א. כשמביאים את התינוק למילה, אומרים: ברוך הבא בשם ה’ בקול רם, וקודם שאבי-הבן מברך, אומר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, והעומדים שם אומרים, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד נז]
ב. לכתחלה הקהל צריכים לעמוד בעת המילה. שנאמר: ויעמוד העם בברית, וכן נוהגים, מלבד הסנדק שהוא יושב. אך אין זה חיוב מעיקר הדין. ולכן אם יש שם אנשים חילוניים היושבים בעת המילה, אין,צריך להעיר להם לעמוד, אם יש חשש שהדבר יפגע בהם. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב’ עמוד נח]
ג. גם אם אבי הבן מל את בנו בעצמו, מנהגינו לברך “על המילה”, ולא משנים מנוסח מטבע הברכה לברך למול את הבן. וכן פשט המנהג. ומכל מקום אם בירך למול את הבן, אינו מעכב. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב’ עמוד נח. וראה עוד בשו”ת יחוה דעת חלק ו’ סימן מד עמוד רמא, ובשו”ת יביע אומר ח”ז בהערה עמוד רמ”ט ור”נ].
ד. פשט המנהג בארץ ישראל, אצל כל עדות המזרח והספרדים, שמברכים ברכת “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” קודם ברכת המילה, בעת מסירת התינוק מיד אבי הבן לסנדק, נגד פסק מרן השלחן ערוך, וכן ראוי לנהוג. שמנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכן מנהג בבל וארצות המזרח, שכן דעת הרי”ף והרמב”ם והגאונים. [ולא ממתינים לברך ברכה זו בין החיתוך לפריעה]. ואין חילוק בזה בין אם האב בעצמו הוא המל את בנו, לבין כשהמוהל הוא שליח אבי הבן, לעולם ברכת להכניסו היא קודם המילה, אלא שעל המברך ברכה זו להזהר שלא ישיח בין ברכת להכניסו בבריתו וכו’ לבין המילה והפריעה. ומכל מקום אם סח אינו חוזר לברך, מפני שיש פוסקים האומרים שברכת להכניסו היא ברכת השבח, ויש לסמוך עליהם בדיעבד. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב’ עמוד ס. וכ”ה ביביע אומר חלק ז’ סימן כא. ושם אות ז’ השיג על מי שכתב לפקפק על מנהג ירושלים בזה. ע“ש].
ה. לאחר שאבי הבן בירך את ברכת להכניסו בבריתו וכו’, עונים הקהל אמן, ולאחר מכן אומרים: כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה למצוות ולמעשים טובים. ואם אבי הבן לא נמצא שם, יאמרו כשם שנכנס לברית וכו’. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד סג]
ו. אבי הבן שנפטר קודם מילת בנו, וכיבדו אחר בסנדקאות, לא יברך ברכת “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. והאמא מברכת ברכת “שהחיינו” מיד אחר החיתוך. ואמנם בירושלים נהגו שהסנדק מברך ברכה זו, כשאבי הבן נפטר. והאמא מברכת שהחיינו מיד אחר החיתוך. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב’ עמוד סד]
ז. על האב והמוהל לעמוד בעת שמברכים. [שובע שמחות חלק ב’ עמוד סה]
ח. נוהגים לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית, וקודם המילה מניחים את התינוק לאיזה רגע על כסא אליהו, ואומר המוהל: זה כסא של אליהו הנביא מלאך הברית. [שם]
ט. יש נוהגים להדליק נר בבית הכנסת, מקום המילה, בשעת המילה. [שובע שמחות ב עמ’ סו]
י. אין המוהל צריך לעצום עיניו בעת שמברך על המילה, וכן מותר למוהל לאחוז בברית המילה, בעת שהוא מברך על המילה. ואולם המל גדול [או גר גדול] צריך לכסות ערותו בעת הברכה, ורק בקטן פחות מבן תשע הקילו. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב עמוד סו]
יא. מותר לתפוס בערלה בעת הברכה, אחר שתחב את המגן. [ילקו”י שובע שמחות ח”ב עמוד סז]
יב. כשמלין גדול יש להכניס את המגן אחר הברכה כדי שלא לצער את הנימול בחנם. ובלאו הכי הרבה מלין גדול רק על ידי הרדמה. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב עמוד סז]
יג. אם עשה התינוק את צרכיו הגדולים, באמצע הברכה, אין למוהל להפסיק את הברכה, אלא יסיים אותה. ואם עשה את צרכיו קודם הברכה, טוב שיקנח התינוק היטב, ויזרוק הטיטול לצד, כדי שיוכל לברך. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב עמוד סז]
יד. אחר החיתוך נותנין את הערלה, בחול או בעפר. ויש נוהגים לומר בעת זריקת הערלה לעפר: ונחש עפר לחמו. [ילקו”י שובע שמחות חלק ב עמוד סח]
טו. מה שנהגו מקצת נשים לבלוע את הערלה לאחר המילה, ואומרות שהוא סגולה להרות ולהביא בנים זכרים, יש לבטל המנהג, שהוא איסור גמור לבלוע את הערלה. [ילקו”י איסור והיתר ב’ עמו’ סז. ושובע שמחות ח”ב עמוד סט. שוב יצא לאור הליכו”ע ח”ו ושם עמוד רכא כתב כדברינו.].
טז. מיד אחר שהמוהל מל, [קודם הפריעה] אבי הבן מברך “שהחיינו”. ומברכים שהחיינו על כל בן, ולא רק על בן בכור. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עב]
יז. נהגו לומר י”ג מדות מיד אחר ברכת אבי הבן. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עב]
יח. אחר שהמוהל סיים המילה והפריעה, מברכים על כוס יין “בורא פרי הגפן”, וברכת אשר קידש ידיד וכו’. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עב]
יט. בברכת אשר קידש נהגו לומר אשר קידש ידיד מבטן, אל חי חלקנו צורנו צַוֵה להציל ידידות שארנו משחת. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עג]
כ. המברך על כוס המילה, יש לו לטעום מהכוס בסיום ברוך אתה ה’ כורת הברית, קודם שאומר “אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד וכו'”, וקריאת שם התינוק, והפסוקים, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לטעימה, ומכל מקום אין למחות במי שנוהג שלא לטעום מן הכוס עד סוף בקשת הרחמים והפסוקים, אך כיון שאפשר בנקל מאד בלי שום דוחק לטעום מן היין טעימה כל שהיא קודם בקשת הרחמים, על כיוצא בזה אמרו (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרא רע. וכן פשט המנהג ברוב ככל הרבנים המברכים פעה”ק ירושלים ובארץ ישראל לטעום מן היין שבכוס קודם בקשת הרחמים, וכן נהגו כמה גאוני עולם. וכן ראוי לנהוג. [שו”ת יביע אומר חלק ז’ סימן כג. ושם אות ג עמוד רנד ורנה, בדין העונה קדיש וקדושה בין ברכת המצוה למצוה, או בין ברכת הנהנין לטעימה, אם נקרא הפסק, וצריך לחזור ולברך, או לא. ע”ש. וראה עוד בילקו”י שובע שמחות חלק ב’ עמוד עד]
כא. אין צריך למזוג במים את הכוס שמברכים עליו בעת המילה. וכשאומר המברך: ואומר לך בדמייך חיי, נותן המוהל באצבעו מן היין על שפת התינוק. [שובע שמחות ב עמ’ עד]
כב. בברכה על היין במילה, אין צריך לשתות מלא לוגמיו, ודי בטעימה. וכן המנהג. [עמ’ עה]
כג. יש נוהגים ליטול הדס ולברך עליו ולהריחו. והאשכנזים לא נהגו בזה. [שם עמוד עה]
כד. כשיש מילה בשבת והמברך עדיין לא קידש, צריך לשתות רביעית מכוס של ברכה או לפחות מלא לוגמיו בכדי שיצא ידי חובת קידוש בכוס של מילה, ויכוין לצאת בזה ידי חובה. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עו]
כה. אם אין יין כלל, יש לברך ברכת אשר קידש ידיד מבטן בלא יין, כמו שעושים ביום הכפורים כשאין שם מי שישתה את הכוס. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עו]
כו. בשעת ברכת אשר קידש וכו’ יהיה התינוק מונח על ברכי הסנדק. והאשכנזים נהגו לתפוס את התינוק מעומד, וקורין לזה עמידה לברכות. [ילקו”י שובע שמחות ב עמוד עו]
כז. לאחר ברכת אשר קידש ידיד מבטן אומרים תפלה לשלום הילד, כנז’, ובתוך תפלה זו נותנים שם לתינוק הנימול. ומנהג ירושלים לומר שיר המעלות אשרי כל ירא ה’ לאחר אמירת אלהינו וכו’ הנ”ל. ואחר כך אומרים קדיש יהא שלמא, ומנהג יפה הוא.[שם עמ’ עז ופב]
