א. חייב אדם לשלוח לחבירו ביום פורים שתי מנות של שני מיני אוכלים, או שני מיני תבשיל, או שתי מנות בשר. וכמו שנאמר במגילת אסתר (ט. כב): לעשות אותם ימי משתה ושמחה, “ומשלוח מנות איש לרעהו”, ומתנות לאביונים. והטעם לכך, כי על ידי שאדם שולח לחבירו תשורה ומנחה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ועל ידי זה נוטע בלבו גם כן אהבה ואחוה שלום וריעות, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. שכל משפטי תורתינו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחבירו, כמו שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ועוד כי ישנם אנשים מחוסרי כל, צנועים הליכותיהם, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים מצות “סעודת פורים” במאכל ומשתה כדת, מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד “משלוח מנות איש לרעהו”, לא יבושו ולא יכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים. על דרך שנאמר (נחמיה ח): “ושלחו מנות לאין נכון לו”. ועיקר המצוה שיהיו שתי מנות לאיש אחד. [מגילה (ז.). הרמב”ם (פ”ב ממגילה הט”ו). טוש”ע (סי’ תרצה ס”ד). והטעם הראשון מבואר בספר מנות הלוי להגר”ש אלקבץ (דף רח.) שתיקנו משלוח מנות היפך דברי איש צר ואויב שאמר על בני ישראל, ישנו עם אחד מפוזר “ומפורד”. והטעם השני מבואר בשו”ת תרומת הדשן (סי’ קיא) כדי שיהיה לכל אחד ואחד סיפק לקיים סעודת הפורים כהלכה. ופלפלו בהם האחרונים, ומהם, בשו”ת חתם סופר (חאו”ח סי’ קצו). ובשו”ת כתב סופר חאו”ח (סי’ קמא אות ב). ובשו”ת שבט סופר (חאו”ח ס”ס כג). ובשו”ת בנין ציון (סי’ מד). ובאפרקסתא דעניא (סי’ כה). ובשו”ת בית שערים (סי’ שפה). ועיין בילקו”י מועדים עמ’ שיח. חזו”ע פורים עמ’ קיז]
ב. מצות משלוח מנות נוהגת ביום ולא בלילה. [הרמ”א (ס”ס תרצה). וע’ בשו”ת ארץ צבי פרומר ס”ס קכא].
ג. יש מי שכתב שהשולח לחבירו משלוח מנות, אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בכך, כיון שעל ידי שניהם נתקיימה המצוה. אולם אין לסמוך על זה לדינא, אלא גם המקבל מחוייב במשלוח מנות. [הנה דעת הרש”ש בקו”א לטורי אבן (מגילה ז:) שאם אחד שולח לחבירו משלוח מנות אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בזה. אולם אין לסמוך ע”ז לדינא, שהוא נגד משמעות גדולי האחרונים. וכן העלה בשו”ת באר חיים מרדכי ח”ג (סימן ג). ע”ש. חזון עובדיה פורים עמוד קכ].
ד. יש אומרים שצריך לשלוח המנות כשהן מבושלות וראויות ומזומנות לאכילה. [מהרי”ל. מג”א, א”ר, הגר”א, חיי אדם, הרש”ש]. ויש חולקים ואומרים שיוצאים ידי חובה גם במנות בשר חי, ורק אם שולח עוף חי שלא נשחט עדיין וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובה. וכן עיקר. [פר”ח. חסדי דוד חסאן. בית עובד, ועוד. וכן משמע מפשט לשון הרמב”ם: “שתי מנות בשר או ב’ מיני תבשיל”. ע”כ. ובפרט שבבשר חי יוכל לעשות בו תבשיל כרצונו, צלי או מבושל. ולא החשיבו “מקרבא הנאתיה” אלא בעניים. (כתובות סז: ותענית כג:). ועכ”פ בדרבנן סמכינן לקולא. ילקו”י מועדים עמוד שיח. חזו”ע פורים עמוד קיח]
ה. יוצאים ידי חובת משלוח מנות גם בבשר שימורים שבקופסאות, או בסרדינים, וכיוצא בזה. [לאפוקי ממ”ש במועדים וזמנים ח”ב (ס”ס נד) להסתפק בזה, כיון שעומדים לזמן רב ולא לאוכלן תיכף, וכדמוכח מדברי רש”י בביצה (יד:) “מנות” היינו דבר המוכן שאינו עשוי להניחו למחר וכו’. ע”ש. וליתא. ילקו”י מועדים. חזו”ע פורים עמוד קיח].
ו. השולח לחבירו דורון של בגדים וסדינים וכיוצא בזה אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [שו”ת תרומת הדשן (סי’ קיא), שנראה שהטעם של משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד סיפק לקיים סעודת פורים כדין, וכדמוכח במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו ונפקי בהכי ידי משלוח מנות. וכ”מ מדברי הרמב”ם ז”ל. ע”כ. וכ”כ בנהר שלום, ובמי יהודה, ובשם משמעון, ובדובב מישרים. ולאפוקי ממ”ש הלק”ט ח”ב (סי’ קסג) שהשולח כסות וכלים למנות, אם יוכל המקבל למכרם מיד ולקנות בדמיהם צרכי סעודה מהני. ע”ש. וכ”כ בערה”ש, והסכים לדברי התרומת
הדשן הנ”ל. וכן פסקו הט”ז (סי’ תרצה סק”ד). והכנה”ג. והא”ר (סק”ט). וכ”מ מהמהרי”ל. ילקו”י מועדים. חזו”ע עמ’ קכ].
ז. אפילו השולח מעות לחבירו באופן שיוכל לקנות בהם מנות מאכל אינו יוצא ידי חובה, שצריך לשלוח בדוקא מנות של מאכל ומשתה. [כן דייק בשו”ת תרומת הדשן (סי’ קיא), ממ”ש הרמב”ם (פ”ב ממגילה הט”ז) בדין מתנות לאביונים, שנותן לכל עני מתנה אחת “או מעות” או מיני תבשיל או מיני אוכלין. ואילו במשלוח מנות לא הזכיר “מעות” רק מיני אוכלים, אלמא דלא מהני מעות לגבי משלוח מנות. וע’ בשו”ת יחוה דעת ח”ו (סי’ מה). ובחזון עובדיה פורים (עמ’ קכא הערה ו’). ובילקו”י מועדים, עמוד שכא]
ח. וכן השולח לחבירו קופסת סיגריות או טבק הרחה לא נחשב ל”מנה”, לצאת בזה ידי משלוח מנות, אפילו כשיודע שהמקבל מעשן ומריח טבק. [ולכאורה אף שלפי טעם להראות חיבה שפיר דמי גם בזה, אבל לטעם שיש לשלוח מנות לאין נכון לו להרווחת סעודה לבעלי שמחה, בזה שאין יי”ח סעודה לא מהני, ואנן חיישינן לשני הטעמים. וראה בחזו”ע פורים עמ’ קכג, ובילקו”י מועדים, עמוד שכג]
ט. וכן השולח לחבירו שהוא תלמיד חכם חידושי תורה ופרפראות לחכמה, או ספרי קודש, ביום פורים, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. ואחר שקיים מצות משלוח “מנות” לרעהו כדת, יכול לחזור ולשלוח חידושי תורה לרע אחר. [לאפוקי ממ”ש בירחון המאסף (שנה י”ט כרך א’ סי’ עו), שיוצאים י”ח משלוח מנות בחי’ תורה, דלא מבעיא לטעם חיבה וריעות שאין לך התחברות יותר מתורה, אלא אף לטעם שיהיה לו המשלוח מנות לסעודת פורים, הרי עיקר הסעודה לשמחה, ודברי תורה פקודי ה’ ישרים משמחי לב. ע”ש. אולם כל דבריו אינם אלא דרשות, ואינם הלכה, שעכ”פ משלוח “מנות” בעינן וליכא. ובסעודת פורים לא סגי בלא אכילה ממש. ורשב”י שהיה מקיים סעודה שלישית בער”פ שחל בשבת בסודות התורה, (זוהר פר’ אמור דף צה.), אין ללמוד ממנו לדידן, וגם אין למדין אפשר משאי אפשר. וראה בחזו”ע פורים (עמ’ קכג), ובילקו”י מועדים (עמ’ שכג). ומ”ש בספר סנסנן ליאיר (עמ’ רח) בשם אחד מתלמידיו, דהרב מנות הלוי שלח לארוסתו את ספרו, הנה מאן יימר לן ששלח לה הספר כדי לצאת י”ח המצוה. וגם מה שתלה שם הדבר בטעמי מצות משלוח מנות, המעיין יראה שאין זה תלוי כלל בטעמים, דבעינן מנות, וכנראה תלמיד טועה כתב זאת].
י. אשה השולחת לחברתה משלוח מנות בגדי צבעונין וכדומה, אינה יוצאת ידי חובת משלוח מנות, שאף על פי שאמרו בפסחים (קט.) בדין שמחת החג, אנשים בראוי להם, בבשר ויין, ונשים בראוי להם, בבגדי צבעונין, ובבגדי פשתן מגוהצים. מכל מקום לגבי מצות משלוח “מנות”, צריכים להיות מנות של אכילה ושתיה, לקיום מצות סעודת פורים, שגם הנשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס. [ולא מבעיא לדעת תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא להרווחת סעודת פורים, שבודאי שאין האשה יוצאת במשלוח בגדי צבעונים, אלא אפילו להרב מנות הלוי שהטעם הוא להראות חיבה, מ”מ “מנות” בעינן וליכא. וכ”כ בתורה תמימה אסתר ט].
יא. השולח לחבירו בשר ובקבוק יין וכיוצא בזה יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות, שגם המשקה נחשב ל”מנה” אחת. [וכמו שאמרו במגילה (ז.) ר’ יהודה נשיאה שלח ליה לר’ אושעיא אטמא דעיגלא תילתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. והיינו דקמ”ל ששתיה בכלל אכילה. וכן מבואר מדברי הריטב”א, וכ”פ בשו”ת תרומת הדשן (סי’ קיא). וע’ בחזו”ע פורים עמ’ קכד]. ואפילו שלח שני מיני משקים בלבד יוצא ידי חובת משלוח מנות. [כן מבואר בספר צרור החיים לרבינו חיים בן שמואל תלמיד הרשב”א עמ’ קיח]. וטוב להדר ולשלוח שני מיני “אוכלים”. [לפי שכן מוכח מגירסת ר”ח במגילה (ז:) דגרס, ר”י נשיאה שלח לר”א ירך של עגל וקנקן של יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, וכתב, כלומר נתינת אביונים נתת לי “מנה אחת” והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג’ קנקני יין וכו’. ע”ש. אלמא שאין המשקה בכלל מנות. ונכון לחוש לזה].
יב. יש לשלוח המנות של אוכלים שני מינים שונים. אבל במין מאכל אחד, אפילו חילקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים שונים אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי משלוח מנות, הואיל והם חלוקים בטעמם וטבעם. וכל שכן אם היה בשר חי שאפשר לעשות ממנו כמה מיני תבשילים, או צלי מבושל. [באשל אברהם מבוטשאטש כתב שדעתו נוטה שאינו יוצא י”ח במנות שוות. דבעובדות שבדברי חז”ל היו ב’ מנות חלוקות. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ט (או”ח ס”ס עד). ילקו”י מועדים עמו’ שכה. חזו”ע פורים עמ’ קכג].
יג. כבר פשט המנהג כיום לשלוח מיני מתיקה במשלוח מנות. [שיורי כנסת הגדולה סי’ תרצה].
יד. השולח לחבירו דג מטוגן עם הביצה שעליו, יוסיף עמו מנה אחרת, שלדעת כמה
אחרונים הדג וביצה שעליו נחשבים כמנה אחת לענין זה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שכו]
טו. מי ששולח לחבירו מולייתא [פסטיל] הממולא בשר, או עיסה מטוגנת שממולאת בתוכה בזרעונים וקטניות (סמבוסק), יש להוסיף עם המנה הזאת מנה נוספת ממין אחר, כדי שיהיו שתי מנות. [הנה בשו”ת מים שאל (סי’ יח), הביא מ”ש בפסחים (קיד:) דמהני דג וביצה שעליו לחשבם ב’ תבשילין. אולם בשו”ת היכלי שן תליתאה סבר דנחשב כתבשיל אחד. וראה בחזו”ע פורים עמו’ קכו, ובילקו”י מועדים].
טז. השולח פת ותבשיל חשוב כשתי מנות ויוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. [ובפרט לטעם הרב תרומת הדשן כדי שיהיה לחבירו הרווחה לסעודת פורים, ולדעת כמה פוסקים אין יוצאים י”ח סעודת פורים בלי פת. וזה שלא כמ”ש בשו”ת היכלי שן תליתאה (סי’ יג) שאין הלחם נחשב למנה. וראה בילקו”י מועדים עמו’ שכז. ובחזו”ע פורים קכח].
יז. ראוי להזהר במצות משלוח מנות, שיהיו המנות יקרות וחשובות, לפי ערך הנותן, כדי להראות חיבה וריעות למקבל. ואם המקבל עשיר ביותר, טוב שיהיו גם לפי ערך המקבל. וטוב שיהיה בהם כדי שיעור סעודה. [כ”כ בשו”ת זרע יעקב, ובערוה“ש (סי’ תרצה סט”ו), שאין יוצאים בכזית או ברביעית, אלא בעינן מנה יפה, שזהו לשון מנות. והשולחים חתיכות קטנות לא יצאו י”ח. ומיהו בלקט יושר (עמ’ קנח) כתב, שיוצאים אפי’ בתאנה אחת ותמרה אחת אע”פ שאין בשניהם שוה פרוטה וכו’. וע’ בילקו”י עמ’ שכח]
יח. לכתחלה טוב לשלוח את שתי המנות בבת אחת, ולא בזה אחר זה כי בזה חשיבותם ניכרת יותר. [הנה מהר”י אלגאזי בקונט’ חוג הארץ (סי’ טו) נסתפק אם צריך לשלוח המנות בבת אחת, או אפילו בזה אחר זה מהני. ומרן החיד”א בככר לאדן (דכ”א:) כתב שיש לשלוח בבת אחת, מדלא כ’ ומשלוח “שתי” מנות איש לרעהו, דהוה משמע אפי’ בזה אחר זה. ובמועדי ה’ (דק”ט.) דחה זאת. וראה בילקו”י מועדים עמוד שכט, ובחזו”ע פורים עמוד קלא]. ומכל מקום אם שלח לחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחר כך מנה אחרת, ואפילו אם נתן מנה אחת בבוקר ומנה אחת בערב סמוך לחשכה, יוצא ידי חובה.
יט. מהדין אין צריך לחלק את שתי המנות שבמשלוח מנות בב’ כלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת או קערה נפרדת, אלא רשאי ליתנם בצלחת אחת. ומכל מקום אם יכול נכון לחלק המנות לתת כל מנה בכלי בפני עצמו. [ילקו”י מועדים עמ’ שכט. חזו”ע פורים עמו’ קלא].
כ. השולח הרבה דברים קטנים בתוך כלי אחד, [כגון שקדים ואגוזים או סוכריות], הכלי מצרפן לחשבן מנה אחת חשובה, דזיל בתר טעמא, שהרי הטעם למצות משלוח מנות, הוא כדי להראות חיבה וריעות, והרי גם בדברים קטנים שנצטרפו בכלי אחד שייך הטעם להראות חיבה לרעהו, והכלי מצרפם לענין זה. ואפילו כמה מינים בכלי אחד חזו לאצטרופי למנה נאה, כיון שביחד יש בהם חשיבות. [ילקו”י מועדים שם, וחזו”כע פורים שם].
כא. כל המרבה לשלוח מנות לריעים הרי זה משובח, שעל ידי זה מרבים חיבה וריעות בין אדם לחבירו. [כ”כ הרמב”ם (פ”ב ממגילה הט”ו). וכ”כ מרן בש”ע סי’ תרצה ס”ד]. אבל השולח לחבירו מנות, ומתנה עמו שהם מתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [וכ”כ בארחות חיים החדש (סי’ תרצה ס”ק יא), בשם הפמ”ג. והובא להלכה בביאה”ל. אלא דהפמ”ג (מש”ז סי’ תרצד) קאי על מתנו לאביונים. אך מסתברא דה”ה משלוח מנות. וכ”כ המהרש”ם בדעת תורה]. ומכל מקום כל ששלח מנות כהלכה לאדם אחד מחבריו, אין צריך להזהר בכל הפרטים הנ”ל כששולח ליתר חבריו, שאין זה אלא להידור מצוה. [ילקו”י מועדים, עמ’ שלא. חזו”ע פורים עמו’ קלג]
כב. מנהג נכון שלא לעשות סעודת פורים עד לאחר שיקיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים. אבל לטעום מעט לפני כן מותר, ואין בכך כלום. [בארחות חיים החדש (סי’ תרצה ס”ק יג) כתב בשם ספר תיקון משה, שאם הקדים משלוח מנות ומתנות לאביונים קודם המגילה לא יצא. ע”כ. אולם י”ל דשאני סעודת פורים שגם היא מצוה ממצות פורים. ולכן נאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואח”כ, ומשלוח מנות וכו’. וגם הרמב”ם בהל’ מגילה הסביר תחלה כיצד מצות סעודת פורים, ואח”כ כתב דיני משלוח מנות ומתנות לאביונים. ומשמע שאין להקפיד בזה. ושפיר יצא ואין הסדר מעכב כלל בכל זה. ילקוט יוסף מועדים עמוד שלא. חזו”ע פורים עמוד קלה]
כג. יוצא אדם ידי חובת משלוח מנות כששולח לרבו, שהוא גם כן בכלל: ומשלוח מנות איש “לרעהו”. [ויש בזה גם מצות עשה דכבוד תורה לשלוח לרבו]. [כי גם הקב”ה קרא לישראל ריעים, ועיין בחגיגה (ז.) הוקר רגלך מבית רעך. ההוא בחטאות ואשמות. ופרש”י, מבית הקב”ה שקרא לישראל ריעים שנא’ למען אחי ורעי. ובשמות רבה (ר”פ נב), ישראל נקראו ריעים להקב”ה שנא’ למען אחי ורעי. ובשמות רבה (ר”פ כז), הדא הוא דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב”ה שנא’ למען אחי ורעי. וכ”ה בזוה”ק בכ”ד. וכן מבואר בלקט יושר (עמוד קנח) וזו לשונו: וצריך לשלוח מנות לחבירו “וכל שכן לרבו”. וראה בילקו”י מועדים. ובחזו”ע פרים עמ’ קלה]. ובמקומות רבים נהגו לשלוח מנות בפורים להרב אב”ד שבעיר, ולגדולי הרבנים מורי ההוראה שבעיר. [כ”כ בספר שבט בנימין פונטרימולי סי’ רח, שבעירו שמוה לחוק לשלוח מנות בפורים לאב”ד].
כד. גם השולח מנות לעם הארץ יוצא ידי חובת משלוח מנות, דאף שלדעת רש”י עם הארץ אינו בכלל רעהו, מכל מקום בלשון תורה כל ישראל ריעים, כמו לא תחמוד בית רעך. [כ”כ בשו”ת פני מבין (סי’ רכח אות ד].
כה. בן ששולח לאביו משלוח מנות, וכן רב ששלח לתלמידו, ואב ששלח לבנו, יצאו ידי חובת משלוח מנות. [בשו”ת לבושי מרדכי (תנינא חאו”ח סי’ ט) כתב, שאין להקפיד בזה משום דכתיב ומשלוח מנות איש “לרעהו”, ומשוי לאביו כאילו הוא רעהו, שהרי גם השולח לרבו כתבו הפוסקים שיוצא. וא”כ ה”ה למי ששולח לאביו. וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ט (או”ח סי’ עב), ובילקו”י מועדים עמוד שלב. חזון עובדיה על פורים עמוד קלה]
כו. קהל מוקירי תורה, אשר נועצו לב יחדיו, ונשתתפו ביחד, וקנו בסכום המעות מגדנות ומיני מעדנים, לקיים מצות משלוח מנות לרבם הדגול, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אלה שנתנו סכום מעות לא גדול, אשר הוא פחות משיעור שתי מנות, כיון שנצטרפו לחבריהם במצות משלוח מנות, שנתקבלה בכבוד הראוי ובשמחה אצל הרב, קיימו בזה מצות משלוח מנות. ויכול האיש לשלוח ב’ מנות לרעהו, וגם אשתו יוצאת בזה ידי חובת משלוח מנות, שבעלה מזכה לה חלק בשתי המנות ששולח לרעהו. ואין צריך לדקדק שיהיה שיעור ב’ מנות לכל אחד מהשולחים. [הנה אם כל אחד מהקהל נותן סכום מעות בשיעור הגון שיש בו כדי שתי “מנות”, (לפמ”ש הריטב”א במגילה ז. שהמשלוח מנות צריך להיות תשורה יקרה), אין ספק שכולם יוצאים י”ח משלוח מנות, וגם היכא שאין שיעור ב’ מנות לכל אחד בפני עצמו, במעות שנותן, ורק בצירוף נתינת כל השותפים במצוה זו יש שיעור הגון ומכובד למקבל המנות, גם בזה יוצאים ידי חובה, שהעיקר במשלוח מנות שיהיה למקבל שמחה, והא איכא, וכ”ה בספר אהלי יהודה. וראה בחזון עובדיה פורים עמ’ קלז].
כז. דיין שקיבל משלוח מנות בפורים מאנשים רבים, ובתוכם היה אחד שבא אחר כך להתדיין לפניו עם חבירו, יש אומרים שנפסל בכך לדונו, ויש אומרים שכל שלא הזכיר בעת משלוח המנות שיש לו דין להתדיין לפניו, כשר לדונו. ויש אומרים שזה מן הדברים המסורים ללב, ולמראית העין, שאם היה המנהג באותה העיר כמנהג רוב ערי ישראל שכל אחד מרבה במשלוח דורונות בפורים למכיריו ולבעלי תורה. ונראית כוונתו לשמים, לשם מצות פורים, ואינו ניכר כלל מתוך מעשיו שכוונתו לתכלית אחרת, אין בזה איסור כלל. ואם באמת יש אומדנא שהמשלח מנות כוונתו לתכלית אחרת, הדיין הירא את ה’ יחוש בקבלתו לפסול עצמו מלדונו. ולמעשה, אם רואה הדיין דמוכחא מילתא שמשלוח המנות שנשלח לו בפורים מאת האיש שבא לדון לפניו, היה למטרת קירוב לבבו בהתדיינו אצלו, ולא לשם המצוה בלבד, יש לו לסלק עצמו מלדונו. [חזון עובדיה פורים עמוד קלד. ובדידי הוה עובדא בשנת תש”ל שאחד השוחטים שעבד מטעם הרבנות בת”א הביא משלוח מנות ב’ תרנגולי הודו גדולים חיים, ומרן אאמו”ר ציוה עלי שלא לקבלו מהשוחט, ואח”כ נתברר ששחיטתו בשוק התקוה לא היתה כראוי, והוצרכו להדיחו ממשרת שוחט].
כח. השולח מנות לרעהו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו המנות, יש אומרים שלא יצא ידי חובת משלוח מנות, ולכן יחזור וישלח מנות לצאת ידי חובה. ולכן מי ששלח מנות לרעהו, והלה לא היה בביתו, ורק בני ביתו היו שם, וקבלו המנות מיד השליח, אם חזר המקבל לביתו ביום פורים וידע מזה יצא, אבל אם לא שב לביתו באותו היום לא יצא, ואע”פ שאשתו ובני ביתו קיבלו בעדו, מ”מ הרי נאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, הילכך בעינן שיבא ליד רעהו, ועל כל פנים שידע מזה. [ילקו”י מועדים עמ’ שלג. והיינו לטעמו של הרב מנות הלוי, דמשלוח מנות מראות חיבה וריעות, וכיון שאינו יודע מי שלח לו, אין כאן חיבה, הילכך לא יצא. וכ”כ בשו”ת כתב סופר, שו”ת אבן שהם, ערוה”ש (סי’ תרצה סט”ז), וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב].
כט. מי ששלח מנות ומצאו השליח שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אם פג שכרותו בפורים, וידע מהמשלוח מנות, חבירו יצא ידי חובת המצוה, ואם חושש שלא ידע עד שיפוג יינו, ויהיה זה במוצאי יום הפורים, ישלח מנות לאחר כדי לצאת ידי חובת משלוח לכולי עלמא. [בשו”ת משנה הלכות ח”ד (סי’ צ), כתב, שאם פג שכרותו בפורים, אפילו הוא עדיין ישן זכין לאדם שלא בפניו. ע”ש. אך יש להשיב על דבריו. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב].
ל. אשה חייבת במשלוח מנות, ותשלח לרעותה. [כ”כ הרמ”א בהגה (ס”ס תרצה). וכתב המג”א, לא ראיתי נזהרים בזה. ואפשר דדוקא אלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה שולח בשבילה. ומשמע שאינה נפטרת ממצות משלוח מנות אלא עד שישלח בשבילה. והפר”ח כתב, דהא כתיב משלוח מנות “איש” לרעהו, ולא אשה. ובשאילת יעבץ כתב, שלא בכל מקום שנאמר איש בא להוציא אשה, שהרי כתוב (במדבר יט ט), ואסף איש טהור, ולא מפקינן מניה אשה, ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי]. וגם אשה נשואה אינה יוצאת במשלוח מנות של בעלה בלבד.
וטוב שלא ישלחו איש לאשה, ואשה לאיש. פן יבואו לידי ספק קדושין, אלא ישלחו איש לאיש ואשה לאשה. [הרמ”א בהגה (סי’ תרצה). וע’ במג”א (ס”ק טו) שכתב, שהחשש לספק קידושין הוא שיאמרו שסבלונות הם (וכבר נתקדשה מקודם). ע”כ. וחומרא יתירה היא, דהא לכ”ע אין חוששין לקידושין אלא אם נשתדכו תחלה. ולכן במקום צורך יש להקל לאיש לשלוח גם לאשה, בפרט כשהיא עניה. וראה בילקו”י מועדים עמו’ שלג].
לא. הבנים הסמוכים על שלחן אביהם, מבן י”ג שנים ומעלה, והבנות מגיל י”ב שנה ומעלה, חייבים במשלוח מנות לחבריהם. [בספר לקט יושר (עמוד קנח) כתב, שמהרא”י היה מחנך בניו למשלוח מנות, וכמדומה שהיו לכל היותר בני ט”ו שנה. והנשים שלחו מנות לרבנית, והרבנית ג”כ שלחה להן. ובמאורי אור (דקכ”ט.) כתב, שמחסרון ידיעה אין מקיימים משלוח מנות אלא הנשואים, אך באמת שכל אדם מבן י”ג ומעלה חייב. והגאון מבוטשאטש (סי’ תרצה) כתב שאף שנוהגים להקל (אפי’ בני י”ג) כשסמוכים על שלחן אביהם, מ”מ יש להחמיר. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ט (חאו”ח סי’ עד). ובילקו”י מועדים עמ’ שלד. ובחזו”ע פורים עמ’ קמא]. ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך טוב לחנכם למצוה זו. [חזו”ע פורים].
לב. השולח מנות לגוי לא יצא, שאינו בכלל רעהו, [ע’ ב”ק לז: ולח. ומה שכתוב בתורה וישאלו איש מאת רעהו וכו’, זהו לפני מתן תורה. וכ”פ במקור חיים (סי’ תרצה ס”ג) ד”ה ידי. וראה בחזון עובדיה פורים].
לג. השולח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות ומחלל שבת בפרהסיא, אם הוא בגדר יודע את רבונו ומורד בו, לא יצא, מאחר שדינו כגוי. אך אם אינו אלא כתינוק שנשבה בדיעבד יצא. ועל כל פנים לכתחלה יש לשלוח לעמיתו ירא שמים השומר תורה ומצות. [שו”ת שבט הקהתי ח”ב סי’ רמג. חזון עובדיה פורים עמוד קמג בהערה].
לד. עני המתפרנס מן הצדקה גם כן חייב במשלוח מנות. [ב”ח. פר”ח]. ואם הוא עני ואין לו לסעודת פורים אלא מנות אלו, יחליפם עם חבירו העני, שהוא ישלח אליו סעודתו וחבירו ישלח אליו הסעודה שלו. ובזה יקיימו ומשלוח מנות איש לרעהו. [ע’ במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו להדדי]. ובלאו הכי עכשיו נוהגים העולם להחליף זה עם זה כדי שלא לבייש מי שאין לו. [ובספר החיים להגרש”ק כתב שכופין להחזיר דהו”ל כסבלונות. וראה בילקו”י מועדים עמ’ שלד].
לה. הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחבירו, יוצא ידי חובת משלוח מנות, ואין צריך לשולחם על ידי שליח דוקא. [וכך נהג הגאון החזון איש לשלוח מנות בעצמו ולא בידי שליח]. וכן השולח מנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, או אפילו על ידי גוי, שאין מועיל בהם דין שליחות, אף על פי כן יצא ידי חובת משלוח מנות. [בשו”ת יהודה יעלה אסאד (חאו”ח סימן רז) כתב, שמעשים בכל יום ששולחים מנות ע”י קטנים, וע”י עכו”ם, דלא בעינן שליחות בדוקא. ושכ”כ הגרש”ק בספר החיים. ובמקנה ח”ב (ד”ו) הביא בשם ליקוטי חבר (דף לו.) שרעק”א נסתפק אם יוצאים י”ח משלוח מנות ע”י קטן ועכו”ם. ומרן החת”ס השיב לו, שאילו היתה המצוה להוביל המנות בעצמו, אלא שגם ע”י שליח יוצא, מפני ששלוחו של אדם כמותו, הוה שייך דין שליחות. אבל מאחר שהמצוה ע”י “משלוח” דוקא, מצי לשלוח אפי’ ע”י גוי או קטן. וכ”ה להדיא החתם סופר בגיטין (כב:), שכבר טעו רבים וגדולים בזה. וע’ בחזון עובדיה פורים עמוד קמה. ובילקוט יוסף מועדים, עמוד שלה].
לו. מי שניגש לחנות ומזמין מנות לשולחם לחבירו, יוצא ידי חובתו, לא מבעיא אם שילם תמורתם לבעל החנות, אלא אפי’ בהקפה יוצא ידי חובה.
לז. השולח מנות לקטן לא יצא וצריך לחזור ולשלוח מנות לגדול. [מאורי אור (דק”ל.). בית עובד (דף ע”ז.). ומהר”י נג’אר בשמחת יהודה (מס’ סופרים, די”א רע”ד), הביא ראיה מהירושלמי (פ”ד דמעשר שני) דקטן לא חשיב רעהו, ולא יצא. ובשו”ת יד סופר (סי’ כג) תלה הדבר בשני הטעמים של משלוח מנות, שלטעמו של התה”ד שתהיה הרווחה לסעודת פורים, גם בקטן הרי יש לו הרווחה ויצא י”ח, אבל לטעם מנות הלוי שזה כדי להרבות השלום והריעות, השולח לקטן לא יצא, שאין דרך האיש לעשות ריעות עם קטן. ובערוה”ש (ס”ס תרצה) כתב שהשולח לקטן יצא, שהרי שור שנגח שור של קטן חייב דרעהו קרינן ביה. [ורמז לדבר, איש “לרעהו” גימט’ “איש” שיהיה איש כמוהו, ולא קטן]. וראה בילקו”י מועדים עמ’ שלה, ובחזו”ע עמוד קמו].
לח. השולח מנות בפורים על ידי שליח, אינו צריך לברר אם הגיעו המנות למי שנשלחו אליו, שחזקה שהשליח עושה שליחותו. אבל אם שלח המנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, צריך לברר אם הגיעו המנות לתעודתן. (שו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ עא).
לט. השולח מנות לאדם “חשוב”, אין אותו המקבל יוצא ידי חובת משלוח מנות בקבלתו, מפני הנאתו של השולח מנות אליו, שעל כל פנים אין כאן אלא הנאה בלי אכילה. [כ”כ בשו”ת זקן אהרן (סי’ ריד). ובערך השלחן (חו”מ בספר הזכרון מע’ מ אות יב). ובשו”ת שאילת יעקב (סי’ סא סק”ב). ואע”פ שלפי טעמו של הרב מנות הלוי להרבות אהבה ושלום וריעות, י”ל דשפיר מהני, מ”מ לטעמו של התרומת הדשן, שהוא לצורך הרווחת סעודת הפורים, בודאי דלא מהני. וראה בילקו”י מועדים עמוד שלו. ובחזו”ע פורים עמ’ קמז]
מ. השולח מנות לרעהו וסירב הלה לקבלם כגון שמחל לו עליהם, או שהחזירם לו מחמת שנאה, שאינו אוהבו, או מחמת שהוא סבור שהמנות אין לפי כבודו, בכל אלה דעת הרמ”א שיצא ידי חובה. יש חלקים בדבר, לכן יחזור השולח ויקיים מצות משלוח מנות לאדם אחר. [הרמ”א בהגה (ס”ס תרצה) כתב, השולח מנות לחבירו, ולא רצה לקבלם או מחל לו, יצא. (מהר”י ברין). והפר”ח תמה עליו זו מנ”ל. והיינו, שהרי לדעת תרומת הדשן טעם המשלוח מנות הוא כדי שתהיה אפשרות לקיים שמחת הפורים, ולדבריו אפי’ יש לו הרבה לסעודת פורים, לא יוכל למחול, שלא לבייש למי שאין לו. אבל לטעמו של הרב מנות הלוי כדי להרבות השלום והריעות, ולפ”ז כיון ששלח לו מנות והראה לו חיבתו די בכך, ואם מוחל לו יצא. ויפה כתב הפר”ח דמנין לו להכריע בזה כטעם המנות הלוי, שמא הטעם הנכון כדברי התה”ד, שאז לא יצא. וראה בילקו”י מועדים עמ’ שלו]
מא. צריך ליזהר ביותר שישלח מנות כשרות לאכילה בלי שום חשש איסור כלל. והשולח בשר לחבירו ספרדי, ישלח בשר חלק לפי דעת הבית יוסף, ואם שלח לו בשר כשר לא יצא ידי חובה, כיון שאנו נוהגים כדברי מרן לאסור מן הדין שלא לאוכלו. שקבלנו עלינו הוראות מרן. ומיהו אם שולח לרעהו אשכנזי אפשר שיוצא י”ח, ואפילו אם הוא מחמיר על עצמו כדעת מרן, יכול לתת לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות. [ילקו”י מועדים. חזו”ע פורים עמוד קנב. וע’ בשו”ת רב פעלים ח”ב (חיו”ד סי’ ז). ול”ד למ”ש המחנה חיים ח”ג מאו”ח (ס”ס נג) להסתפק בשולח פת פלטר לנזהר ממנו, אי אזלינן בתר נותן או בתר מקבל, דהכא גרע טפי שע”פ קבלתינו דעת מרן הו”ל כאילו חתיכה דאיסורא, ואין כאן לא הרווחה לסעודה, ולא חיבה].
מב. מי שאינו נזהר מפת עכו”ם וחמאת עכו”ם, ושלח אותם למנה למי שנזהר, יש אומרים שלא יצא ידי חובה. ולאו מילתא פסיקתא היא, ולכן לכתחלה ישלח לחבירו דבר הראוי לו לאכילה, שאינו מחמיר בו. [בארחות חיים כתב שלא יצא י”ח. וע’ בחזו”ע פורים עמ’ קנג].
מג. היודע בחבירו שאינו סומך על הכשר הרבנות בשוקולד עם אבקת חלב נכרי, ואינו מיקל בזה גם בקטנים, אין לשלוח לו שוקולד כזה במשלוח מנות. [הגר”מ שטרן. חזו”ע פורים שם. ואם מותר לאכול שוקולד כזה, ראה באיסור והיתר כרך ב’, שדעת זקן אהרן, לבושי מרדכי, אג”מ, להקל בזה].
מד. מי ששלח איסור דרבנן לחבירו ואכלו, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות כשרות, שלא יצא ידי חובה. [לכאורה דמי למ”ש בש”ע חו”מ (סי’ רלד) ויו”ד (סימן קיט), שכיון שנהנה אינו מחזיר לו הדמים, והסביר הנתיבות בחו”מ (סי’ רלד) שאע”פ שהאוכל איסור תורה בשוגג צריך תשובה וכפרה להגן מן היסורים, מ”מ באיסור דרבנן בשוגג א”צ כפרה, וכאילו אכל כשר. ע”ש. אולם האור שמח (פ”א מגירושין הי”ז) כתב, שדברי הנתיבות הנ”ל תמוהים וכו’. ע”ש. וכן משמע ממ”ש בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ כב), שאם אכל איסור דרבנן בשוגג לא יברך ברכה אחרונה, שאין זה מברך אלא מנאץ. וע’ בשו”ת יביע אומר ח”א (חיו”ד סי’ יד עמ’ רט) בשם כמה פוסקים שחולקים על הנתיבות בזה].
מה. השולח מנות לחבירו מיני מתיקה, אף על פי שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (חולי סכרת), אף על פי כן יוצא ידי חובת משלוח מנות, משום שעל כל פנים ראויים הם לבני ביתו. [שו”ת יביע אומר ח”ט במילואים לסימן עד. וע’ בספר מקראי קדש (פורים עמוד קנ), שצידד בזה, שאפשר שאפי’ למ”ד דמהני בשר חי למשלוח מנות, שאני התם שראוי לאכילה למקבל ע”י בישול, משא”כ עוגה שיש בה סוכר, שאינה ראויה למקבל. ועוד, דכיון שעיקר התקנה לשמחת מריעים, וכאן אין לו שמחה, אינו יוצא י”ח. אך מאידך י”ל שיוצא י”ח, דאטו מי ששלח לחבירו משלוח מנות מאכלי חלב אחר חצות היום, והמקבל אכל בשר, שאינו יכול ליהנות מהמנות בפורים, וכי לא יצא י”ח? אך יש לחלק ששם יש לו שמחה שאחר ו’ שעות מאכילת הבשר יוכל ליהנות ממאכלי החלב, אבל כאן שעליו להשמר תמיד ממאכלי סוכר המתוקים, שמא אינו יוצא י”ח משלוח מנות. ומ”מ עדיין י”ל שמכיון שבמשלוח המנות של מיני מתיקה יש כאן מחווה של חיבה ואהבה, וגם ראויים הם לבני ביתו גדולים וקטנים, ומאחר שפשט המנהג לשלוח מנות ממיני מתיקה, לכן גם בנ”ד שפיר י”ל שיוצא י”ח במשלוח מיני מתיקה אף לחולה סכרת].
מו. השולח מנות לרעהו, ויצא ידי חובתו, ורוצה לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, רשאי, ובלבד שיודיע לו שהם מפירות שביעית, כיון שאין זה חוב עליו. ומי שקיבל מחבירו משלוח מנות, ורוצה לחזור ולשלוח מנות מפירות שביעית למשלח, יש אומרים שאין המקבל רשאי להשיב לו בחזרה מפירות שביעית או מדמיהן, שמכיון שהוא חייב להשיב לו כפי המנהג והנימוס המקובל, הרי זה תשלום תגמולין שאסור בפירות שביעית, שנראה כאילו פורע חובו. [ילקו”י השביעית והלכותיה עמ’ תכג]. ויש אומרים שאם יצא כבר ידי חובת משלוח מנות לאחר, רשאי לחזור ולשלוח מפירות שביעית למשלח, שאינו אלא כגומל חסד לחבירו, ואין זה כפורע חובו. ובלבד שיודיע לו שאלו פירות שביעית, כדי שישמור בהם קדושת שביעית. [ילקו”י השביעית והלכותיה שם. שוב יצא לאור חזון עובדיה על פורים, ושם עמוד קנד כתב כדברינו, והביא מ”ש הרמב”ם (פ”ו מהל’ שמיטה ה”י), דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב, ואין עושים בהם שושבינות, ואין משלמים בהם תגמולים וכו’. והוא מהתוספתא (שביעית פ”ז). הכא נמי שיש עליו חובת המצוה לשלוח מנות לרעהו, לא יהיה רשאי לשלוח מנות מפירות שביעית, דהוי כמו פריעת חוב. אך אם כבר קיים המצוה של משלוח מנות לרעהו, ורוצה להוסיף לשלוח לאחר מפירות שביעית, נראה דשפיר דמי. כיון שיצא כבר י”ח משלוח מנות].
מז. השולח מנות לרעהו בפורים, והמנות הם מפירות של ערלה או של כלאי הכרם שאסורים בהנאה, וחבירו הוא חולה שיש בו סכנה, שהמנות מותרות לו לאכילה, אפילו הכי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. [הנה הריטב”א בסוכה (לא.) הביא פי’ הראב”ד שכתב, שלולב של אשרה כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא ביה “לכם”, וכתב ע”ז, ולי נראה שכל שהוא ברשותו של אדם, ואין לאחרים בו שום רשות, ושום זכות, אע”פ שהוא מאיסורי הנאה, לכם קרינן ביה. ע”כ. אך בשו”ת הרשב”א ח”ד (סי’ רב) כתב כדברי הראב”ד שאיסורי הנאה לא מקרי לכם. ולדבריו השולח פירות של איסורי הנאה למשלוח מנות, לא יצא, משום דלא יהיב ליה מידי, דהו”ל כהפקר. אבל להריטב”א דשפיר מקרי לכם, אפשר שיוצא י”ח משלוח מנות, כיון שהמקבל מותרים לו. אך י”ל שכל ששולח דבר שלא נקרא שלו לא מהני לכו”ע, דאל”כ, נמצא נהנה מאיסורי הנאה. וע’ בחזו”ע פורים עמ’ קלח].
מח. השולח מנות פירות ערלה שגדלו בחוץ לארץ, והמקבל אינו יודע שהם ערלה, לא יצא, שכיון שאסור למשלח ליהנות בהם וצריך לשלוח לו בעילום שם, ובכהאי גוונא אין חיבה על ידי המשלוח מנות משום הכי לא יצא. [ילקו”י על הל’ ערלה פרק ב’. חזון עובדיה פורים עמוד קנה. דפירות ערלה בחו”ל שאין המקבל יודע שהם ערלה, ויש לו ספק, מותרים לו באכילה, ואמנם למשלח הרי ידוע שאלו פירות ערלה ודאי האסורים גם בחו”ל, ולכן אינו יוצא י”ח].
מט. השולח עוף שחוט לחבירו מכלל המנות, ויצא טרף, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחתיו, ואז יקיים משלוח מנות. [ביד אהרן (סי’ תרצה) נסתפק בזה. והכסא אליהו (סק”ד) פשיטא ליה שיצא, שהרי מן הדין א”צ לבדוק אחר י”ח טרפות, והעוף היה בחזקת כשר, הילכך השולח יצא י”ח. וכ”כ החתם סופר (סי’ תרכד), שמכיון שכל רובא שרי רחמנא, מי שאכל בשר ושוב נמצא אח”כ שהיה טריפה, לא עביד שום איסורא, כי כך הדין מעיקרא שיאכל בשר מדין הרוב. וראה בזה בילקו”י מועדים דיני משלוח מנות, וחזון עובדיה פורים עמוד קנ].
נ. השולח מנות לחבירו ונגנבו או נאבדו צריך לשלוח מנות אחרות תחתיהם. [הנה בספר בני חיי (סי’ תרצד סק”ג) כתב, דכיון שעיקר התקנה למשלוח מנות הוא משום שמחה, כיון שנגנבו ליכא שמחה וכו’. ואמנם בשו”ת בית שערים (סי’ שפ), כתב לצדד שאפשר שקיום המצוה היא בשילוח, כלשון הפסוק ומשלוח מנות, אף שלא הגיעו ליד המקבל וכו’. מ”מ נראה שהכל תלוי בשמחת המקבל, וכיון שלא קיבל אותן לא יצא. וראה בילקו”י מועדים עמ’ שלז]
נא. השולח מנות לרעהו, שהוא אביון, יוצא ידי חובת שתי המצות: “משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”, לאחר שיתן עוד מתנה לאביון אחר. ויש מחמירים בזה שאין לעשות כן, וטוב לחוש לדבריהם, ולכן יתן עוד שתי מתנות לאביונים אחרים. [הנה הטורי אבן (מגילה ז.) צידד מתחלה בפירוש הגמ’, קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שיוצא י”ח שתי המצות בבת אחת, ושוב כתב שבמשלוח ב’ מנות לאביון אחד אינו עולה לשתיהן. ופירוש הגמ’ קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו, או מתנות לאביונים, שקיים מצוה אחת מהם, ואות ו’ לחלק. ע”ש. ובשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ קלט) דן בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות, וכתב, ומיהו י”ל דבדיעבד אם התכוין לצאת י”ח שניהם בבת אחת יצא, אלא דלכתחלה לא נכון לעשות כן. ע”ש. אולם במעשה אחד שעושה לקיים ב’ מצות בבת אחת לא שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות, ועיין בחזון עובדיה על הלכות פורים דיני משלוח מנות].
נב. תושב עיר פרזות שקוראים המגילה בי”ד, ששלח מנות לרעהו אשר בירושלים ביום י”ד, שקוראים המגילה בט”ו, (וכגון השולח משכונת רמות שקוראים בי”ד, לרעהו אשר בירושלים שקוראים בט”ו), ויודע שמקבל המתנות יאכלם בט”ו, יצא ידי חובתו. וכן היושב בחו”ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, ויודע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י”ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם ושמחו בהן. [בספר יד אהרן (סי’ תרצד הגב”י) כתב, במי שיושב בחו”ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבאר”י, ב’ מנות קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, וידוע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י”ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, אף שבשעה ששלחן לא היה עדיין חייב בהן. וכן משמע מדברי בעל המאור (ריש מגילה) דכיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן בודאי שיוצא י”ח. וע’ בחזון עובדיה פורים עמוד קסב]
נג. תושב ירושלים ששלח מנות ביום י”ד לשאר ערי הארץ שקוראים המגילה בי”ד, יצא ידי חובתו. אבל אם שלח מנות להם ביום ט”ו, לא יצא, שאצלם אינו יום שמחת פורים, עבר יומו בטלה שמחתו. שכל שהמנות מגיעים אחר פורים לא יצא, והמשלוח שיצא מידו בפורים אינו אלא הכנה למצוה, [כמ”ש בשו”ת יהודה יעלה אסאד חאו”ח ס”ס רד], וגמר המצוה הוא בהגיע המשלוח ליד המקבל, וכיון שלא קיבלו עד אחר הפורים, לא יצא. שהכל תלוי במקבל המנות. [כ”כ בשו”ת אהל יוסף מולכו (חאו”ח סי’ טו) וז”ל: ומיהו בן כרך ששלח לבן עיר ביום ט”ו לא יצא, ואפי’ אם אכלו בו ביום, שמכיון שאינו יום שמחה בשבילו, עבר יומו בטלה שמחתו. ע”כ. ולאפוקי ממ”ש בסנסן ליאיר (עמ’ רח), שאם השולח ירושלמי ונותן ביום ט”ו לפרוז יצא י”ח, שבנותן תלא רחמנא. ע”ש. אך מדברי האחרונים שהובאו בחזון עובדיה על הלכות פורים מבואר לא כן. ודו”ק].
נד. בן עיר היוצא לדרך מראש חודש אדר ואילך, שחלה עליו מצות פורים, ושולח מנות או מתנות לאביונים לאחד מבני עירו, יכול לתת אותן בעצמו אפילו בסתם, לשם מצות פורים, ואין העני זוכה בהן אלא עד פורים. אך יותר טוב להתנות עמו בפירוש שלא יזכה בהם ולא יאכלם עד יום פורים.
