א. מנהג האשכנזים שהחתן עולה לתורה בשבת שקודם החתונה. ועורך שמחה בשבת קודם החתונה. אך מנהג הספרדים ועדות המזרח שהחתן עולה לספר תורה ועורך שמחה בשבת שאחר החופה, כשהוא בתוך ז’ ימי המשתה. [חופה וקידושין עמוד שמו].
ב. כשיש חתן בבית הכנסת בתוך שבעת ימי המשתה שלו, בשבת או ביום טוב, ורוצים להעלות לספר תורה עולים נוספים מקרובי וידידי המשפחה, לכתחלה טוב שהשליח צבור הקורא בספר תורה, יקרא לכל אחד מהעולים שלשה פסוקים חדשים, או יותר מעט, ויתחיל ויסיים בכי טוב, כדי שיוכל לקרוא בספר תורה קריאה חדשה לכל עולה נוסף. ואם בכל זאת מחמת ריבוי העולים נדחק לחזור על אותם פסוקים, רשאי לעשות כן אף לכתחלה, ואין בזה כל חשש של ברכה שאינה צריכה, שבמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל. ובפרט שמנהג זה יסודתו בהררי קודש, שכן דעת רבינו האי גאון, הריב”ש, ומרן השלחן ערוך. ומכל מקום נכון מאד שלא להרבות עולים הרבה לספר תורה, ועל קרובי החתן וידידיו לוותר משום טורח ציבור. [חופה וקידושין עמוד שמו].
ג. כשיש שני חתנים בבית הכנסת, אף שהקטן חכם קצת יותר, עם כל זה אחר גדולת השנים אזלינן, זולת אם הוא בן הרב המרביץ תורה, שהוא קודם. אבל בן הגבאי אינו קודם. [חופה וקידושין עמוד שמז].
ד. יש מקומות שנוהגים להתפלל בצבור בבית החתן בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה של החתן, ומביאים לשם מערב שבת ספר תורה, ומייחדים לו ארון באופן שיהיה לכבוד הספר תורה, כדי לקרוא בו בשבת. ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. [חופה וקידושין עמוד שמז].
ה. יש מקומות שנהגו להוציא ספר תורה לכבוד החתן, בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, ולקרוא בו בברכות קריאת “ואברהם זקן”. אולם ביום שאין מוציאין בו ספר תורה, אין להוציא ספר תורה במיוחד לקריאת פרשה זו. ובלאו הכי מנהגינו לקרוא פסוקים אלה מתוך החומש אחר שהחתן מסיים את פרשת עלייתו בספר תורה, וקוראים פסוק חומש, ופסוק תרגום. ואין לקרוא פרשת “ואברהם זקן” קודם ברכה האחרונה, אלא אחריה. [חופה וקידושין עמוד שמח].
ו. המנהג שבעת שהחתן עולה לתורה בשבת חתן, הנשים מעזרת הנשים זורקות סוכריות על ראש החתן, ויש להקפיד שהסוכריות יהיו עטופות היטב בנייר, כדי שלא יבואו לידי ביזוי אוכלים. [חופה וקידושין עמוד שמח].
ז. מותר לילדים קטנים לאסוף את הסוכריות מעל גבי הקרקע בשבת, ואין לחוש בזה לאיסור מעמר כלל. וכן המנהג פשוט. [חופה וקידושין עמוד שנא].
ח. יש אומרים שאסור לזרוק לפני החתן והכלה פירות של ערלה, משום ביזוי אוכלין, שזורקן במקום שבאים לידי בזיון, כגון במקום רפש וטיט. [וגם במקום נקי צריך אחר כך לכבד אותם שלא ידרכו עליהם]. אבל לדעתם אין לאסור בזה משום הנאה מפירות של ערלה, אחר שאינו נהנה מגוף הפרי. ולכן במקום שאין רפש וטיט והפרי של ערלה עטוף בנייר באופן שלא יבוא לידי בזיון, מותר לשחק בפרי זה ולזורקו לפני חתן וכלה, ובתנאי שיכבדו את הפירות לאחר מכן. ובפירות רכים, כמו תאנים וכדו’ אין לזורקן לפני החתן והכלה. ויש חולקים ואוסרים משום שנמאסים בזריקתן, וגם משום הנאה מפירות של ערלה. ולכן אותן הנוהגים לזרוק פרי אחד, ולקבל בידו השניה את הפרי השני, בלי שיגעו זה בזה, אין להקל בזה בפרי של ערלה,
מפני שהוא רוצה בקיומו. ולדינא העיקר כסברא ראשונה להקל בזה. [חופה וקידושין עמוד שנב].
ט. אסור למחוא כף בשבת וביום טוב אף לצורך שמחת חתן וכלה. אבל על ידי שינוי, מותר, כשם שמותר כן בכל שבת. ומצוה רבה לבטל מה שיש נוהגים להכות בעת השירה בשבת בכפות ומזלגות על כלי נחושת או בצלחת. ואף בסעודת חתן וכלה אין להקל בזה. [חופה וקידושין עמוד שנד].
י. אסור לנגן בכלי שיר או בתוף ומצלתיים, בשבת ויום טוב, אפילו לצורך שמחת חתן וכלה. ואפילו לדעת הרמ”א שכתב “ובזמן הזה אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, ואפשר שעל פי זה נהגו להקל” היינו דוקא לענין טיפוח וריקוד [לדעת הרמ”א], אבל לנגן בכלי שיר, חלילה להקל על ידי ישראל. והרוצה להקל בזה יש למחות בידו. וכל שכן שהדבר אסור בכלי שיר הפועלים באמצעות חשמל או בטרייה. [חופה וקידושין עמוד שנד].
יא. מעיקר הדין מותר לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשבת חתן, לכבוד שמחת חתן וכלה. ובלבד שלא יהיו הכלי שיר פועלים על ידי חשמל או בטרייה. [חופה וקידושין עמוד שנה].
יב. אסרו חכמים לרקוד בשבת, גזירה שמא יתקן כלי שיר בשבת. ואין להקל לרקוד בשבת גם בסעודה שחתן וכלה מסובים בה, אף שעושים כן כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה. שרק ביום שמחת תורה הקילו בזה משום כבוד התורה. והרואה ספרדי המטפח ומרקד בשבת, ראוי להעיר למוסר אזנו ולהודיעו שהדבר נגד דעת מרן שקיבלנו הוראותיו, וצריך להוכיחו
בנחת, שאז דבריו יתקבלו. [חופה וקידושין עמוד שנו].
יג. ומכל מקום אפשר להקל על ידי הליכה במחול בלבד, בשירות ותשבחות, שדוקא כשעוקר רגלו אחת ומניח חבירתה חשיב כריקוד האסור בשבת, אבל לא בהליכה במחול. והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה. [חופה וקידושין עמוד שנח].
יד. יש להזהיר את הצבור שלא לשפוך מי ורדים וריח טוב על בגדי האנשים בשבת חתן. ויש נוהגים שבעת עליית החתן לתורה, בשעה שמשוררים לכבודו, מזלפים על ידי האנשים ריח טוב, ויש להזהר שלא יזלפו על המטפחות, וכן יזהרו להפסיק מלזלף ריח טוב מיד כשהחתן מתחיל בברכתו על הקריאה בתורה. [חופה וקידושין עמוד שנט].
טו. כבר נהגו ליתן מתנות לחתן ולכלה, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. אך אסור לשלוח מדמי פירות שביעית מתנה לחתן ולכלה לאחר שהם שלחו לו כשהיה חתן, כיון שהוא מוכרח לשלוח עתה כפי המנהג והנימוס, ונראה כאילו פורע חובו מדמי שביעית. [ומתי מותר ליתן מתנה בשבת, ראה בהערה]. [חופה וקידושין עמוד שנט].
טז. מה שנוהגים בכמה מקומות לערוך את הסעודה של שבת חתן בגינה, לכתחלה אין ראוי לנהוג כן, ואם עורכים שם את הסעודה, יש להזהיר את הסועדים שאסור ליטול ידיהם על העשבים או על הזרעים, שאף על פי שאינם מתכוונים להשקותם, מכל מקום פסיק רישיה הוא ואסורה. וגם בגינה של חבירו אין להתיר בזה. [חופה וקידושין עמוד שס].
יז. מה שנוהגים שהחתן שולח מערב שבת זר פרחים למשפחת הכלה, יש ליזהר שאם הפרחים והשושנים ניצניהם סגורים ועלולים להיפתח במים, שאין ראוי ליתנם לכתחלה בשבת לאגרטל שיש בו מים, אפילו אם היו בתוך המים מערב שבת, והוציאם בשבת כדי להריח בהם. אבל אם השושנים והפרחים נפתחו, מותר ליתנם בשבת לאגרטל שיש בו מים. והמחמיר בשושנים גם באופן שנפתחו כבר, תבוא עליו ברכה. ועצי בשמים וענפי הדסים מותר ליתנם בשבת אף לכתחלה לתוך אגרטל שיש בו מים, וגם מותר ליתן מים לתוך האגרטל, ולתת בתוכו את ההדסים והבשמים. ומכל שכן שמותר להוסיף מים בשבת בתוך האגרטל. [חופה וקידושין עמוד שסב].
יח. בשבת חתן, אם רצפות הבית נתלכלכו עקב ריבוי האורחים, מותר לכבד את הבית בשבת במטאטא, אפילו עשוי מענפי אילן יבשים שאינם נכפפים, ובודאי נשבר מהם בעת הטיטוי. אבל בקרקע שאינה מרוצפת אין להקל אלא על-ידי גוי. ולדעת הרמ”א יש להחמיר שלא לטאטאות את הבית אפילו במרוצף. אבל על-ידי גוי יש להקל בכל ענין, בין בבית מרוצף ובין בבית שאינו מרוצף. ויש אומרים שגם לאשכנזים יש להקל לטאטאות את הבית במטאטא מברשת שאינו עשוי מקש, אף על-ידי ישראל, ואין לחוש שמא יבואו לטאטאות בית שאינו מרוצף ואז ישוו גומות, דכיון שבזמן הזה כל הבתים שבעיר הם מרוצפים אין לגזור בית מרוצף אטו בית שאינו מרוצף. וכן עיקר. [חופה וקידושין עמוד שסד].
יט. בשבת חתן, אם הרצפות נתלכלכו באופן שאי אפשר לנקות על ידי מטאמא בלבד, מותר לשפוך על מקום הלכלוך מעט מים מכלי, ולנגב המים במגב [מקל-גומי], וכמבואר בילקוט יוסף שבת ב’ (עמוד פח). [חופה וקידושין עמוד שסז].
