א. השליח צבור צריך לברך ולקרות המגילה מעומד מפני כבוד הצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רצד. חזון עובדיה על פורים עמוד סט]
ב. יש נוהגים שכל הקהל הנמצא בבית הכנסת עומד על רגליו בשעת הברכות של המגילה, ואחר כך יושבים וקוראים המגילה. ויש נוהגים שהקהל יושב בין בשעת קריאת המגילה בין בברכותיה. [כ”פ בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סי’ קב), ושכן עמא דבר. וכ”כ המג”א. כנה”ג (בהגה”ט סי’ תרצב). יפה ללב (סי’ תרצ סק”ב). וע’ בשו”ת רב פעלים ח”ד חאו”ח ר”ס לג. אולם הרד”א (דף טו) כתב, שאין לחוש לעמוד בברכות מקרא מגילה. וכ”כ הכנה”ג, ועוד, וע”ע בשו”ת יחוה דעת (ח”ה סי’ ד), הילכך יפה נהגו אצלינו לברך על מקרא מגילה כשהקהל כולו יושב, חוץ מהש”צ]. וכל מקום יעשו כמנהגם. והנוהגים לעמוד בברכות, גם כשקוראים בבית להוציא את הנשים ידי חובה, טוב שיעמדו בעת הברכות. אבל קריאתה בבית אינה צריכה מעומד. [ילקו”י מועדים עמ’ רצד. הליכו”ע ח”א עמ’ רכה].
ג. טוב ששני אנשים יעמדו מימין ומשמאל השליח צבור בעת הברכות ובקריאת המגילה. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רצד. חזו”ע פורים עמוד ע. הגאון בעל חות יאיר בספר מקור חיים סי’ תרצב].
ד. יש אומרים שכשם שאסור לאחוז ספר תורה ערום בלי מטפחת כן אסור לאחוז מגילת אסתר בלי מטפחת. [תשו’ הגאונים (ליק סי’ פא) בשם רה”ג ורב נטרונאי גאון. וכ”ד התוס’ (שבת יד.)]. ויש מתירים לאחוז המגילה בלי מטפחת. [ע’ תוס’ (חגיגה כד:) לענין תפלין. וכ”פ בשו”ת הרדב”ז. וע’ במאור ישראל חגיגה כד:]. וטוב להחמיר ליטול הידים קודם שיאחז במגילה. כי יש סברא להקל בזה, וראוי לצרפה לענין מגילה. [ע’ בב”י (סי’ קמז) בשם המרדכי ובאחרונים שם. ובספר בתי כנסיות כתב שיש להחמיר שלא לאחוז המגילה בלי מטפחת, ולפחות יטול ידיו קודם שיגע בגוף המגילה. וראה בילקו”י מועדים עמוד רצז].
ה. מי שנפלה מידו המגילה לארץ, אין צריך להתענות על כך, ומ”מ יתן פדיון תענית לצדקה. [כעין מ”ש בשו”ת לב חיים ח”ג (סי’ קלא), שאם נפלה מזוזה מידו א”צ להתענות, שאין קדושת המזוזה חמורה כמו התפלין, ומכיון שאפילו בתפלין שנפלו מידו שנוהגים להתענות, אין לזה יסוד בש”ס ובראשונים, וכמ”ש בשו”ת חיים שאל א’ (סי’
יב), הילכך הבו דלא להוסיף עלה, ודי לתת מעות לצדקה. ע”ש. וכ”ש במגילה שאין בה אזכרות. וראה בחזו”ע פורים עמוד עח].
ו. מי שיש בידו מגילה כשרה וקוראה יחד עם הש”צ, רשאי לברך בעצמו בלחש עם הש”צ, ואין לחוש בזה לברכה שאינה צריכה. ומכל מקום עדיף יותר לשמוע הברכות מפי השליח צבור, שמכוין להוציא את כל השומעים ידי חובתם, משום שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג.), ויענה אחריו אמן. [כ”כ בברכי יוסף (סי’ רצה סק”ה) שאין בזה חשש ברכה שא”צ כיון שמכוין שלא לצאת בברכת הש”צ. וכ”ד הרמ”ע מפאנו בתשובה (סי’ קט). וע’ בשו”ת זבחי צדק ח”ג (סי’ קנח) שכתב, מי שאין לו מגילה כשרה בידו, יכוין לצאת בברכת הש”צ, ולא יברך בעצמו, אבל אם יש לו מגילה כשרה בידו, יברך עם הש”צ, ויקרא המגילה מלה במלה עם הש”צ. וע”ע בילקו”י מועדים עמ’ רצה. ובהליכו”ע ח”א עמ’ רכז. ובחזו”ע פורים עמ’ סט].
ז. יש מי שכתב שנכון שכל אחד מהקהל שיש בידו מגילה כשרה יברך על המגילה, ויסיים הברכה בעוד שהשליח צבור מנגן בברכה “כדי שיוכל לענות אמן אחר הש”צ”. אולם למעשה אין לנהוג כן, דכל כהאי גוונא לכתחלה הוי הפסק בין הברכה למצוה. ומכל מקום בדיעבד אם עבר וענה אמן, לא יחזור לברך על המגילה. [בספר יסוד ושורש העבודה (שער יב ספ”ד) כתב, שנכון שכל אחד ואחד מהקהל יברך על המגילה ויסיים הברכה בעוד שהש”צ מנגן בברכה כדי שיוכל לענות אמן אחר הש”צ. ויש להעיר, דכל כה”ג הוי הפסק בין הברכה למצוה. וכמ”ש הפנים מאירות ח”ב (סי’ ה) שהמקדש ובירך בפה”ג, וענה אמן אחר בפה”ג של חבירו הוי הפסק. ילקו”י מועדים. חזו”ע פורים עמ’ ע].
ח. קודם הקריאה יאמר השליח צבור שהוא מכוין להוציא את הקהל ידי חובת הקריאה, ויעורר את תשומת לב הקהל שגם הם יכוונו לצאת ידי חובת מקרא מגילה, שגם במצוות דרבנן נקטינן לכתחלה דמצוות צריכות כוונה. ובפרט במקרא מגילה שהיא מדברי קבלה, ודמיא לדברי תורה. ויזהירם שאם לא ישמעו תיבה אחת, יקראו רק תיבה זו מתוך החומש. ויודיעם שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו בהזכרת שם ה’ בברכות. [במשנה (מגילה יז.) היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. וכ”פ הרמב”ם (פ”ב ה”ה) וז”ל: הקורא את המגילה בלא כוונה [לצאת י”ח] לא יצא. וכתב ה”ה, שרבינו פסק כן לפי שטתו בפ”ב מהל’ שופר, שמצות צריכות כוונה, “ואולי שהכל מודים במגילה”. ע”כ. והטור (סי’ תרצ סי”ד) פסק ג”כ שצריך שיכוין הקורא לצאת י”ח בקריאתו, וגם יכוין להוציא את כל השומעים. וגם השומע צריך שיכוין לצאת. וכתב ע”ז הב”י, רבינו סתם דבריו כדעת הרא”ש (ר”ה פ”ג סי’ יא), דס”ל מצות צריכות כוונה. וכ”פ מרן בש”ע (סעיף יג). וראה בילקו”י פסוד”ז עמ’ תקכז. ובילקו”י מועדים עמ’ רצד].
ט. הקורא את המגילה אינו צריך לפושטה תחלה, אלא רשאי לברך ולהתחיל בקריאת המגילה כשעודנה גלולה כספר תורה. ומברך וקורא וכשמסיים העמוד הראשון אינו גולל כספר תורה אלא מניחו פתוח, וכן הלאה בכל עמוד ועמוד, עד שכאשר מסיים הקריאה תהיה כל המגילה פתוחה לפניו כאגרת. [הרי”ף והרא”ש (פ”ק דמגילה סי’ ז), בשם רב האי גאון, וכ”ה במחזור ויטרי, ובראבי”ה, וברמב”ם, ומרן בש”ע (סי’ תרצ סט”ז).]. ויש אומרים שצריך לפשוט המגילה כאגרת קודם הברכות. [תוס’ (מגילה ד. ד”ה פסק) ע”פ גירסתם בדברי רב האי גאון]. והעיקר כדעה ראשונה. [כ”כ בשו”ת בית דוד (חאו”ח סי’ תפה) שלענין מעשה אין לשנות מן המנהג שנהגו שלא לפשוט את כל המגילה קודם הקריאה, אלא פושט עמוד אחד וקוראו, וממשיך להיות פושט והולך מעט מעט כדרך קריאתו. וכמ”ש הרמב”ם. וכ”כ בשלחן גבוה, ובספר חכמה ומוסר, ובספר יפה ללב, ובספר נהר מצרים]. ומכל מקום טוב שהשליח צבור לבדו שינהג כן, וקודם הקריאה יפשוט את המגילה כולה לפניו כאגרת, להראות הנס, ואחר כך יברך ויקרא. [ילקו”י מועדים עמ’ רצה. שכל המחלוקת היא לגבי הקורא בציבור. וכמ”ש האחרונים. ומכיון שאצל הש”צ יש תיבה רחבה טוב לחוש למהרי”ל וסיעתו, מהיות טוב אל תקרי רע. וכ”כ ברוח חיים (סי’ תרצ סק”ד) שהש”צ יפשוט אותה כולה ויקרא, אבל שאר היחידים לא יעשו כן, פן תגרר על הארץ. אלא קורא מעט ופושט והולך. וע”ע בנהר מצרים שם].
י. לכתחלה יש לקרוא המגילה בטעמיה, אך אם אין שם מי שיודע הטעמים, יקראו המגילה בלי טעמים. [יחוה דעת חלק ג’ סימן נא].
יא. הקורא לעצמו יזהר להשמיע לאזנו, שלדעת הרי”ף הרא”ש והרמב”ם אם לא השמיע לאזנו לא יצא. אך בדיעבד אם לא השמיע לאזנו, אך ביטא בשפתיו, יצא. [ילקו”י מועדים עמ’ רצו. ועיין בב”י סי’ תרפט, שתמה על הרי”ף הרא”ש והרמב”ם בד”ז, וכתב שיש לומר דמגילה שאני דבעינא בה פרסומי ניסא, וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. ע”ש. ועכ”פ לכתחלה יש להזהר בזה].
יב. אם דילג פסוק, ואחר כמה פסוקים קרא הפסוק שדילג, והמשיך משם, לא יצא, אלא חוזר לאותו פסוק שדילג, וממשיך משם על הסדר. (מגילה יז.)
יג. צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה לבל ידלג אף תיבה אחת ממנה, כי רבו הפוסקים הסוברים שאם חיסר אפילו תיבה אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו. ועל כן ישתדל הקורא לבטאת היטב כל מלה כדי שכל הצבור ישמעו ויצאו ידי חובת מקרא מגילה. [הרשב”א בתשובה (סי’ תסז), שאם חיסר תיבה אחת מהמגילה לא יצא, וכ”ש אם דילג פסוק אחד. וכ”כ הר”ן (במגילה יח.). ואע”פ שהריא”ז מחלק בין תיבות ואותיות שמפסידות הקריאה שאז דוקא לא יצא י”ח, אבל בתיבות שאין מפסידים ענין הקריאה יצא, כבר כתב המג”א (סי’ תרצ), דלא משמע הכי בש”ע. וע’ בילקו”י מועדים, עמוד רצז].
יד. במקום שהתינוקות מרעישים באמירת המן וכדומה, על הש”ץ להמתין עד שיעבור הרעש, ולחזור התיבה ההיא כדי להוציא מי שלא שמע התיבה כראוי. [ואע”פ שלכתחלה אין להפסיק במגילה יותר מכדי נשימה, כיון שנקראת אגרת, וכמ”ש בספר הרוקח (ס”ס רלו), ובארחות חיים (הלכות מגילה אות יח). וכ”כ האבן עזרא, מ”מ אין מדמין היכא דא”א מהיכא דאפשר ובדלית ברירה ימתין כנ”ל. חזו”ע שם].
טו. עניים וכן גבאי צדקה לא יסתובבו בקופותיהם לקבל צדקה בעת מקרא מגילה שמבלבלין השומעים. [ק”ו ממ”ש הפמ”ג (מש”ז סי’ תקסו סק”ג) לענין קריאת ס”ת במנחת תענית שאל יעשו כן שמבלבלים את השומעים מקריאת ס”ת. וכן הזהיר בקצות השלחן ח”ח בראש הספר (בהערות לפורים אות א).].
טז. נכון שכל אדם יחזיק בידו מגילה כשרה, שבמקרה שלא שמע איזו תיבה מהשליח צבור יוכל לקרותה בעצמו במגילה כשרה. ואם אין ידו משגת, לכל הפחות יקח בידו מגילה שאינה כשרה, שאם לא שמע איזה תיבות יוכל לאומרם מתוך הכתב. [פרי מגדים. והובא במשנה ברורה (סי’ תרפט ס”ק יט). רוח חיים (סי’ תרצ סק”ו). ילקו”י מועדים עמוד רצח. חזו”ע פורים עמוד עט]
יז. מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה (כגון המגילות המודפסות בדפוס, ולא בכתב יד, או שנכתבו על נייר ולא על קלף), יזהר שלא יקרא עם השליח צבור, אלא שומע מהשליח צבור בשתיקה ויוצא ידי חובה. [סי’ תרצ ס”ד. אחרונים שם. מועד לכל חי (סי’ לא אות צ). וע’ בשו”ת שערי עזרה (חאו”ח סי’ כו). ובספר טהרת המים בשיורי טהרה (מע’ ב אות עט). ילקו”י מועדים עמו’ רצח. חזו”ע פורים עמו’ עט]
יח. אין מדקדקים בטעויות מקרא מגילה, שאם קרא יהודיים במקום יהודים או להיפך, יצא, שהכל ענין אחד. אבל טעות אחרת, כגון שאמר ומרדכי ישב במקום יושב, והמן נפל במקום נופל וכדומה, לא יצא. [סי’ תרצ סי”ד. וכן יש לדייק בתיבות בערב היא “באה” מלרע, שלא ישנה מהוה לעבר, ע’ רש”י פרשת ויגש כל הנפש וכו’]. וצריך לחזור למקום הטעות ולקרוא כראוי משם ולהלן, שחשוב כאילו דילג אותה תיבה שטעה בה. [פמ”ג. ילקוט יוסף מועדים, עמוד רצח]
יט. ספרדי השומע קריאת המגילה מפי אשכנזי הקורא אותה כמבטא אשכנז, יוצא ידי חובתו. וכן להיפך, אשכנזי ששומע מקרא מגילה מספרדי במבטא ספרדי, יצא.
כ. יש נוהגים כשמגיעים לפרק ח’ פסוק יא, כופלים: להשמיד “להרוג”, “ולהרוג”. כי ישנם ב’ נוסחאות בזה. ובפסוק: ואיש לא עמד “בפניהם” כופלים אותו ואומרים ואיש לא עמד “לפניהם” בפעם השניה. [ראה במנחת שי בפסוקים הנ”ל. ובמעשה רב (אות רלה). ובקסת הסופר ח”ב. וכן נהג החתם סופר. חוט המשולש (דל”ו.).]. ובדיעבד אם לא חזר לומר “ולהרוג”, וסיים המגילה, יצא, ואין צריך לחזור לקרוא המגילה. [כ”כ בשו”ת השבי”ט ח”ו סי’ קנב. ילקו”י מועדים, עמ’ ש].
כא. ומיהו לענין ויהי “כאומרם” אליו יום ויום, שהכתיב הוא באמרם, והקרי כאומרם, וכמ”ש המנחת שי, אין צורך לקרוא שניהם, אלא קוראים “כאומרם” בכ”ף בלבד. ככל קרי וכתיב שבתורה. שאין החזן קורא אלא הקריאה בלבד. [כמ”ש מרן הש”ע (סי’ קמא ס”ה) “וכל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהיה נכתבת כמו שנמסר לכתוב בתורה, ולקרותה בענין אחר, כמו שנמסר לקרותה. ומעשה בחזן אחד שקרא בתורה כפי שהיא כתובה בפני רבינו יצחק אבוהב ורבינו אברהם ואלאנסי, והתרו בו שיקרא כפי המסורה לקריאה, וסירב ולא רצה לעשות כן, ונידוהו והורידוהו מן התיבה”. וה”נ צריך לקרוא “כאומרם”].
כב. יש לקרוא כל איש “שורר” בביתו, בשין שמאלית, לשון שררה. [כמו שאמרו במגילה (יב:) אפי’ קרחא בביתיה פרדשכא (פרש”י, נגיד) להוי]. וכן המנהג פשוט. [ובליקוטי מהרי”ח (ח”ג דף קיז:) שכתב בשם האדמו”ר מבלז שהיה קורא שורר בשין ימנית, מלשון אשורנו ולא קרוב, ולפע”ד אינו נכון. חזו”ע פורים עמוד פח].
כג. צריך לומר עשרת בני המן, ותיבת “עשרת” בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. [מגילה (טז:). טוש”ע (סי’ תרצ סט”ו). ובספר עמר נקא (דף כז.) כתב שזה קשה במציאות, לכן פירש שכוונתם שלא יפסיק ביניהם בענין אחר, אבל א”צ לומר בנשימה אחת ממש, כמו שפירשו כן בשבחים של ישתבח. וליתא, שמפורש בפוסקים דלכתחלה צריך לאומרם בנשימה אחת ממש, ורק בדיעבד אם לא אמרם בנשימה אחת יצא. חזו”ע פורים עמ’ פה]. וטוב לנהוג לומר בנשימה אחת החל מתיבות “חמש מאות איש” וכו’, עד “עשרת”. והטעם כי עשרת בני המן היו שרי חמשים על אותם חמש מאות איש. [דרשות מהרי”ל בשם הרוקח. הרמ”א שם. מטה משה סי’ תתרב]. וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שלא אמרם בנשימה אחת יצא. [ילקו”י מועדים עמ’ רצט. תוס’ (מגילה טז:). והו”ד בב”י. וכ”פ הרמ”א. איברא דראבי”ה (מגילה סי’ תקסד) כתב, ומספקא לי אם דין זה (לומר עשרת בני המן בנשימה אחת), הוי למצוה או לעיכובא. אך הראבי”ה עצמו (ס”ס תקמב) מסיק דבדיעבד יצא, וכ”ה במאירי (מגילה טז:) כתב: “עשרת בני המן ועשרת, צריך לאומרם כולם בנשימה אחת, ואם לא עשה כן לא הפסיד”. וע’ במאור ישראל (מגילה טז:).].
כד. בין פסוק לפסוק אנו נוהגים לפסוק כדי נשימה ולא יותר. [כמ”ש הטור (סי’ תרצ). והמחזור ויטרי (סי’ רמז). והמג”א (סי’ תרצ ס”ק יז), בשם מטה משה. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד פה ד”ה ודע].
כה. אין הקהל צריכים לומר עם החזן את עשרת בני המן בנשימה אחת, שגם בזה יוצאים ידי חובה מהשליח צבור מדין שומע כעונה. [ודלא כמ”ש הרגאצ’ובי. דמאחר ויוצא י”ח מדין שומע כעונה, גם הקריאה של עשרת בני המן בנשימה אחת מתייחסת לשומע. כמו שהקריאה מתוך הקלף מתייחסת לשומע. וראה בכיו”ב בילקו”י מועדים עמ’ תיט. ובספר מועדים בהלכה, ובמקראי קודש, פורים]
כו. לכתחלה נכון להזהר כשקורא עשרת בני המן לקרות התיבות “ואת” של כל אחד מעשרת בני המן מתוך המגילה כראוי. [בן איש חי (תצוה אות ט). ילקו”י מועדים עמוד ש. חזו”ע פורים עמ’ פז]
כז. נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד בקול רם, והם: איש יהודי היה בשושן הבירה, בלילה ההוא נדדה שינת המלך, ומרדכי יצא מלפני המלך, ליהודים היתה אורה ושמחה. ובירושלים מוסיפים עוד פסוק: כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש. ובכל אלה צריך השליח צבור לחזור ולקוראם לבדו מתוך המגילה. [ע’ בספר האשכול ח”ב (עמ’ סה). ובסדר רע”ג (דפ”ט:). ובספר הפרדס (סי’ רה). ועוד. ילקו”י מועדים, עמוד רצט].
כח. כשהשליח צבור קורא את הפסוק בלילה ההוא נדדה שנת “המלך”, יטעים תיבת “המלך”. כי שם רמז למלכו של עולם (מגילה טו:). וכל זה אינו אלא לענין תיבת המלך הראשונה, ולא לענין תיבת המלך שבסוף הפסוק ויהיו נקראים לפני המלך. [חזון עובדיה פורים עמוד פה הערה סג].
כט. כשמסיים קריאת המגילה גולל המגילה מסופה לתחלתה, ולא יברך ברכה אחרונה עד שיסיים לגלול את כל המגילה. [שו”ת מהרי”ל (סי’ נו). וכן פסק מרן בש”ע סי’ תרצ סעיף יז]. ולכן על השליח צבור להמתין לצבור כדי שהצבור יספיקו לגללה קודם ברכה אחרונה, שגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת פתוחה כך שלא לצורך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ש’].
ל. אם טעה החזן והתחיל הברכה האחרונה קודם שגללו המגילה, והזכיר שם ה’, אין להפסיקו באמצע הברכה, אלא יסיים הברכה ואחר כך יגללו המגילה. [במטה משה (סי’ תתרה) כתב: פעם אחת התחיל החזן הברכה קודם שגללו המגילה, וגער בו מהרי”ל, והמתין עד אשר כרכו את כולה והניחוה על התיבה, ואז הצריכו לחזור להתחיל ולברך. ע”כ. וכתב האליה רבה (סי’ תרצ ס”ק טו) ונראה שהמעשה של מהרי”ל מיירי שרק התחיל בברכה ומיד גער בו, אבל אם הזכיר השם בודאי שאין סברא להשתיקו, שהרי אין הטעם בזה אלא משום שגנאי שתהיה המגילה פתוחה כך בלי צורך אחר גמר קריאתה. וכמ”ש מהרי”ל בתשובה, ומשום גנאי אין לגרום איסור ברכה לבטלה. ע”כ. וראה בילקו”י מועדים עמוד ש’. ובחזון עובדיה פורים עמוד עו].
לא. אין לגלול את המגילה בשעת הברכה, שלכתחלה ראוי שלא להתעסק בשום דבר גם בעת שמברכים ברכות דרבנן, [ולא רק בברכת המזון]. [פר”ח (סי’ תרצב ס”א). תפלה לדוד (דפ”ו.). ע”פ המבואר בירושלמי (ברכות פ”ב ה”ה), הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה”ב, הרי אלו מברכים ברכה ראשונה, וכוללין ירושלים ושל ארץ וחותמין בשל ארץ וכו’, א”ר מונא זאת אומרת אסור לעשות מלאכה בשעה שיברך. ע”כ. והיינו שלא היו רשאים לברך הברכות ולעסוק במלאכתן, ומשום כך הוצרכו לקצר בברהמ”ז. וכ”ה בש”ע (סי’ קפג ס”ב): אסור לברך והוא עוסק במלאכתו. וכתב המג”א שם, דאפילו תשמיש קל אסור לעשות. ודעת הט”ז (ס”ס קצא), שה”ה בזה גם לברכות דרבנן. ויש שהעירו מדברי הרמב”ם (פ”ב מהל’ ק”ש ה”ד) מי שהיה עוסק במלאכה, מפסיק לק”ש עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו. ומשמע דבדרבנן ליכא איסור. וראה מה שכתבנו בזה בילקו”י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס”ד, עמוד תקז. ועכ”פ לכתחלה ראוי להחמיר בזה].
לב. נוסח הברכה האחרונה הוא: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם האל הרב את ריבנו וכו’, וחותמים: ברוך אתה ה’ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. [חזון עובדיה על פורים עמוד עה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד ש]
לג. בחתימת הברכה אין לומר “האל” הנפרע. [כמ”ש בחי’ הריטב”א שם שהאומר כן טועה הוא. וכ”כ האחרונים]. אבל בתחלתה צ”ל “האל” הרב את ריבנו. [כן הוא הנוסח בגמ’ (מגילה כא:). וכ”ה במס’ סופרים, ובפסיקתא, ור”ח, ובסידור רס”ג, ורש”י, ורמב”ם, ומחזור ויטרי, והרוקח, והסמ”ג, והראבי”ה, והאו”ז, ובתוס’ ר”י שירליאון, ור’ ישעיה מטראני, והרשב”א, והריטב”א, והפרנס, ובספר המחכים, ובדרשות מהרי”ל. ואמנם בעל העיטור כתב, ולאחריה מברך האל הרב וכו’. ובמתיבתא לא אמרו “האל”, שכבר אמרנו בא”י “אלהינו”. וזוהי סברת רב עמרם גאון, והביאו הטור, והרד”א, והנימוק”י בשם בה”ג, והרי”ף והרא”ש, והמאירי. ויש לעיין שהרי אנו אומרים בברכת ברוך שאמר בא”י אמ”ה האל אב הרחמן המהולל וכו’. ורב עמרם גאון עצמו (דף עב.) הביא הנוסח כן בברוך שאמר. וכ”כ עוד ראשונים שהנוסח הוא האל הרב את ריבנו. ויש שאין מזכירים “האל”, אבל הנוהגים לאומרו, כדין נהגו, וכמו שכתוב (בראשית לג יג) האל בית אל, והוא הנוקם, שנאמר, אל נקמות ה’. ע”כ. וכ”כ היעב”ץ, דהא אשכחן קראי טובא כה”ג, כמו שנאמר, (דברים ז לט), וידעת כי ה’ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן. ובתהלים (נ, א), אל אלהים דיבר, [ובנחמיה (ט. לב), ועתה אלהינו האל הגדול הגבור וכו’]. ע”ש. וגם יש טעם לאומרו ע”פ הסוד, וכמ”ש בסידור הרש”ש. ועוד שגם בברכה רביעית של ברהמ”ז המנהג לומר, בא”י אמ”ה האל אבינו מלכנו. וכמ”ש בספר פת לחם. (או: לעד האל. וכ”ה בבית מנוחה, וחזון עובדיה). ואמנם בב”י (סי’ קפט) הביא מ”ש הרד”א שאין לומר “האל” שכבר אמר “אלהינו”, ושכ”כ רב עמרם בברכה שלאחר המגילה, וכתב עליו מרן, ומיהו בנוסח הרמב”ם כתב האל בברכה רביעית. עכ”ל. וא”כ גם כאן י”ל תיבת האל].
לד. לכתחלה לא ידבר עד שיברך ברכה אחרונה, אבל אם שח בין המגילה לברכה אחרונה, אפילו שח הרבה, מברך אחר כך. [ראה במשנה ברורה בשער הציון סי’ תרצב אות יב].
לה. אם לא בירך לא לפני קריאת המגילה ולא לאחריה יצא ידי חובת מקרא מגילה, שאין הברכות מעכבות. [תוספתא. טור ושלחן ריש סימן תרצב].
לו. כל אחד מהקהל שיש לפניו מגילה כשרה, וקרא עם השליח צבור, רשאי לברך בעצמו ברכה אחרונה של המגילה בלחש עם השליח צבור, ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שא. חזון עובדיה על פורים עמוד צד].
לז. הקורא ביחיד, אף על פי שמברך לפניה כל הברכות, מכל מקום לאחריה אינו מברך, שאין ברכה אחרונה אלא בצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ש’. יביע אומר חלק ח’ סימן נו]
לח. כבר נתבאר לעיל שהקורא את המגילה בביתו להוציא את הנשים מברך ברכות המגילה, כשם שמברכים האנשים בבית הכנסת. וכן המנהג פשוט. אבל ברכה אחרונה שהיא ברכת “האל הרב את ריבנו” אין לברך אלא בעשרה. והשומע ברכה אחרונה כשאין עשרה, אין לו לענות “אמן” דשב ואל תעשה עדיף. ואם ישנן עשר נשים שהתאספו לשמוע מקרא מגילה, מברכים גם ברכה אחרונה. [חזון עובדיה על פורים עמוד פט]
לט. נוהגים לומר אחר קריאת המגילה וברכתה האחרונה, ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים הרשעים שונאי ה’, ברוכים כל הצדיקים המאמינים בה’. וגם חרבונה זכור לטוב. [במסכת סופרים (פי”ד ה”ז), לאחר שהזכירו שם ברכת המגילה האחרונה, ושצ”ל ארור המן וארורים בניו וכו’ ירושלמי (ס”פ בני העיר). תוס’ (מגילה ז:). טור וש”ע (סימן תרצ סט”ז).]. ומנהגינו לכופלו שלש פעמים. [כ”כ בספר ויקרא אברהם (דקכ”ג ע”ג). וע’ ברוח חיים פלאג’י (סי’ תרצ סק”ה), שהביא כן מהחמדת ימים בשם רבו, ושבספר אורה ושמחה (דכ”ג:) דחה דבריו, ושל”נ שיש בזה טורח צבור. ע”ש. ולכאורה כוונתו על מקומות שיושבים בתענית בערב פורים שאז יש טורח צבור לכפלו ג’ פעמים בלילה, משא”כ בפורים דמוקפים חומה, וכן ביום פורים עצמו אין להקפיד לטורח צבור משום רגע קט לכפול מספר מלים הללו ג”פ. ולכן הכופלו ג”פ יש לו על מה לסמוך, וזה כדי לחזק הדבר, וכמ”ש לענין כל נדרי ג’ פעמים וכיו”ב. ילקו”י מועדים עמ’ שא. חזו”ע פורים עמוד צד].
מ. יש מי שכתב שבשעה שאומר הקורא במגילה שם “המן”, יאמר השומע “ושם רשעים ירקב”. [כ”כ הלבוש סי’ תרצ, והמג”א, ובשלמי צבור דף שכח ע”ג]. אולם לא נהגו כן, שחששו להפסק, ועוד שיש לחוש פן לא ישמע איזה תיבות מפי השליח צבור בעת אמירתו שם רשעים ירקב. ושב ואל תעשה עדיף. ודי במה שאומרים אחר המגילה ארור המן וארורה זרש וכו’. [שנות חיים (סי’ לב הערה טז). כף החיים (סי’ תרצ ס”ק קיא). חזון עובדיה פורים עמ’ צג].
