א. הקורא את המגילה בלילה מברך לפניה שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה נסים, ושהחיינו. וביום אינו חוזר לברך שהחיינו. [ילקו”י מועדים עמוד רצא. ואע”פ שדעת ר”ת בתוס’ (מגילה ד.) שצריך לברך שהחיינו גם במקרא מגילה של היום, כיון שעיקר קריאתה ביום. וכן מנהג הרבה מאחינו האשכנזים, וכד’ הרמ”א (ר”ס תרצב). מ”מ מנהגינו כד’ הרמב”ם (פ”א ה”ג), ומרן בש”ע (ר”ס תרצב), שביום אינו חוזר לברך שהחיינו].
ב. אם שכח ולא בירך שהחיינו או אחת משאר הברכות, מברך במקום שנזכר כל עוד לא סיים קריאת המגילה כולה. ואפילו אם נזכר בפסוק האחרון, יברך שם שהחיינו. [נהר שלום (סי’ תרצב סק”א). והנה בבן איש חי (פר’ תצוה אות ה) כתב שלאחר קריאת פסוקי עשרת בני המן לא יברך שהחיינו. אך אין דבריו מוכרחים, שמכיון שעדיין לא יצא י”ח מגילה עד אם סיים פסוק אחרון, נמצא שעדיין המצוה נמשכת, לכן יוכל לברך גם שהחיינו אף אחר קריאת תוקפו של נס בעשרת בני המן, שהשמחה שעליה נתקנה ברכת שהחיינו תלויה במצוה עצמה. וראה בילקו”י מועדים. ובחזו”ע פורים עמ’ סד]. אבל אם סיים קריאת המגילה כולה [בלילה], ונזכר שלא בירך שהחיינו, יברך שהחיינו על מקרא מגילה של היום. [ילקו”י מועדים עמ’ רצב].
ג. אף מי שבירך כל הברכות וקרא המגילה בבית כנסת אחד, יכול לחזור ולברך הברכות כולם, לרבות שהחיינו, כאשר חוזר וקורא בבית כנסת אחר להוציא את הרבים ידי חובה, דבצבור מסתמא יש אחד שאינו יודע לברך היטב, ולכן אף על פי שיצא חוזר ומברך להוציא את הצבור. [ראה לעיל עמוד תיא ס”ח, ותי”ט סל”ח. וכ”כ הלבוש. ועי’ ילקו”י מועדים עמ’ רצב. והנה הרמב”ם (פי”א מהל’ ברכות ה”י) כתב, אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב”ו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. וכתב בכס”מ, בשם הרמ”ך, שהמקדש (בליל יו”ט) בבית אחר להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו, ומנהגנו לברך, וכן ראוי לעשות, שכיון שחובה הוא לאשה לברך זמן, אותה ברכה מברך בעבורה, וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה. ע”כ. ומ”ש “וכן ראוי לעשות”, דבר פשוט הוא, וגם רבינו יסבור כן. והניף ידו שנית בב”י (סי’ תקפה) דאפשר דלא כתב הרמב”ם כן אלא במצוה שיש בה מעשה, אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אף לאחרים. עכ”ד. וע”ע בחזו”ע פורים עמוד סה].
ד. אבל בתוך י”ב חודש לאב או לאם, ובתוך שלשים לשאר קרובים, מותר לו לקרוא המגילה בצבור, אף שברכת שהחיינו נאמרת בשמחה. ואפילו למחמירים אם האבל הנ”ל הוא שליח צבור קבוע בבית הכנסת ואין בבית הכנסת בקי בקריאת המגילה כמוהו, יכול לקרות המגילה בצבור עם כל הברכות. [ילקו”י מועדים עמ’ רצב. ע’ בשו”ת מהרי”ל (סי’ כב) שכתב שאבל לא יעבור לפני התיבה בהלל מפני שהקהל בשמחה, וכן במגילה מה”ט. אולם בגשר החיים (פכ”ג ס”ד) כתב בשם האדר”ת דשאני נ”ח בבהכ”נ, שהברכה רק לקהל. אבל כאן הרי הוא פוטר גם את עצמו בזה. וע”ע בחזו”ע פורים עמ’ סו]. ואמנם כשקורא האבל לעצמו, או שקוראה בביתו להוציא הנשים ידי חובה לכל הדעות רשאי לברך גם שהחיינו בקריאתו. [שאף בנידון מהר”ם מינץ בחנוכה חילקו האחרונים דהיינו דוקא כשמדליק בצבור בבהכ”נ שהקהל שרויים בשמחה. משא”כ בביתו שבודאי שמברך שהחיינו].
ה. מי שאין לו מגילה כשרה ונמצא בספינה או במדבר, לא יברך ברכת שהחיינו בפורים על סעודת פורים, שלא תיקנו שהחיינו אלא על מקרא מגילה, ולא על עצם יום הפורים. [ע’ במג”א (ר”ס תרצב). והמאירי (מגילה ד.) כתב, שאין לומר “זמן אומרו אפי’ בשוק” אלא לגבי רגלים. ולא בחנוכה ופורים. [אלא שהמאירי (שבת כג:) סותר את עצמו בזה]. וע’ בשו”ת יביע אומר ח”ו (חאו”ח סי’ מב אות ב). ובילקו”י מועדים עמוד שג].
ו. מי שאין לו מגילה כשרה ונמצא במדבר או בספינה, אין לו לומר את ההלל בברכות. אלא יקרא ההלל כולו בלי ברכות. ומכל מקום אם יש בידו מגילה שאינה כשרה יקראנה על כל פנים בלי ברכות בלילה וביום. [בגמ’ מגילה (יד.) לדעת רב נחמן הטעם שאין אומרים הלל בפורים משום דקריאת המגילה זו היא ההלל. ולרבא משום שעדיין אנו עבדי אחשורוש. ונפ”מ לענין קריאת ההלל, לטעם רב נחמן כשאין לו מגילה לקרוא בה, יברך על ההלל. ולרבא בכל אופן אין לומר הלל בפורים. ונחלקו הראשונים אם תפסינן עיקר כטעם רב נחמן, או כטעמו של רבא. שדעת הבה”ג, הרמב”ם, רבינו יצחק בן גיאת, והמנהיג, העיקר כטעם רב נחמן. ולדעתם כשאין לו מגילה יקרא הלל בברכות. אך לדעת המחזור ויטרי (עמ’ ריח) העיקר כטעמו של רבא, דאין אומרים הלל בפורים משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן. ודעת רב עמרם גאון שא”א
הלל לפי שהוא נס של חו”ל. ולכן סב”ל. וראה בילקו”י מועדים עמ’ שג. חזו”ע פורים עמ’ צו]
ז. אסור לדבר בעת קריאת המגילה עד לאחר הברכה האחרונה. [הנה דעת ספר העיטור, שכיון שברכה אחרונה של המגילה תלויה במנהג, אין לגעור במי ששח בקריאתה. אך דעת הטור (סי’ תרצב) שכיון שסוף סוף מברך צריך שלא יפסיק באמצע קריאתה. וכתב הב”י, דהיינו בש”צ הקורא בעצמו, אבל השומע אין לו להפסיק מטעם אחר, שהרי בעודו שח אינו שומע את הקריאה מפי הקורא, ונמצא שלא שמעה כולה. ומרן בש”ע (סי’ תרצב ס”ב) פסק: “אין לשוח בעוד שקוראים אותה”. והיינו גם הקורא, וגם השומע, והטעם, שהרי כתב הרשב”א בתשו’ ח”א (סי’ רמד), שאף שמן הדין אין השיחה באמצע המגילה מפסקת, שהרי כבר התחיל במצוה, מ”מ ראוי שלא לשוח עד גמר המצוה, והשח גוערים בו, כדי שיכוין לבו למצוה. ואם שח אינו חוזר. וראה בילקו”י מועדים עמו’ רצח. ובחזו”ע פורים עמו’ פ]. ואם עבר השומע ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו לא יצא, וצריך לחזור ולקרות מאותו פסוק והלאה. ויכול לומר כמה תיבות וכדומה מתוך החומש כשאין בידו מגילה כשרה. [לבוש (סי’ תרצב), שבשעה שדיבר לא שמע הקריאה ולא יצא י”ח. [וכן מבואר בב”י]. והלבוש לשיטתו שהתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם הש”צ, מפני שנותן דעתו על קריאתו והרי הוא כקורא ע”פ].
ח. הקורא את המגילה לא יפסיק באמצע הקריאה, אלא באמצע הפרק שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד, ובבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, כדרך שהוא מפסיק בקריאת שמע וברכותיה, וכמו שפסק בשלחן ערוך (סי’ סו ס”א). ואם שמע קדיש או קדושה יפסיק ויענה ואפילו באמצע הפסוק. [ע” בברכות (יד.). וכ”כ ה”ה (פ”ג מהל’ חנוכה ה”ט) בשם רוב המפרשים. וכן מוכח מדברי הר”ן פ”ב דמגילה (יח:) דבהלל ובמגילה פוסק מפני היראה והכבוד]. ונראה שאפילו אמן דברכות עונה כדין פסוקי דזמרה. [שדין מגילה כדין הלל, כדאמרינן במגילה (יד.), ובהלל מפסיק לענות אפי’ אמן דברכות, וכ”ש קדיש וקדושה. ע’ שו”ת יביע אומר ח”ב סי’ לב]. אבל אם אין בידו מגילה כשרה ושמע קדיש או קדושה בעת שמיעת מקרא המגילה מהשליח צבור, לא יפסיק לענות, כדי שלא יפסיד מצות קריאת מגילה על ידי כך. והעוסק במצוה פטור מן המצוה. [ילקו”י מועדים עמ’ שא. יבי”א שם. וח”ה סי’ יג, וסי’ טז סק”ז. וח”א סי’ ה סק”ז]
ט. הקורא את המגילה ונודע לו שזרחה הלבנה, וחושש שאם ימתין מלברך עליה עד שיסיים קריאת המגילה, תתכסה הלבנה בעבים, יפסיק באמצע קריאת המגילה ויברך ברכת הלבנה, ולאחר מכן ימשיך קריאת המגילה ממקום שפסק, ולא יפסיק אלא לברכה עצמה. [כ”כ בשו”ת נודע ביהודה קמא סי’ מא]. וברור דמכל שכן לפני מקרא מגילה אם רואה את הלבנה מקדים ומברך פן תתכסה בעבים אחר כך. [דלא כהגרש”ק בקנאת סופרים שאף אם נדחית ברכת הלבנה לגמרי מגילה קודמת. ע”ש. ואין דבריו מוכרחים. וע’ בשו”ת אמרי נועם ח”א חאו”ח סי’ לא].
י. הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה, יצא. אבל השומע את המגילה והוא מתנמנם לא יצא. [ע’ בשו”ת יביע אומר ח”א סי’ ה אות ז].
יא. השומע שנרדם בשינה או שנתנמנם באמצע קריאת המגילה, והתעורר בתוך כדי קריאתה, צריך לחזור ולקרות מהפסוק שנרדם או נתנמנם בו, וימשיך הלאה עד סוף המגילה, ולא יועיל שיקרא רק את הפסוקים שנרדם בהם, דהא קי”ל בש”ע (סי’ תרצ ס”ו), הקורא את המגילה למפרע לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד פד].
יב. שהה כדי לגמור את כולה בין בעשרת בני המן, בין בשאר המגילה, חוזר למקום שפסק. [מגילה (יח:). טוש”ע (סי’ תרצ ס”ה). וע’ בילקו”י מועדים עמ’ ש’. ובילקו”י על הלכות פסוד”ז. חזו”ע פורים עמ’ פז]
יג. אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ואין חילוק בזה בין קריאת המגילה של לילה לקריאת המגילה של יום. [סי’ תרצב ס”ד ומשנ”ב שם]. ולכן יזהרו הנשים שלא לאכול ביום פורים עד שיבואו בעליהן מבית הכנסת לקרות להן המגילה ולצאת ידי חובתן. [כי הדבר ברור שהנשים חייבות ג”כ לשנות קריאת המגילה ביום, כדקי”ל במגילה (ד.) לגבי אנשים. והפוטרות עצמן בטענה שהן עסוקות במצות משלוח מנות וכו’, לא יפה עושות, וצריך ללמדן שעיקר המצוה של מקרא מגילה ביום, ואין פוטר אותן]. ומכל מקום מותר לטעום פירות קודם קריאתה, וכן פחות מכביצה [בלי קליפתה] פת או עוגה, ולשתות תה או קפה. והמחמיר שלא לטעום כלום תבוא עליו ברכה. [ע’ בכ”ז בשו”ת בשמים ראש (סי’ עד). ובשו”ת יביע אומר ח”ט (חאו”ח סי’ סז). ילקו”י מועדים עמו’ שב. חזון עובדיה פורים עמו’ צה]
יד. ומכל מקום אם הוא לצורך, כגון מי שיושב בתענית (בפורים דפרזים), וקשה לו להשאר בתענית עד אחר קריאת המגילה, אין צריך להחמיר, ורשאי לטעום פחות מכביצה פת או עוגה [בלי קליפתה], או יטעם פירות הרבה, כפי עיקר הדין. ואם ביקש מאחד שיזכירהו לקריאת המגילה בצבור מותר באכילה. [ילקו”י מועדים עמ’ שב. חזו”ע פורים עמוד צה]
