם השלהבת של נר השעוה שהודלק למצות החנוכה הוא למעלה משלשה טפחים, אף על פי שגוף הנר הוא למטה מג’ טפחים, שפיר דמי, שהעיקר הוא השלהבת. [כ”ה בטור (סי’ תרעא), שהר”מ מרוטנבורג היה מדקדק להניחה למעלה מג’ טפחים. וכ”כ מרן בש”ע. וכתב הפר”ח שאם הניחה למטה מג’ טפחים כשרה. וכ”כ הפמ”ג. וסייעו מלשון הטור “מדקדק” להניחה וכו’. ע”ש. אולם בארחות חיים (דף קיז) כתב, אם הדליקה למטה מי’ טפחים כשרה, והוא שתהיה גבוהה ג’ טפחים מהקרקע. וכ”ה בכל בו. וכ”כ בעל המאורות. ומוכח דס”ל דבתוך י’ טפחים כשרה רק בדיעבד. וס”ל כהרי”ף והרמב”ם שהשמיטו הא דמצוה להניחה למטה מי’. והיינו משום דלמטה מעשרה לית בה פרסומי ניסא כראוי. מש”ה עדיף לכתחלה להניחה במקום גבוה לפרסומי ניסא. ויש להקפיד להניחה על שלחן וכדו’, או ע”ג אבן גבוהה יותר מג’ טפחים].
יט. אין להדליק נר חנוכה המונח למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה. (כל אמה 48 סנטימטר – 9.60 מטר) ואם עבר והדליק למעלה מעשרים אמה, לא יצא אף בדיעבד. וצריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית. [ילקו”י מועדים (עמוד קצז). ודעת רבינו יואל שכיום שמדליקים בפנים אפי’ למעלה מכ’ אמה כשרה, ואף דלא קי”ל הכי לדינא, מ”מ לענין ברכה סב”ל. וע’ בפמ”ג (א”א סי’ תרעא סק”ז).]. והכל תלוי בשלהבת של הנרות, ואין משגיחין באורך הנרות בזה. [עיין בפרי מגדים (מש”ז שם סק”ה). וכ”כ המשנ”ב בשעה”צ ס”ק לג].
כ. הדר בעלייה, מצוה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא. [מג”א ושאר אחרונים. והיינו אפי’ החלון למעלה מי’ טפחים מקרקע הדירה]. וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית ולהעמידם במרפסת, כדי שייראו לעוברים ושבים שברשות הרבים. [שו”ת שאלת יעב”ץ (סי’ קמט). וע’ בספר מאורי אור באר שבע (דף פב.) ובברכי יוסף, ונימוקי אורח חיים. וערוה”ש (סי’ תרעא ס”ק כד). וע’ להריא”ז שבת כא. שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה, צריך לחזור ולהדליקה. ע”ש. ומשמע שאם לא כבתה יצא. וכ”מ בתשובות רבותינו בעלי התוס’ (עמוד מד) שכ’: שהמדליק במקום רוח מצויה וכבתה זקוק לה, ואע”ג דקצת קשה דהא קודם השמד היו מניחין הנרות מבחוץ ושם היה רוח מצויה וכו’. ע”ש. וע”ע בחידושי הריטב”א (שבת כא:) בסוד”ה ובשעת הסכנה]. ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה, יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים. [ילקו”י מועדים עמ’ קצח. וכ”כ בפרי חדש (סי’ תרעא ס”ו). אלא שהריטב”א (שבת כא: ד”ה ואם דר בעליה), כתב דבדידיה משערינן. ע”ש. וע”ע במ”ש הריטב”א שם סד”ה למעלה מעשרה, בשם ה”ר מאיר אשכנזי].
כא. מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, [על פי הגמ’ (שבת כב.). וטוש”ע סי’ תרעא ס”ז]. וביחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכון מה שאמרו: “והחוט המשולש לא במהרה ינתק”. [ילקו”י מועדים עמוד קצח. על פי השאילתות דרב אחאי גאון (פר’ וישלח סי’ כו), וכ”כ המאירי (שבת כב.) בשם הגדה. וכ”כ הריטב”א (שבת כב.). וע”ע בשו”ת מהרי”ל (סי’ מ). ולכאורה ס”ל כדעת הרא”ש דכסות יום חייבת בציצית גם בלילה. ע’ בטוש”ע (סי’ יח).].
כב. יש אומרים שבזמן הזה שאין סכנה להדליק נר חנוכה בחוץ, צריכים להדליק נר חנוכה בחוץ, ויש אומרים שגם בזמן הזה אפשר להדליק נר חנוכה בבית, דהואיל ונהגו להסתפק בפרסום הנס לבני ביתו, יכולים להשאר במנהגם, וכן נהגו גדולים וגם טובים. ומכל מקום מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו מבפנים. [ילקו”י מועדים. והנה האו”ז (סי’ שכג אות ב) תמה על המנהג בזה”ז שאין סכנה מדוע אין מדליקים נ”ח ברה”ר. ובעל הדברות (דקי”ד רע”ד) כתב, שאחר שנהגו כן אחר הסכנה נשארו במנהגם. ומ”מ מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו. וכ”כ בספר אהל מועד שעכשיו נהגו להניחה על הפתח מבפנים, אף שאינה שעת הסכנה. ע”כ. וכן משמע בברכ”י (סי’ תרעג סק”ב). דלדידן שאנו מדליקים בפנים, מותר להדליק נר אחד של שמן ואחד שעוה, דאינהו ידעי שהם נרותיו ועושה כמנהג המהדרין מן המהדרין. ובליקוטי מהרי”ח (דף קו:) כתב, שראה לגאונים וקדושים שהקפידו להדליק בפנים, בפתח הסמוך לפתח, אף שהיה להם חלון הנוטה לרה”ר. ובשו”ת ישכיל עבדי ח”ז (חאו”ח סי’ מו), נשאל אודות מה שאומרים בשם הרב מבריסק, שבזה”ז המדליק בפנים הרי הוא כמברך ברכות לבטלה, וכתב, שחלילה לומר כן, כי אף שכיום באר”י אין סכנה, אין אנו בטוחים שהמצב הזה יימשך בכל הזמנים, ולכן אנו משאירים המנהג כאשר הוא, שעכ”פ הסיבה קיימת בשאר תפוצות ישראל הפזורים בין האומות וכו’. ובערוה”ש (סי’ תרעא סכ”ד) כתב להצדיק את המנהג שלנו מפני שבחנוכה מצויים רוחות שא”א להעמיד החנוכה בחוץ, ולא הטריחו חכמים להסגיר בזכוכית. ע”ש. ואמנם בשאילת יעב”ץ ח”א (סי’ קמט) כתב, שנכון להדר להדליק מבחוץ, וידליקם בעששית, שמסתמא כן עשו גם בימי חז”ל. והא דחזינן לרבנן קשישאי שלא נהגו כן, זהו מפני ההוצאה המרובה. גם בשבט הלוי ח”ז (סי’ פד) כתב, שאין להרעיש על מה שלא נהגו בזה”ז בירושלים להניח נרות החנוכה מבחוץ, כי כבר נהגו להדליק בביהכ”נ, ומתקיים שם פרסום הנס ברבים. ויש לצרף מ”ש בד”מ (אות ט), שנוהגים להדליקה בפתח מבפנים משום דשכיחי גנבים. וכ”כ רבינו ירוחם (דף סא:). וכיו”ב כתב בסדר רע”ג ח”ב (דף פה:), שאם נשבה הרוח או שפוחד מפני לסטים מניחה על שלחנו ודיו. וכ”כ רבינו פרחיה (שבת כא:) בשם רב האי גאון, שאם יש רוח, שאם מניחה בחוץ או בחלון, היא מתכבה לאלתר, כשעת הסכנה דמיא].
כג. יש מי שכתב שבזמן הזה מצות נר חנוכה צריכה להיות רק מבפנים, ואין אדם יוצא ידי חובה כלל אם הדליק נרות החנוכה בחוץ, אף על פי שאין שום סכנה בדבר, שכיון שחז”ל עקרו מצות ההדלקה מבחוץ וקבעוה בפנים, לכן אם הדליקה מבחוץ לא עשה ולא כלום, [שו”ת דבר יהושע ח”א (סי’ מ), וכמ”ש כיו”ב בירושלמי (פ”ק דכתובות ה”ה), שאע”פ שהשמד בטל, המנהג לא בטל, מפני שחששו שמא יחזור הדבר לקלקולו, וכדאמרינן בביצה (ד:) לגבי יו”ט שני של גליות וכו’]. אך דבריו תמוהים מאד, ואינם נכונים לדינא. [שהרי הרמב”ם (פ”ד מהל’ חנוכה ה”ז), וכן מרן בש”ע (סי’ תרעא ס”ה), העתיקו הדין שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ וכו’, ובימי הסכנה מניחו מבפנים, או על שלחנו, מוכח דשלא בשעת הסכנה עדיף עכ”פ לכתחלה להדליק מבחוץ].
כד. חצר שיש בה שני פתחים, משני רוחות, בזמן הגמרא היה צריך להדליק בשניהם, מפני החשד, שאם יראו פתח אחד שאין בו הדלקת נרות חנוכה, יחשדוהו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ולכן ידליק בשניהם, אלא שיברך על נר החנוכה שבפתח הראשון, ויפטור מן הברכה הדלקה שבפתח השני (ש”ע סי’ תרעא ס”ח). אולם בזמן הזה שהכל מדליקים בתוך הבית מבפנים ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אף על פי שיש לחצר כמה פתחים אין צריך להדליק אלא בפתח אחד בלבד. וכן המנהג פשוט. [ילקו”י מועדים עמוד רו הערה נב. וכ”ה ברמ”א בהגה. וכ”כ בעל התרומה, והסמ”ק, והמרדכי. וז”ל המאירי (שבת כג.): “ומ”מ עכשיו שהכל מדליקין בתוך הבית, אפילו שני הפתחים הם בשתי רוחות אינו צריך להדליק אלא בפתח אחד”].
כה. אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז. שו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מג].
כו. הנוסע בספינה או ברכבת, ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, נכון להדליק, שאין צריך בית קבוע לכך, כל שלא יגיע לביתו באותה לילה, וגם אין מדליקין עליו בביתו.
