א. אף באילן העושה פירות אם נטעו אותו שלא לצורך אכילה כלל, אלא להיות גדר לשדה, או בשביל העצים לשרפן, או לצורך בנין, אין בו דין ערלה. והוא שיהיה ניכר שאינו לצורך אכילה כלל, כגון אם נטע את האילנות לצורך עצים לשריפה צריך שיטע אותן רצופים, ולא ירחיק בין אילן לאילן כדרך שעושה כשדעתו ליטע למאכל. ואם נטע את האילנות לצורך עצים לבנין, צריך שיהיה משפה הענפים כדי שיתעבו. ואם נטען לשם גדר צריך שיטע אותן במקום שצריך לגדור. ואם אין שום היכר שנטען לצורך גדר וכדומה, לא נאמן לומר שלא היתה כוונתו לפירות, וחייב בערלה. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”א].
ב. הנוטע אילן מאכל לשם גדר, יש אומרים שצריך שהאילן יהיה ראוי להיות גדר. וכן אם נוטע אילן לשם עשיית עצים, צריך שאילן זה יהיה ראוי לעצים. אבל אם אינו ראוי לגדר, אף שנטעו לגדר וסייג, חייב בערלה. ויש שאין מחלקים בזה, וכל שניכר שהוא לגדר וסייג נפטר מערלה. וכן נראה שהוא דעת מרן השלחן ערוך. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”ב].
ג. אילן שנטע אותו בחלקו לשם גדר, או לעצים, וחלקו האחר נטעו לשם הפירות, וכגון שצידו הפנימי ניטע לפירות, וצידו החיצוני ניטע לשם גדר, או ההיפך, את שלצורך אכילה חייב והשאר פטור. ויש אומרים דצריך שיהיה ניכר על כל העץ שאין מטרתו לאכילת הפירות, אלא לגדר, וכגון שנשתל בפירצה שבגדר. ויש אומרים דאין צריך שיהיה ניכר על כל העץ. ודברי סברא ראשונה נראים יותר. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”ג].
ד. אם נטע את האילן לשם מאכל, ואחר כך חזר בו וחשב עליו להיות גדר לשדה, או בשביל העצים לשורפן או לבנין, הפירות חייבים בערלה. ואם חשב בשעת הנטיעה שהעץ ישמש לגדר וסייג, או לצורך עצים, וכעבור שנתיים נמלך בדעתו והחליט לקיימו לצורך אכילת הפירות, הרי הפירות שיגדלו משעה שנמלך חייבים בערלה, אך מונין את שנות הערלה משעת הנטיעה ולא משעה שנמלך. ואם נמלך אחר שעברו שנות הערלה, [סוף שנה שלישית], אין הפירות חייבים בערלה. ואין בו דין נטע רבעי, שאין דין נטע רבעי בלא ערלה. [שם פ”ד סעיף ד’].
ה. עצי מאכל הניטעים לשם נוי בלבד, ולא ניטעו לשם מאכל, כגון עצי זית או עצי דקל הניטעים בשדרות ובגנים ציבוריים, אינם חייבים בערלה. ולכן תמרים שנופלים מאותם עצי דקל הניטעים לשם נוי בשדרות ובגנים ציבוריים, מותר לאוכלן אף אם ברור לנו שהם בתוך שנות ערלה. והיינו באופן שלא נתכוונו בנטיעה לשם הפירות לנוי, אבל אם נטעו את הדקל גם לשם הפירות, שהפירות יהיו לנוי ויופי, יש אומרים שחייב בערלה, דסוף סוף כוונתו לפרי, ויש אומרים דכיון שמטרתו לנוי אין בזה חיוב ערלה. ויש להחמיר בזה בארץ ישראל. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”ה].
ו. אם נטע אילן מאכל, וכל כוונתו היתה רק לשם הריח, ולא היתה כוונתו אלא לעץ ולענפים, ולא לפירות כלל, אין בו דין ערלה. והיינו דוקא בנוטע אילן מאכל בגן שיש בו הרבה ורדים וריחות טובים, או שנוטעו בשדרות ברחובות קריה, דבזה ניכר שנוטע את האילן רק לשם ריח ולא לשם אכילת פירותיו. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”ו].
ז. עץ אתרוג שניטע לשם מצות ארבעת המינים, אף שלא נטעו לשם אכילת פירותיו, האתרוג חייב בערלה ובנטע רבעי. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”ז].
ח. עץ תמר שניטע רק לצורך לולביו, לקיים בהם מצות ארבעת המינים, אף על פי כן התמרים חייבים בערלה וברבעי. אבל בלולבים של שנות ערלה מותר להשתמש אפילו כשהעץ ניטע לשם הפירות למאכל, דרק הפירות אסורים בערלה, ולא הלולבים. [פ”ד ס”ח].
ט. עץ זית שניטע להפקת שמן להדלקה, ואפילו לשם הדלקה של מצוה, חייב בערלה וברבעי. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”ט].
י. הנוטע בקרקע שלו אילן מאכל לצורך הרבים, שכל הרוצה יכול ליטול מפירות אלו, חייב בערלה. ובחוץ לארץ יש פוטרים את הפירות מערלה, ויש שאין מחלקים בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”י].
יא. הנוטע אילן של פירות ברשות הרבים, בין אם נטע את האילן לצורכו, ובין אם נטעו לצורך הרבים, הפירות חייבים בערלה ובנטע רבעי. והדין כן בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ. [ילקו”י ערלה פרק ד’ ס”יא].
יב. אילן מאכל שעלה מאליו ברשות היחיד, או ברשות הרבים במקום ישוב, בלא נטיעת אדם, חייב בערלה. אבל אילן שעלה מאליו במקום טרשים [סלעים חזקים וקשים, והיינו במקום מדבר], פטור מן הערלה. ובזה אפילו אם נטעו את האילן, כיון שאינו במקום ישוב פטור מן הערלה, והוא שלא יטפל בו כמו שמטפל בפירותיו, עד שמביאם לישוב, אבל אם היה עושה בהם טיפול חייב בערלה. ויש אומרים שבאילן שעלה מאליו ברשות הרבים, צריך שתהיה דעת הרבים מסכמת שהעץ יעמוד לשם אכילת פירותיו, שרק אז הפירות חייבים בערלה. אבל אם אין דעת הרבים מסכמת שהעץ יעמוד לשם אכילת פירותיו, העולה מאליו ברשות הרבים פטור מן הערלה. ולדעת מרן השלחן ערוך נראה דהעולה מאליו במקום ישוב, אפילו ברשות הרבים, בכל אופן חייב בערלה. [שם פ”ד סעיף יב].
יג. יש אומרים שאם נפל גרעין וצמח שם אילן, לא נחשב כעולה מאליו ורק אם יעלה עץ מתוך הגזע, נחשב כעולה מאליו. אבל לדינא גם נפילת גרעין נחשב כעולה מאליו. [ילקו”י ערלה פרק ד’ סעיף יג].
יד. גזל קרקע ונטע בה, חייב בערלה, בין נטע לפני היאוש ובין נטע אחר היאוש. [שם יד].
טו. המקדיש קרקע לבית כנסת, או לצורך צדקה, ואחר כך נטע בו אילן פירות, הפירות חייבים בערלה. וכל שכן אם נטע את האילן ואחר כך הקדיש את הקרקע והאילן לבית הכנסת, שהפירות חייבים בערלה. [ילקו”י ערלה פרק ד’ סעיף טו].
טז. הנוטע בתוך הבית, וכן הנוטע על הגג שמלאו בעפר, חייב בערלה. [ילקו”י ערלה פ”ד סט”ז].
יז. הנוטע אילנות של מאכל בספינה, חייב בערלה. [ילקו”י ערלה פרק ד’ סעיף יז].
יח. יש אומרים שאילן המתקיים רק שלש שנים, ולאחר מכן נובל ונופל אינו נחשב אילן לגבי חיוב ערלה. ויש חולקים. [ילקו”י ערלה פרק ד’ סעיף יח].
יט. עץ לימון וכיו”ב, שנטעוהו אך ורק לשם הכנסת הפרי לתוך בקבוק זכוכית צר, והוא לנוי ויופי [שכאשר הפרי גדל קצת, מכניסים אותו לתוך בקבוק וקושרים הבקבוק לעץ, והלימון גדל בתוכו בצורה מיוחדת, ואחר שהלימון גדל מכניסים לתוכו אלכוהול, והוא מיועד לנוי או לריח], אין בזה דין ערלה, ומותר לקנות ולמכור את הלימון הנז’ גם בתוך שנות ערלה. [ילקו”י שם סי”ט].
