נב. תולעים הגדלים בגבינה מלוחה ישנה, מעיקר הדין מותרים כל זמן שלא פירשו. ואף על פי שהוא אוכל הגבינה עם התולעים שבה, כיון דמינה קא רבו, מן השומן של הגבינה, הוי ליה כדין תולעים הגדלים במים שבבורות שאדם שוחה ושותה מהם ואינו חושש (חולין סו:). אבל אם התולעת פירשה לחוץ, בין בבשר בין בדגים ובין בגבינה, אסורה. ויש אומרים שאם פירשו על גבי החתיכה חשיב בכלל תולעת שפירשה ואסורה. ולדעתם המנהג כסברא זו. ויש חולקים ואומרים דרק אם התולעת פירשה לחוץ לגמרי, אסורה, אבל אם פירשה על גבי הגבינה, אינה אסורה. ויש מקומות שנהגו לאסור את כל הגבינה שהתליעה. [איסור והיתר כרך ב’ עמוד רסט].
נג. גבינה שהתליעה שמותר לאוכלה על פי המבואר לעיל, מותר לאוכלה גם בשבת, ואין לחוש בזה משום נטילת נשמה, ויש חולקים, והעיקר כסברא ראשונה. [ילקוט יוסף ח”ט איסור והיתר כרך ב’ עמוד רעא. ועיין במגן אברהם סימן שטז סק”כ].
נד. במקומות שנהגו לאכול חמאה של הערבים, מצוי בהם יתושים, [דאתו מעלמא] ולכן יש להתיכה ולסננה ואז היא מותרת. ואמנם כל זה בחמאה שאינה מזוייפת, כחמאה של הערבים הכפריים, שלא למדו לזייף. אך חמאה הבאה מערי אירופא ואמריקא, שומר נפשו ירחק ממנה, כי הם בקיאים בעניני תערובת והרכבה, ופעמים רבות נתברר זיופה בתערובות שונות, וגם בתערובת שומן חזיר, או חלב טמא. ושומר נפשו יתרחק מכל חשש איסור. [איסור והיתר כרך ב’ עמוד רעג. הליכות עולם חלק ו’ עמוד רעב].
נה. קופסאות שימורים של זיתים שיש לחוש שמא יש בהם תולעים, ועברו עליהם שנים עשר חודש, מותר לאוכלם בלא בדיקה. [איסור והיתר כרך ב’ עמוד רעד].
נו. שרץ שרוף מותר לאוכלו לרפואה, דעפרא בעלמא הוא. [איסור והיתר כרך ב’ עמוד רעה].
נז. העיקר להלכה ולמעשה שמותר להתרחץ בסבון שיש בו תערובת של חֵלֶב, או שומן של חזיר, או שומן מן החי, וכיוצא בזה. ויש להקל בזה אפילו לבריאים, ואין בזה שום חשש איסור כלל, וכן המנהג. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב’ עמוד רעו. יחוה דעת ח”ד סי’ סג עמ’ רכט].
נח. מותר להדיח את הכלים ולשוטפם במכשירי ניקוי שאינם כשרים, כגון בסבון העשוי מחֵלֶב, או משומן חזיר וכדו’. אך יזהר לשטוף היטב את הכלים, שלא ישאר עליהם ממשות הסבון. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב’ עמוד רעז. יחוה דעת חלק ד’ סימן מג עמוד רלא].
