א. מה שנוהגים להתחפש וללבוש מסיכות בפורים, אין כל איסור בדבר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שמג. חזון עובדיה על פורים עמוד קצט].

ב. אסור באיסור מוחלט לאיש ללבוש בגדי אשה, וכן לא תלבש אשה בגדי איש, גם ביום הפורים. וגם לילדים נכון שלא לעשות כן. [הנה בשו”ת מהר”י מינץ (דף לא:) כתב, בדבר מה שנהגו במקומו שאיש לובש בגדי אשה, ואשה לובשת בגדי איש בפורים, שיש בזה איסור תורה, שנאמר, לא יהיה כלי גבר על אשה וגו’, מ”מ כמה גדולים ראו מנהג זה בפורים, ולא מיחו, שכיון שנוהגים כן לשמחת פורים מותר. וכעין מ”ש הריב”א שמה שחוטפים הבחורים דברי מאכל זה מזה, משום שמחת הפורים, אין בו משום גזל, וה”ה בנידון זה, כיון שאין מכוונים לשם ניאוף אלא לשמחת פורים. ע”כ. והרמ”א (סי’ תרצו) הוסיף, מזה נתפשט המנהג במדינתם ללבוש כלאים דרבנן וכו’. אולם נראה דאשתמטיתיה להרמ”א מ”ש בספר יראים (ס”ס צו), שאפי’ דרך עראי ושחוק בעלמא אסור לאיש ללבוש מלבושי אשה. שלא חילקה התורה בין קבע לעראי. גם הרמב”ם בתשובה (שהובאה בספר מעשה רוקח דף א.) כתב, בדבר מה שיש נוהגים שהכלה תצנוף מצנפת או כובע ולוקחת בידה סיף ויוצאת במחול לפני האנשים, לא יעלה על הדעת שמפני היותה כלה הותר לה איסור תורה בתועבה זו וכו’, וראוי להזהר מזה. ע”ש. הרי שאע”פ שעושים כן רק לשמחת חתן וכלה אסור. וראה ביביע אומר ח”ה (חיו”ד סי’ יד סק”ג), וביחוה דעת ח”ה (סי’ נ). ובחזו”ע פורים עמ’ קצט].

ג. וכן אסור להזמין קוסם ביום פורים שעל ידי זריזות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים, לשעשע את הרואים, אף על פי שאינו עושה שום פעולה של כישוף. אלא שיש מקום להתיר בקוסם גוי, שאינו אלא אוחז העינים. [שו”ת יביע אומר ח”ה חיו”ד סי’ יד].

ד. מה שיש נוהגים בישיבות, לבחור להם “רב” פורים, אשר משמיע במרום קולו בדברי ליצנות והיתול על ראש הישיבה ורמ”י הישיבה, בדברי בקורת בבדיחות הדעת, לא תהא כזאת בישראל, כי אין שום היתר בדבר, והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא. עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (כמבואר בסנהדרין צט: והרמב”ם פ”ג מהל’ תשובה הלכה יד), ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני. וכל היושב שם ואינו מוחה על כבוד התורה נלכד גם הוא בשחיתותם. ומאד יפלא על בני תורה אשר ירהיבו עוז לעשות כן, האם שכחו מה ששנו חכמים: והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה. וכל מי שיש בידו יכולת לבטל המנהג הרע הזה, עליו לשנס מתניו, לבער הרע מקרבנו, ולא ישמע ולא יפקד ולא יזכר עוד כדבר הרע הזה. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקו”י מועדים עמוד שמג. יחו”ד ח”ה סי’ נ. חזו”ע פורים עמוד רא. ואין ספק שהעושים כן נכשלים באיסור חמור, וכבר אמרו חז”ל (שבת קיט:): לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה’ בעמו עד לאין מרפא. מאי עד לאין מרפא? אמר רב, כל המבזה ת”ח אין לו רפואה למכתו. וגם השומעים לא ינוקו מעון חמור זה, וכמו שאמרו בב”מ (פד:), במעשה של ר”א בר”ש שנענש על ששמע זלזול ת”ח ושתק. ומכ”ש אלה השומעים ומתבדחים מבזיון של ת”ח שעונשם גדול. ואף בסתם לה”ר, שהוא גם כשהדברים נכונים (כמבואר בפסחים קיג:), יש עונש חמור לאומרו ולמקבלו, והמקבלו יותר חמור מן האומרו, כמבואר בערכין (טז:). וכ”פ הרמב”ם (בפ”ז מהל’ דעות ה”ג). וסיים הרמב”ם, שאסור לדור בשכונתו של בעל לה”ר, וכ”ש לשבת עמו ולשמוע דבריו. ולכן חלילה להשתתף במושב לצים זה, כי אין להעלות על הדעת שבשביל שמחת פורים יהיה מותר לעבור על איסורים חמורים, וכמ”ש במטה משה (סי’ תתריב), שאף שנדמה לרוב ההמון שהותר לבני אדם בפורים לפרוק עול תורה ומצות מעליהם, וכל המרבה בשחוק והיתול הרי זה משובח, אבל בלי ספק ענין זה הוא רע ומר, ועון פלילי הוא, שלא הותר לנו בפורים אלא שמחה של מצוה, ולא שחוק וקלות ראש. וכ”כ המאירי (מגילה ז:) שלא נצטוינו בפורים על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא על שמחה שמגיעים מהם לאהבת ה’].

א. השליח צבור צריך לברך ולקרות המגילה מעומד מפני כבוד הצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רצד. חזון עובדיה על פורים עמוד סט]

ב. יש נוהגים שכל הקהל הנמצא בבית הכנסת עומד על רגליו בשעת הברכות של המגילה, ואחר כך יושבים וקוראים המגילה. ויש נוהגים שהקהל יושב בין בשעת קריאת המגילה בין בברכותיה. [כ”פ בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סי’ קב), ושכן עמא דבר. וכ”כ המג”א. כנה”ג (בהגה”ט סי’ תרצב). יפה ללב (סי’ תרצ סק”ב). וע’ בשו”ת רב פעלים ח”ד חאו”ח ר”ס לג. אולם הרד”א (דף טו) כתב, שאין לחוש לעמוד בברכות מקרא מגילה. וכ”כ הכנה”ג, ועוד, וע”ע בשו”ת יחוה דעת (ח”ה סי’ ד), הילכך יפה נהגו אצלינו לברך על מקרא מגילה כשהקהל כולו יושב, חוץ מהש”צ]. וכל מקום יעשו כמנהגם. והנוהגים לעמוד בברכות, גם כשקוראים בבית להוציא את הנשים ידי חובה, טוב שיעמדו בעת הברכות. אבל קריאתה בבית אינה צריכה מעומד. [ילקו”י מועדים עמ’ רצד. הליכו”ע ח”א עמ’ רכה].

ג. טוב ששני אנשים יעמדו מימין ומשמאל השליח צבור בעת הברכות ובקריאת המגילה. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רצד. חזו”ע פורים עמוד ע. הגאון בעל חות יאיר בספר מקור חיים סי’ תרצב].

ד. יש אומרים שכשם שאסור לאחוז ספר תורה ערום בלי מטפחת כן אסור לאחוז מגילת אסתר בלי מטפחת. [תשו’ הגאונים (ליק סי’ פא) בשם רה”ג ורב נטרונאי גאון. וכ”ד התוס’ (שבת יד.)]. ויש מתירים לאחוז המגילה בלי מטפחת. [ע’ תוס’ (חגיגה כד:) לענין תפלין. וכ”פ בשו”ת הרדב”ז. וע’ במאור ישראל חגיגה כד:]. וטוב להחמיר ליטול הידים קודם שיאחז במגילה. כי יש סברא להקל בזה, וראוי לצרפה לענין מגילה. [ע’ בב”י (סי’ קמז) בשם המרדכי ובאחרונים שם. ובספר בתי כנסיות כתב שיש להחמיר שלא לאחוז המגילה בלי מטפחת, ולפחות יטול ידיו קודם שיגע בגוף המגילה. וראה בילקו”י מועדים עמוד רצז].

ה. מי שנפלה מידו המגילה לארץ, אין צריך להתענות על כך, ומ”מ יתן פדיון תענית לצדקה. [כעין מ”ש בשו”ת לב חיים ח”ג (סי’ קלא), שאם נפלה מזוזה מידו א”צ להתענות, שאין קדושת המזוזה חמורה כמו התפלין, ומכיון שאפילו בתפלין שנפלו מידו שנוהגים להתענות, אין לזה יסוד בש”ס ובראשונים, וכמ”ש בשו”ת חיים שאל א’ (סי’
יב), הילכך הבו דלא להוסיף עלה, ודי לתת מעות לצדקה. ע”ש. וכ”ש במגילה שאין בה אזכרות. וראה בחזו”ע פורים עמוד עח].

ו. מי שיש בידו מגילה כשרה וקוראה יחד עם הש”צ, רשאי לברך בעצמו בלחש עם הש”צ, ואין לחוש בזה לברכה שאינה צריכה. ומכל מקום עדיף יותר לשמוע הברכות מפי השליח צבור, שמכוין להוציא את כל השומעים ידי חובתם, משום שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג.), ויענה אחריו אמן. [כ”כ בברכי יוסף (סי’ רצה סק”ה) שאין בזה חשש ברכה שא”צ כיון שמכוין שלא לצאת בברכת הש”צ. וכ”ד הרמ”ע מפאנו בתשובה (סי’ קט). וע’ בשו”ת זבחי צדק ח”ג (סי’ קנח) שכתב, מי שאין לו מגילה כשרה בידו, יכוין לצאת בברכת הש”צ, ולא יברך בעצמו, אבל אם יש לו מגילה כשרה בידו, יברך עם הש”צ, ויקרא המגילה מלה במלה עם הש”צ. וע”ע בילקו”י מועדים עמ’ רצה. ובהליכו”ע ח”א עמ’ רכז. ובחזו”ע פורים עמ’ סט].

ז. יש מי שכתב שנכון שכל אחד מהקהל שיש בידו מגילה כשרה יברך על המגילה, ויסיים הברכה בעוד שהשליח צבור מנגן בברכה “כדי שיוכל לענות אמן אחר הש”צ”. אולם למעשה אין לנהוג כן, דכל כהאי גוונא לכתחלה הוי הפסק בין הברכה למצוה. ומכל מקום בדיעבד אם עבר וענה אמן, לא יחזור לברך על המגילה. [בספר יסוד ושורש העבודה (שער יב ספ”ד) כתב, שנכון שכל אחד ואחד מהקהל יברך על המגילה ויסיים הברכה בעוד שהש”צ מנגן בברכה כדי שיוכל לענות אמן אחר הש”צ. ויש להעיר, דכל כה”ג הוי הפסק בין הברכה למצוה. וכמ”ש הפנים מאירות ח”ב (סי’ ה) שהמקדש ובירך    בפה”ג, וענה אמן אחר בפה”ג של חבירו הוי הפסק. ילקו”י מועדים. חזו”ע פורים עמ’ ע].

ח. קודם הקריאה יאמר השליח צבור שהוא מכוין להוציא את הקהל ידי חובת הקריאה, ויעורר את תשומת לב הקהל שגם הם יכוונו לצאת ידי חובת מקרא מגילה, שגם במצוות דרבנן נקטינן לכתחלה דמצוות צריכות כוונה. ובפרט במקרא מגילה שהיא מדברי קבלה, ודמיא לדברי תורה. ויזהירם שאם לא ישמעו תיבה אחת, יקראו רק תיבה זו מתוך החומש. ויודיעם שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו בהזכרת שם ה’ בברכות. [במשנה (מגילה יז.) היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. וכ”פ הרמב”ם (פ”ב ה”ה) וז”ל: הקורא את המגילה בלא כוונה [לצאת י”ח] לא יצא. וכתב ה”ה, שרבינו פסק כן לפי שטתו בפ”ב מהל’ שופר, שמצות צריכות כוונה, “ואולי שהכל מודים במגילה”. ע”כ. והטור (סי’ תרצ סי”ד) פסק ג”כ שצריך שיכוין הקורא לצאת י”ח בקריאתו, וגם יכוין להוציא את כל השומעים. וגם השומע צריך שיכוין לצאת. וכתב ע”ז הב”י, רבינו סתם דבריו כדעת הרא”ש (ר”ה פ”ג סי’ יא), דס”ל מצות צריכות כוונה. וכ”פ מרן בש”ע (סעיף יג). וראה בילקו”י פסוד”ז עמ’ תקכז. ובילקו”י מועדים עמ’ רצד].

ט. הקורא את המגילה אינו צריך לפושטה תחלה, אלא רשאי לברך ולהתחיל בקריאת המגילה כשעודנה גלולה כספר תורה. ומברך וקורא וכשמסיים העמוד הראשון אינו גולל כספר תורה אלא מניחו פתוח, וכן הלאה בכל עמוד ועמוד, עד שכאשר מסיים הקריאה תהיה כל המגילה פתוחה לפניו כאגרת. [הרי”ף והרא”ש (פ”ק דמגילה סי’ ז), בשם רב האי גאון, וכ”ה במחזור ויטרי, ובראבי”ה, וברמב”ם, ומרן בש”ע (סי’ תרצ סט”ז).]. ויש אומרים שצריך לפשוט המגילה כאגרת קודם הברכות. [תוס’ (מגילה ד. ד”ה פסק) ע”פ גירסתם בדברי רב האי גאון]. והעיקר כדעה ראשונה. [כ”כ בשו”ת בית דוד (חאו”ח סי’ תפה) שלענין מעשה אין לשנות מן המנהג שנהגו שלא לפשוט את כל המגילה קודם הקריאה, אלא פושט עמוד אחד וקוראו, וממשיך להיות פושט והולך מעט מעט כדרך קריאתו. וכמ”ש הרמב”ם. וכ”כ בשלחן גבוה, ובספר חכמה ומוסר, ובספר יפה ללב, ובספר נהר מצרים]. ומכל מקום טוב שהשליח צבור לבדו שינהג כן, וקודם הקריאה יפשוט את המגילה כולה לפניו כאגרת, להראות הנס, ואחר כך יברך ויקרא. [ילקו”י מועדים עמ’ רצה. שכל המחלוקת היא לגבי הקורא בציבור. וכמ”ש האחרונים. ומכיון שאצל הש”צ יש תיבה רחבה טוב לחוש למהרי”ל וסיעתו, מהיות טוב אל תקרי רע. וכ”כ ברוח חיים (סי’ תרצ סק”ד) שהש”צ יפשוט אותה כולה ויקרא, אבל שאר היחידים לא יעשו כן, פן תגרר על הארץ. אלא קורא מעט ופושט והולך. וע”ע בנהר מצרים שם].

י. לכתחלה יש לקרוא המגילה בטעמיה, אך אם אין שם מי שיודע הטעמים, יקראו המגילה בלי טעמים. [יחוה דעת חלק ג’ סימן נא].

יא. הקורא לעצמו יזהר להשמיע לאזנו, שלדעת הרי”ף הרא”ש והרמב”ם אם לא השמיע לאזנו לא יצא. אך בדיעבד אם לא השמיע לאזנו, אך ביטא בשפתיו, יצא. [ילקו”י מועדים עמ’ רצו. ועיין בב”י סי’ תרפט, שתמה על הרי”ף הרא”ש והרמב”ם בד”ז, וכתב שיש לומר דמגילה שאני דבעינא בה פרסומי ניסא, וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. ע”ש. ועכ”פ לכתחלה יש להזהר בזה].

יב. אם דילג פסוק, ואחר כמה פסוקים קרא הפסוק שדילג, והמשיך משם, לא יצא, אלא חוזר לאותו פסוק שדילג, וממשיך משם על הסדר. (מגילה יז.)

יג. צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה לבל ידלג אף תיבה אחת ממנה, כי רבו הפוסקים הסוברים שאם חיסר אפילו תיבה אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו. ועל כן ישתדל הקורא לבטאת היטב כל מלה כדי שכל הצבור ישמעו ויצאו ידי חובת מקרא מגילה. [הרשב”א בתשובה (סי’ תסז), שאם חיסר תיבה אחת מהמגילה לא יצא, וכ”ש אם דילג פסוק אחד. וכ”כ הר”ן (במגילה יח.). ואע”פ שהריא”ז מחלק בין תיבות ואותיות שמפסידות הקריאה שאז דוקא לא יצא י”ח, אבל בתיבות שאין מפסידים ענין הקריאה יצא, כבר כתב המג”א (סי’ תרצ), דלא משמע הכי בש”ע. וע’ בילקו”י מועדים, עמוד רצז].

יד. במקום שהתינוקות מרעישים באמירת המן וכדומה, על הש”ץ להמתין עד שיעבור הרעש, ולחזור התיבה ההיא כדי להוציא מי שלא שמע התיבה כראוי. [ואע”פ שלכתחלה אין להפסיק במגילה יותר מכדי נשימה, כיון שנקראת אגרת, וכמ”ש בספר הרוקח (ס”ס רלו), ובארחות חיים (הלכות מגילה אות יח). וכ”כ האבן עזרא, מ”מ אין מדמין היכא דא”א מהיכא דאפשר ובדלית ברירה ימתין כנ”ל. חזו”ע שם].

טו. עניים וכן גבאי צדקה לא יסתובבו בקופותיהם לקבל צדקה בעת מקרא מגילה שמבלבלין השומעים. [ק”ו ממ”ש הפמ”ג (מש”ז סי’ תקסו סק”ג) לענין קריאת ס”ת במנחת תענית שאל יעשו כן שמבלבלים את השומעים מקריאת ס”ת. וכן הזהיר בקצות השלחן ח”ח בראש הספר (בהערות לפורים אות א).].

טז. נכון שכל אדם יחזיק בידו מגילה כשרה, שבמקרה שלא שמע איזו תיבה מהשליח צבור יוכל לקרותה בעצמו במגילה כשרה. ואם אין ידו משגת, לכל הפחות יקח בידו מגילה שאינה כשרה, שאם לא שמע איזה תיבות יוכל לאומרם מתוך הכתב. [פרי מגדים. והובא במשנה ברורה (סי’ תרפט ס”ק יט). רוח חיים (סי’ תרצ סק”ו). ילקו”י מועדים עמוד רצח. חזו”ע פורים עמוד עט]

יז. מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה (כגון המגילות המודפסות בדפוס, ולא בכתב יד, או שנכתבו על נייר ולא על קלף), יזהר שלא יקרא עם השליח צבור, אלא שומע מהשליח צבור בשתיקה ויוצא ידי חובה. [סי’ תרצ ס”ד. אחרונים שם. מועד לכל חי (סי’ לא אות צ). וע’ בשו”ת שערי עזרה (חאו”ח סי’ כו). ובספר טהרת המים בשיורי טהרה (מע’ ב אות עט). ילקו”י מועדים עמו’ רצח. חזו”ע פורים עמו’ עט]

יח. אין מדקדקים בטעויות מקרא מגילה, שאם קרא יהודיים במקום יהודים או להיפך, יצא, שהכל ענין אחד. אבל טעות אחרת, כגון שאמר ומרדכי ישב במקום יושב, והמן נפל במקום נופל וכדומה, לא יצא. [סי’ תרצ סי”ד. וכן יש לדייק בתיבות בערב היא “באה” מלרע, שלא ישנה מהוה לעבר, ע’ רש”י פרשת ויגש כל הנפש וכו’]. וצריך לחזור למקום הטעות ולקרוא כראוי משם ולהלן, שחשוב כאילו דילג אותה תיבה שטעה בה. [פמ”ג. ילקוט יוסף מועדים, עמוד רצח]

יט. ספרדי השומע קריאת המגילה מפי אשכנזי הקורא אותה כמבטא אשכנז, יוצא ידי חובתו. וכן להיפך, אשכנזי ששומע מקרא מגילה מספרדי במבטא ספרדי, יצא.

כ. יש נוהגים כשמגיעים לפרק ח’ פסוק יא, כופלים: להשמיד “להרוג”, “ולהרוג”. כי ישנם ב’ נוסחאות בזה. ובפסוק: ואיש לא עמד “בפניהם” כופלים אותו ואומרים ואיש לא עמד “לפניהם” בפעם השניה. [ראה במנחת שי בפסוקים הנ”ל. ובמעשה רב (אות רלה). ובקסת הסופר ח”ב. וכן נהג החתם סופר. חוט המשולש (דל”ו.).]. ובדיעבד אם לא חזר לומר “ולהרוג”, וסיים המגילה, יצא, ואין צריך לחזור לקרוא המגילה. [כ”כ בשו”ת השבי”ט ח”ו סי’ קנב. ילקו”י מועדים, עמ’ ש].

כא. ומיהו לענין ויהי “כאומרם” אליו יום ויום, שהכתיב הוא באמרם, והקרי כאומרם, וכמ”ש המנחת שי, אין צורך לקרוא שניהם, אלא קוראים “כאומרם” בכ”ף בלבד. ככל קרי וכתיב שבתורה. שאין החזן קורא אלא הקריאה בלבד. [כמ”ש מרן הש”ע (סי’ קמא ס”ה) “וכל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהיה נכתבת כמו שנמסר לכתוב בתורה, ולקרותה בענין אחר, כמו שנמסר לקרותה. ומעשה בחזן אחד שקרא בתורה כפי שהיא כתובה בפני רבינו יצחק אבוהב ורבינו אברהם ואלאנסי, והתרו בו שיקרא כפי המסורה לקריאה, וסירב ולא רצה לעשות כן, ונידוהו והורידוהו מן התיבה”. וה”נ צריך לקרוא “כאומרם”].

כב. יש לקרוא כל איש “שורר” בביתו, בשין שמאלית, לשון שררה. [כמו שאמרו במגילה (יב:) אפי’ קרחא בביתיה פרדשכא (פרש”י, נגיד) להוי]. וכן המנהג פשוט. [ובליקוטי מהרי”ח (ח”ג דף קיז:) שכתב בשם האדמו”ר מבלז שהיה קורא שורר בשין ימנית, מלשון אשורנו ולא קרוב, ולפע”ד אינו נכון. חזו”ע פורים עמוד פח].

כג. צריך לומר עשרת בני המן, ותיבת “עשרת” בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. [מגילה (טז:). טוש”ע (סי’ תרצ סט”ו). ובספר עמר נקא (דף כז.) כתב שזה קשה במציאות, לכן פירש שכוונתם שלא יפסיק ביניהם בענין אחר, אבל א”צ לומר בנשימה אחת ממש, כמו שפירשו כן בשבחים של ישתבח. וליתא, שמפורש בפוסקים דלכתחלה צריך לאומרם בנשימה אחת ממש, ורק בדיעבד אם לא אמרם בנשימה אחת יצא. חזו”ע פורים עמ’ פה]. וטוב לנהוג לומר בנשימה אחת החל מתיבות “חמש מאות איש” וכו’, עד “עשרת”. והטעם כי עשרת בני המן היו שרי חמשים על אותם חמש מאות איש. [דרשות מהרי”ל בשם הרוקח. הרמ”א שם. מטה משה סי’ תתרב]. וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שלא אמרם בנשימה אחת יצא. [ילקו”י מועדים עמ’ רצט. תוס’ (מגילה טז:). והו”ד בב”י. וכ”פ הרמ”א. איברא דראבי”ה (מגילה סי’ תקסד) כתב, ומספקא לי אם דין זה (לומר עשרת בני המן בנשימה אחת), הוי למצוה או לעיכובא. אך הראבי”ה עצמו (ס”ס תקמב) מסיק דבדיעבד יצא, וכ”ה במאירי (מגילה טז:) כתב: “עשרת בני המן ועשרת, צריך לאומרם כולם בנשימה אחת, ואם לא עשה כן לא הפסיד”. וע’ במאור ישראל (מגילה טז:).].

כד. בין פסוק לפסוק אנו נוהגים לפסוק כדי נשימה ולא יותר. [כמ”ש הטור (סי’ תרצ). והמחזור ויטרי (סי’ רמז). והמג”א (סי’ תרצ ס”ק יז), בשם מטה משה. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד פה ד”ה ודע].

כה. אין הקהל צריכים לומר עם החזן את עשרת בני המן בנשימה אחת, שגם בזה יוצאים ידי חובה מהשליח צבור מדין שומע כעונה. [ודלא כמ”ש הרגאצ’ובי. דמאחר ויוצא י”ח מדין שומע כעונה, גם הקריאה של עשרת בני המן בנשימה אחת מתייחסת לשומע. כמו שהקריאה מתוך הקלף מתייחסת לשומע. וראה בכיו”ב בילקו”י מועדים עמ’ תיט. ובספר מועדים בהלכה, ובמקראי קודש, פורים]

כו. לכתחלה נכון להזהר כשקורא עשרת בני המן לקרות התיבות “ואת” של כל אחד מעשרת בני המן מתוך המגילה כראוי. [בן איש חי (תצוה אות ט). ילקו”י מועדים עמוד ש. חזו”ע פורים עמ’ פז]

כז. נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד בקול רם, והם: איש יהודי היה בשושן הבירה, בלילה ההוא נדדה שינת המלך, ומרדכי יצא מלפני המלך, ליהודים היתה אורה ושמחה. ובירושלים מוסיפים עוד פסוק: כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש. ובכל אלה צריך השליח צבור לחזור ולקוראם לבדו מתוך המגילה. [ע’ בספר האשכול ח”ב (עמ’ סה). ובסדר רע”ג (דפ”ט:). ובספר הפרדס (סי’ רה). ועוד. ילקו”י מועדים, עמוד רצט].

כח. כשהשליח צבור קורא את הפסוק בלילה ההוא נדדה שנת “המלך”, יטעים תיבת “המלך”. כי שם רמז למלכו של עולם (מגילה טו:). וכל זה אינו אלא לענין תיבת המלך הראשונה, ולא לענין תיבת המלך שבסוף הפסוק ויהיו נקראים לפני המלך. [חזון עובדיה פורים עמוד פה הערה סג].

כט. כשמסיים קריאת המגילה גולל המגילה מסופה לתחלתה, ולא יברך ברכה אחרונה עד שיסיים לגלול את כל המגילה. [שו”ת מהרי”ל (סי’ נו). וכן פסק מרן בש”ע סי’ תרצ סעיף יז]. ולכן על השליח צבור להמתין לצבור כדי שהצבור יספיקו לגללה קודם ברכה אחרונה, שגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת פתוחה כך שלא לצורך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ש’].

ל. אם טעה החזן והתחיל הברכה האחרונה קודם שגללו המגילה, והזכיר שם ה’, אין להפסיקו באמצע הברכה, אלא יסיים הברכה ואחר כך יגללו המגילה. [במטה משה (סי’ תתרה) כתב: פעם אחת התחיל החזן הברכה קודם שגללו המגילה, וגער בו מהרי”ל, והמתין עד אשר כרכו את כולה והניחוה על התיבה, ואז הצריכו לחזור להתחיל ולברך. ע”כ. וכתב האליה רבה (סי’ תרצ ס”ק טו) ונראה שהמעשה של מהרי”ל מיירי שרק התחיל בברכה ומיד גער בו, אבל אם הזכיר השם בודאי שאין סברא להשתיקו, שהרי אין הטעם בזה אלא משום שגנאי שתהיה המגילה פתוחה כך בלי צורך אחר גמר קריאתה. וכמ”ש מהרי”ל בתשובה, ומשום גנאי אין לגרום איסור ברכה לבטלה. ע”כ. וראה בילקו”י מועדים עמוד ש’. ובחזון עובדיה פורים עמוד עו].

לא. אין לגלול את המגילה בשעת הברכה, שלכתחלה ראוי שלא להתעסק בשום דבר גם בעת שמברכים ברכות דרבנן, [ולא רק בברכת המזון]. [פר”ח (סי’ תרצב ס”א). תפלה לדוד (דפ”ו.). ע”פ המבואר בירושלמי (ברכות פ”ב ה”ה), הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה”ב, הרי אלו מברכים ברכה ראשונה, וכוללין ירושלים ושל ארץ וחותמין בשל ארץ וכו’, א”ר מונא זאת אומרת אסור לעשות מלאכה בשעה שיברך. ע”כ. והיינו שלא היו רשאים לברך הברכות ולעסוק במלאכתן, ומשום כך הוצרכו לקצר בברהמ”ז. וכ”ה בש”ע (סי’ קפג ס”ב): אסור לברך והוא עוסק במלאכתו. וכתב המג”א שם, דאפילו תשמיש קל אסור לעשות. ודעת הט”ז (ס”ס קצא), שה”ה בזה גם לברכות דרבנן. ויש שהעירו מדברי הרמב”ם (פ”ב מהל’ ק”ש ה”ד) מי שהיה עוסק במלאכה, מפסיק לק”ש עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו. ומשמע דבדרבנן ליכא איסור. וראה מה שכתבנו בזה בילקו”י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס”ד, עמוד תקז. ועכ”פ לכתחלה ראוי להחמיר בזה].

לב. נוסח הברכה האחרונה הוא: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם האל הרב את ריבנו וכו’, וחותמים: ברוך אתה ה’ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. [חזון עובדיה על פורים עמוד עה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד ש]

לג. בחתימת הברכה אין לומר “האל” הנפרע. [כמ”ש בחי’ הריטב”א שם שהאומר כן טועה הוא. וכ”כ האחרונים]. אבל בתחלתה צ”ל “האל” הרב את ריבנו. [כן הוא הנוסח בגמ’ (מגילה כא:). וכ”ה במס’ סופרים, ובפסיקתא, ור”ח, ובסידור רס”ג, ורש”י, ורמב”ם, ומחזור ויטרי, והרוקח, והסמ”ג, והראבי”ה, והאו”ז, ובתוס’ ר”י שירליאון, ור’ ישעיה מטראני, והרשב”א, והריטב”א, והפרנס, ובספר המחכים, ובדרשות מהרי”ל. ואמנם בעל העיטור כתב, ולאחריה מברך האל הרב וכו’. ובמתיבתא לא אמרו “האל”, שכבר אמרנו בא”י “אלהינו”. וזוהי סברת רב עמרם גאון, והביאו הטור, והרד”א, והנימוק”י בשם בה”ג, והרי”ף והרא”ש, והמאירי. ויש לעיין שהרי אנו אומרים בברכת ברוך שאמר בא”י אמ”ה האל אב הרחמן המהולל וכו’. ורב עמרם גאון עצמו (דף עב.) הביא הנוסח כן בברוך שאמר. וכ”כ עוד ראשונים שהנוסח הוא האל הרב את ריבנו. ויש שאין מזכירים “האל”, אבל הנוהגים לאומרו, כדין נהגו, וכמו שכתוב (בראשית לג יג) האל בית אל, והוא הנוקם, שנאמר, אל נקמות ה’. ע”כ. וכ”כ היעב”ץ, דהא אשכחן קראי טובא כה”ג, כמו שנאמר, (דברים ז לט), וידעת כי ה’ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן. ובתהלים (נ, א), אל אלהים דיבר, [ובנחמיה (ט. לב), ועתה אלהינו האל הגדול הגבור וכו’]. ע”ש. וגם יש טעם לאומרו ע”פ הסוד, וכמ”ש בסידור הרש”ש. ועוד שגם בברכה רביעית של ברהמ”ז המנהג לומר, בא”י אמ”ה האל אבינו מלכנו. וכמ”ש בספר פת לחם. (או: לעד האל. וכ”ה בבית מנוחה, וחזון עובדיה). ואמנם בב”י (סי’ קפט) הביא מ”ש הרד”א שאין לומר “האל” שכבר אמר “אלהינו”, ושכ”כ רב עמרם בברכה שלאחר המגילה, וכתב עליו מרן, ומיהו בנוסח הרמב”ם כתב האל בברכה רביעית. עכ”ל. וא”כ גם כאן י”ל תיבת האל].

לד. לכתחלה לא ידבר עד שיברך ברכה אחרונה, אבל אם שח בין המגילה לברכה אחרונה, אפילו שח הרבה, מברך אחר כך. [ראה במשנה ברורה בשער הציון סי’ תרצב אות יב].

לה. אם לא בירך לא לפני קריאת המגילה ולא לאחריה יצא ידי חובת מקרא מגילה, שאין הברכות מעכבות. [תוספתא. טור ושלחן ריש סימן תרצב].

לו. כל אחד מהקהל שיש לפניו מגילה כשרה, וקרא עם השליח צבור, רשאי לברך בעצמו ברכה אחרונה של המגילה בלחש עם השליח צבור, ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שא. חזון עובדיה על פורים עמוד צד].

לז. הקורא ביחיד, אף על פי שמברך לפניה כל הברכות, מכל מקום לאחריה אינו מברך, שאין ברכה אחרונה אלא בצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ש’. יביע אומר חלק ח’ סימן נו]

לח. כבר נתבאר לעיל שהקורא את המגילה בביתו להוציא את הנשים מברך ברכות המגילה, כשם שמברכים האנשים בבית הכנסת. וכן המנהג פשוט. אבל ברכה אחרונה שהיא ברכת “האל הרב את ריבנו” אין לברך אלא בעשרה. והשומע ברכה אחרונה כשאין עשרה, אין לו לענות “אמן” דשב ואל תעשה עדיף. ואם ישנן עשר נשים שהתאספו לשמוע מקרא מגילה, מברכים גם ברכה אחרונה. [חזון עובדיה על פורים עמוד פט]

לט. נוהגים לומר אחר קריאת המגילה וברכתה האחרונה, ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים הרשעים שונאי ה’, ברוכים כל הצדיקים המאמינים בה’. וגם חרבונה זכור לטוב. [במסכת סופרים (פי”ד ה”ז), לאחר שהזכירו שם ברכת המגילה האחרונה, ושצ”ל ארור המן וארורים בניו וכו’ ירושלמי (ס”פ בני העיר). תוס’ (מגילה ז:). טור וש”ע (סימן תרצ סט”ז).]. ומנהגינו לכופלו שלש פעמים. [כ”כ בספר ויקרא אברהם (דקכ”ג ע”ג). וע’ ברוח חיים פלאג’י (סי’ תרצ סק”ה), שהביא כן מהחמדת ימים בשם רבו, ושבספר אורה ושמחה (דכ”ג:) דחה דבריו, ושל”נ שיש בזה טורח צבור. ע”ש. ולכאורה כוונתו על מקומות שיושבים בתענית בערב פורים שאז יש טורח צבור לכפלו ג’ פעמים בלילה, משא”כ בפורים דמוקפים חומה, וכן ביום פורים עצמו אין להקפיד לטורח צבור משום רגע קט לכפול מספר מלים הללו ג”פ. ולכן הכופלו ג”פ יש לו על  מה לסמוך, וזה כדי לחזק הדבר, וכמ”ש לענין כל נדרי ג’ פעמים וכיו”ב. ילקו”י מועדים עמ’ שא. חזו”ע פורים עמוד צד].

מ. יש מי שכתב שבשעה שאומר הקורא במגילה שם “המן”, יאמר השומע “ושם רשעים ירקב”. [כ”כ הלבוש סי’ תרצ, והמג”א, ובשלמי צבור דף שכח ע”ג]. אולם לא נהגו כן, שחששו להפסק, ועוד שיש לחוש פן לא ישמע איזה תיבות מפי השליח צבור בעת אמירתו שם רשעים ירקב. ושב ואל תעשה עדיף. ודי במה שאומרים אחר המגילה ארור המן וארורה זרש וכו’. [שנות חיים (סי’ לב הערה טז). כף החיים (סי’ תרצ ס”ק קיא). חזון עובדיה פורים עמ’ צג].

א. חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, ושל לילה זמנה כל הלילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר. (שהוא שעה וחומש לפני הנץ החמה בשעות זמניות). [לפי מה שאמרו במגילה (ד.) חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, דכתיב אקרא יומם ולא תענה “ולילה” ולא דומיה לי. ומקרא מגילה של הלילה אינה אלא עד עמוה”ש, דלבתר עמוה”ש יממא הוא, כמ”ש במגילה (כ:). ולא דמי למאי דקי”ל בברכות (ח:) שאם היה אנוס ולא קרא ק”ש בלילה קוראה אף אחר עמוה”ש לפני הנץ, דשאני התם דלא כתיב לילה, רק ובשכבך, ואיכא אינשי דגני בההוא שעתא (ברכות ט.)]. וזמני עמוד השחר שברוב הלוחות בארץ אינם נכונים להלכה. [ילקו”י שם עמוד רפב]

ב. במקום שיש אונס גמור, שאי אפשר לקרוא את המגילה בצבור אלא מבעוד יום, אחר פלג המנחה, וכגון בזמן שהשלטונות מטילים עוצר כללי בשעות הלילה, מותר לקרוא את המגילה בשעה זו, ואין לדחות קריאתה לקוראה ביחיד אחר צאת הכוכבים. והיכא דאפשר טוב ונכון לחוש להחמיר ולקרוא את המגילה לאחר שהגיע זמן רבינו תם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רפג. שו”ת יביע אומר חלק א’ סימן מג]

ג. קריאת המגילה של היום זמנה כל היום, מהזריחה ועד השקיעה. ובדיעבד אם קראה קודם הזריחה, אחר עמוד השחר, יצא. [מגילה (כ.). טור וש”ע סי’ תרפז ס”א]. וכן מי שאנוס ואינו יכול לקרותה אחר הזריחה, רשאי לקוראה אחר שעלה עמוד השחר אפילו לכתחלה. ואם לא קרא כל היום, ונזכר סמוך לשקיעה, אם ברור לו שיוכל לסיים קריאתה בתוך י”ג דקות וחצי [לפי חשבון שעות זמניות] שלאחר השקיעה, יברך על המגילה ויקרא. וכן הדין כשרוצה להוציא ידי חובה את בני ביתו. ואם נזכר אחר השקיעה, בתוך זמן בין השמשות, יקרא המגילה בלי ברכות. [ילקו”י מועדים עמוד רפג. יביע אומר ח”י או”ח סי’ נב עמוד פו].

ד. אם נאנס ולא קרא המגילה בלילה אין לה תשלומין ביום לקוראה פעמיים. [ילקו”י מועדים עמ’ רפג. שו”ת קול גדול (סי’ מח). ברכ”י (סי’ תרפז סק”א), בשם מהר”י מולכו. וכיו”ב שאם שכח לומר הלל אין לו תשלומין למחר. דדמי למוסף דעבר יומו בטל קרבנו. וה”נ לגבי מגילה דקריאתה זו הלילא. ועי’ בריטב”א סוכה כז.].

ה. מצוה מן המובחר לקוראה ברוב עם, ולכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, ואפילו יש בבית המדרש מאה איש מצוה שילכו לבית הכנסת לקוראה בצבור, שברוב עם הדרת מלך. [מגילה (ג.). הרשב”א והר”ן (מגילה ה.). ועפ”ז ניחא מה שהק’ המהר”ץ חיות (שם ג.) שאיך שייך לומר מבטלין ת”ת ובאים לשמוע מגילה, והרי קריאת המגילה בכלל ת”ת, שי”ל, שההליכה מביהמ”ד אל ביהכ”נ הגדול, חשיבא ביטול תורה. ועוד י”ל שהעוסקים במקרא מדה ואינה מדה (ב”מ לג.). ואע”פ שצריך לשלש שנותיו שליש במקרא וכו’ (קידושין ל.), הכא מיירי במי שבקי במקרא. וע’ בשו”ת יביע אומר ח”ה (חאו”ח סי’ ו אות ה). ובמאור ישראל מגילה שם]. ואפילו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, היו מבטלים העבודה של בית המקדש, והולכים לשמוע מקרא מגילה עם הצבור, משום פרסומי ניסא. [מגילה (ג.) ותוס’ שם. וע’ בתקנות המהרח”א בסו”ס חיים וחסד (אות כב), שתיקן וגזר שלא יתפללו יחידי ביהכ”נ בבתים וחצרות אלא כולם יבואו לביהכ”נ לקרוא המגילה ברוב עם משום פרסומי ניסא]. ומכל מקום אם יש הפרעות בבית הכנסת שכתוצאה מהם אינו יכול לשמוע קריאת כל המגילה כראוי, יכול לקרותה בעשרה. [בית יהודה ח”א (דף קט אות סו). ילקו”י מועדים, עמו’ רפד].

ו. הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים. ולכן הנשים שאינן יכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע מגילה מהשליח צבור, או שאינן יכולות לשמוע קריאתה היטב מפי הקורא, מפני ההפרעות שבבית הכנסת במקום שמכים המן, חייבות לשמוע קריאתה מפי אדם הבקי בקריאתה. וכן אמרו חז”ל: נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ורבי יהושע בן לוי היה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהם. ורבי יונה היה מתכוין לקרותה לפני הנשים שבביתו, שהכל היו בספק והכל חייבים בשמיעה. [ילקו”י מועדים עמ’ רפד. וע’ במגילה (ד.). ובתוס’ (ערכין ג.) מהירושלמי (פ”ב דמגילה ה”ה). אבל במצוה שהנשים חייבות בה, כגון קידוש, ומקרא מגילה, גם הן ישנן בכלל ערבות, ושייך בהן הדין שאם יצא מוציא. וע”ע בחזון עובדיה פורים עמו’ נא. ובלוית חן סי’ יד].

ז. אין הנשים צריכות לבא לבית הכנסת לשמוע המגילה ברוב עם. [ע’ בשו”ת חלקת יעקב ח”ג סי’ קמד]. ויישוב קטן שאין שם איש שיודע לקרוא את המגילה כהלכה, ויש שם אשה שיודעת לקרות המגילה, יכולים להתאסף באחד הבתים והאשה תעמוד בצד בצניעות, ותקרא להם המגילה בטעמיה. [חזון עובדיה פורים שם].

ח. אף על פי שהאיש כבר יצא ידי חובת קריאת המגילה בקריאה שבבית הכנסת, חוזר וקורא המגילה בביתו להוציא את הנשים ידי חובתן. ואין הנשים צריכות לבוא לבית הכנסת לשומעה ברוב עם. והקורא את המגילה בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו מברך כל הברכות שלפניה. כשם שהאנשים מברכים בבית הכנסת. ויענו אמן, ויצאו ידי חובת הברכות והקריאה מדין שומע כעונה. וכן המנהג פשוט בעיה”ק ירושלים ת”ו. וכן יש להנהיג בכל מקום. [הנה הגם שבספר תפלה לדוד (דפ”ה:) כתב שהקורא לנשים מקרא מגילה לא יברך, מפני שא”א שיכוונו לשמוע הקריאה היטב מבלי לדלג אפי’ תיבה אחת. וכ”כ בעל כנה”ג, ובפלא יועץ, וביפה ללב, ובבן איש חי, ועוד, מ”מ העיקר שיש לברך גם לנשים, ואין לנו לחשוש למה שלא חששו רבותינו חכמי הש”ס והפוסקים. וכ”כ התשב”ץ (סי’ קעו), שהקורא את המגילה לחולה או “ליולדת” צריך לברך וכו’. ע”ש. (ומכ”ש לדעת הריא”ז שאם דילג תיבה או יותר באופן שאינו מפסיד ענין הקריאה יצא, אף דלא קי”ל הכי), וע’ בשו”ת יביע אומר ח”א (ר”ס טז). ובפרט כיום שרוב הנשים מבינות לשון הקודש, ואם יתנו את דעתן יוכלו לכוין ולשמוע כל תיבה מפי הקורא, ולכן אין להפסידם בחנם ברכת המצות, וראה בילקו”י מועדים. ובחזו”ע פורים עמוד נג, ובשו”ת יביע אומר ח”א (חאו”ח סי’ מד).].

ט. יש מהאשכנזים שנוהגים שנשים מברכות קודם המגילה “לשמוע מגילה” במקום “על מקרא מגילה”. אולם מנהג כל קהלות הספרדים שאף בקריאת המגילה לנשים יש לברך על מקרא מגילה. וכן מנהג כמה מקהלות האשכנזים. [ילקו”י מועדים עמ’ רפד. וכ”כ מהר”י אלגאזי בקונט’ חוג הארץ (דף ה). ואע”פ שהרמ”א בהגה (ר”ס תרפט) כתב שהנשים מברכות “לשמוע מגילה”. מ”מ מנהגינו כמ”ש הפר”ח לברך “על מקרא מגילה”. וכ”כ בשלחן גבוה. והגר”א, ובמחזיק ברכה. ונודע מ”ש הרד”א (דף נה) דה”ט שתיקנו לברך “על מקרא מגילה”, ולא “לשמוע” מקרא מגילה, “לפי שאין השמיעה מעכבת, שכל שקרא ולא השמיע לאזניו יצא”. וא”כ גם לנשים א”א לתקן הנוסח על השמיעה. וע’ בחזו”ע פורים עמוד נג].

י. יש אומרים שאף על פי שהנשים חייבות במקרא מגילה, אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן מנהג האשכנזים. [כ”ה דעת בה”ג, ובסדר רע”ג, ובתשובת הגאונים, והגמ”י, והעיטור, ועוד. ובארחות חיים כתב בשם העיטור, שאין הנשים מוציאות האנשים בקריאתן, דקול באשה ערוה. ע”כ. אלא דקי”ל כד’ הרשב”א (ברכות כד.) שאין דין קול באשה ערוה אלא בקול שיר, או בשאלת שלום שיש בו חיבה, אבל קול דיבורה שרי. ואף אם נאמר שיש קצת להקפיד במקרא מגילה כשאשה קוראתה בטעמיה, דהוי כקול זמר ושיר. מ”מ הרי אין הטעמים לעיכובא. וע’ בשו”ת יביע אומר ח”ו במילואים דף שנה.]. ויש אומרים שהנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובה, וכן דעת מרן השלחן ערוך. וכן עיקר למנהג הספרדים. [כ”ד רש”י, והרי”ף, והאו”ז, ובספר המאורות, והרמב”ם, וה”ה, והגמ”י, והמאירי, והרשב”א והריטב”א, והאשכול]. ומכל מקום נכון לחוש לדעת המחמירים דלכתחלה לא תוציא האשה את האיש ידי חובה אלא אם כן בשעת הדחק. [ע”פ דברי ערך השלחן (סי’ תרפט סק”ג), והחקרי לב (חאו”ח ס”ס מה).]. ובדיעבד מיהא השומע קריאתה מאשה בודאי שיצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולקרותה. [ילקו”י מועדים (עמ’ רפז), הליכות עולם ח”א (עמ’ רכח). חזו”ע פורים עמ’ נט. שהרי דעת רוה”פ שהנשים מוציאות את האנשים י”ח. וכן מרן הש”ע (סי’ תרפט ס”א) כתב מתחלה בסתם: שהכל חייבים במקרא מגילה אנשים ונשים וגרים וכו’, ואחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא י”ח, והוא שישמע מפי החייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא חש”ו השומע ממנו לא יצא. וסיים אח”כ: וי”א שהנשים אין מוציאות את האנשים. עכ”ל. וסתם ויש הלכה כסתם].

יא. אשה שיצאה ידי חובת מקרא מגילה, יש אומרים שמאחר ואין הנשים בכלל ערבות, אינן בדין אף על פי שיצא מוציא. ויש חולקים ואומרים שיכולה להוציא אנשים ידי חובתם, דבמצוה שהיא חייבת יש לה דין ערבות גם כן. [ע’ בלוית חן (עמוד טז)].

יב. צריך לשמוע קריאתה מפי אדם שחייב במקרא מגילה, ולכן קטן אינו מוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו הגיע לחינוך. [ע”פ דברי התוס’ (מגילה יט:) דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. א”נ כפי טעם רש”י (ברכות מח.) דקטן אפי’ מדרבנן לא מחייב, ורק על אביו מוטל לחנכו למצות. וכ”כ הרמב”ן, והרמב”ם, והר”ן, והריטב”א והמאירי, וכן נראה דעת מרן להלכה בש”ע (ר”ס תרפט). ובשעת הדחק הגדול כשאין שם גדול שיקרא את המגילה, יכול הקטן שהגיע לחינוך להוציאם ידי חובה, ונכון שבשעת קריאת המגילה יקראו אחריו מתוך מגילה כשרה מלה במלה. [ילקו”י מועדים עמ’ רצ. כדעת בעל העיטור שקטן שהגיע לחינוך מוציא את אחרים י”ח מגילה. וכ”כ האגודה בשם התוס’, והריא”ז, והרשב”א בתשו’ (סי’ רלט) בשם הראב”ד, שאם הצבור מוחלים על כבודם יכול הקטן להוציאם י”ח בדרבנן. וכמ”ש מרן הב”י (סי’ נג). (וע’ בשו”ת יביע אומר ח”ג חאו”ח סי’ כז). ובפרט כשיש צורך להוציא נשים בשעה”ד. וע’ בחזו”ע עמ’ סא].

יג. מחנכים את הקטנים לשמוע מקרא מגילה. [רמב”ם פ”א מהלכות מגילה ה”א]. וקטנים שלא הגיעו לחינוך אין להביאם לבית הכנסת, שהם רק מבלבלים את השומעים החייבים בקריאתה. והמביאם לבית הכנסת, חטא רבים נשא. ולכן על גבאי בתי הכנסת לעמוד על המשמר להשגיח שלא יפריעו הקטנים בהכאות המן ברעשנים ובאקדחי-פורים, ופיצוצים אחרים, הגורמים להפרעת הסדר בבית מקדש מעט, וגרימת מניעת שמיעת מקרא מגילה כהלכה לאנשים המחוייבים בה. [ילקו”י מועדים עמ’ רצ. שאע”פ שאמרו במס’ סופרים (פי”ח ה”ו) להביא סמך על מה שנהגו להביא קטנים לבהכ”נ. וכ”כ התוס’ (חגיגה ג.). וכ”כ הטוש”ע (ס”ס תרפט). אין זה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך, משא”כ קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. וכ”כ המג”א, והמשנ”ב, ובמועד לכל חי. ומיהו אפילו לא הגיעו לחינוך אם הם ילדים שקטים ודעתנים אפשר להביאם, והמביאים אותם מצוה קא עבדי].

יד. חרש (המדבר ואינו שומע) שאינו יכול להשמיע לאזנו, אינו חשוב כל כך בר חיובא, הילכך אף על פי שהוא צריך לקרותה, כיון שאף הוא היה באותו הנס, מכל מקום אינו יכול להוציא את אחרים ידי חובתם. [בב”י (סי’ תרפט ס”ב) כתב, שלד’ הרי”ף והרמב”ם אע”פ שבק”ש ובשאר מצות אם לא השמיע לאזנו יצא, שאני מקרא מגילה דבעינן פרסומי ניסא, ולכן חרש אינו מוציא י”ח. וכ”פ בש”ע. ואע”פ שראבי”ה (מגילה רצד), והרד”א (דף נה) כתבו, דה”ט שתיקנו לברך על “מקרא” מגילה, ולא תיקנו לומר לשמוע מקרא מגילה לפי שאין השמיעה של המגילה מעכבת, שכל שקרא ולא השמיע לאזנו יצא. מ”מ לדידן אין לנו אלא דברי מרן. וע’ בחזו”ע פורים עמ’ נה]. אבל מי שכבדו אזניו משמוע וצריכים לצעוק אליו בקול רם כדי שישמע, חייב בקריאתה לכל הדיעות, ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו”י מועדים עמ’ רפו].

טו. מי שיכול לשמוע על ידי חצוצרות, אינו נקרא חרש לענין זה, ומוציא אחרים ידי חובה. [שו”ת קול גדול סי’ נ]. וכן בזמנינו שכבדי השמע מניחים סמוך לאזניהם מכונת שמיעה חשמלית, השומע על ידי המכונה הזאת אינו נקרא חרש, ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו”י מועדים עמוד רפו. דדמי לשומע ע”י חצוצרות הנ”ל, כי חרש גמור, אינו יכול לשמוע גם ע”י מכונה
זו. וכאן עכ”פ הכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, רק שיהיה מכח בר חיובא. חזו”ע עמוד נה]

טז. השומע מקרא מגילה ברדיו אינו יוצא ידי חובתו, אפילו כששומע על ידי שידור חי. [ע’ בשו”ת מנחת אלעזר ח”ב (סי’ עב). וע’ בשו”ת יביע אומר ח”א (חאו”ח סי’ יט אות יח), שהקול הנשמע דרך הרדיו איננו הקול של האדם המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר המשודר ע”י זרם חשמלי באמצעות ממברנא שקולטת הקול ומשדרתו. ועיין בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סי’ ט). ואפילו אם מהרהר בזה מתוך מגילה כשרה. ילקו”י מועדים עמ’ רפז. חזו”ע עמ’ נו]. והשומע ברכות המגילה ברדיו אינו עונה אמן, אבל אם שומע הברכות בשידור חי, עונה אמן. וכן השומע ברכות דרך הטלפון עונה אמן. אבל אינו יוצא ידי חובה, שאין האדם שומע את הקול ממש, אלא תנודות ממברנא שנוצרו על ידי המדבר למכשירים אלו, והתנודות מועברות באמצעות זרם חשמלי. [ילקוט יוסף מועדים, עמו’ רפז]

יז. כשאולם בית הכנסת רחב מאד, ובו קהל גדול לשמוע המגילה, ומשמיעים מקרא המגילה על ידי רם-קול, היושבים סמוך לשליח צבור באופן שגם אם ינטל הרם-קול יוכלו לשמוע מהשליח צבור, ואין הרם-קול אלא מסייע להגברת קול השליח צבור, יוצאים ידי חובתם. [וישתדלו להתקרב לשליח צבור לשמוע גם את קולו ממש]. אבל היושבים רחוק מהשליח צבור שבלעדי הרם קול לא היו יכולים לשמוע את הקריאה מהשליח צבור, לא יצאו ידי חובתם. ובאופן כזה אין להשמיע קריאת המגילה על ידי רמקול. [ילקו”י מועדים עמ’ רפז. חזו”ע פורים עמ’ נו. וכתב בשו”ת אגרות משה (חאו”ח ח”ב סי’ קח, ובח”ד בהשמטות לחאו”ח סי’ קח), שאפי’ אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שע”י המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו, מ”מ מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, שכל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג”כ באופן כזה שנבראים גלי קול באויר ומגיעים לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע, שהקול יש לו הילוך עד האזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שיגיע לאזן, ובכ”ז נחשב שהוא קול האדם. ולכן אפשר שגם הקול שנעשה ע”י המיקרופון ששומעים אותו בעת שמדבר הוא נחשב קולו ממש, וגם מה שאומרים שהוא קול אחר אינו ברור, ולכן מצד ההלכה אין למחות בידי הרוצים לקרוא המגילה ע”י מיקרופון. ע”ש. ובשו”ת שבט הלוי ח”ה (סי’ פד) כתב שבעיקר דין הקריאה ברם קול דעתו נוטה למ”ש באג”מ הנ”ל. ע”ש. וע”ע במנחת יצחק ח”ג (ס”ס לח). ובספר לקט הקמח החדש (עמוד קלט). ובציץ אליעזר ח”ח (סי’ יא) וביחוה דעת ח”ג (סי’ נד).]

יח. סומא ואילם (שאינו מדבר) חייבים לשמוע מקרא מגילה מאחר. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רצא. חזון עובדיה פורים עמוד נו. ע’ שמחת יהודה מסכת סופרים (פי”ד הט”ז). ושו”ת פני מבין (חאו”ח סי’ רל).]

א. אף על פי שבירושלים שהיא עיר המוקפת חומה, צריך לקרות בה המגילה בט”ו באדר בכל שנה ושנה, מכל מקום בשנה שחל פורים של כרכים המוקפים חומה, דהיינו ט”ו באדר, בשבת, יש להקדים קריאת המגילה ליום ארבעה עשר באדר, דהיינו ביום הששי. שגזרו חז”ל שלא לקרות המגילה בשבת, כי הכל חייבים בקריאתה ואין הכל בקיאים בקריאתה, גזירה שמא יטלנה בידו ויוציאנה מרשות היחיד לרשות הרבים, או שיעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, ויוליכנה אצל בקי לקרות בה. [כמבואר במגילה ד:. וכ”כ הרמב”ם בפ”א מהלכות מגילה הי”ג, והטוש”ע סי’ תרפ”ח ס”ו]. ועוד שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, לקבל המתנות לאביונים, וזה אי אפשר בשבת. נמצא שבשנה ההיא תושבי ירושלים שוים בזמן חיוב קריאת המגילה לכל העולם, שקוראים המגילה ביום הששי. [ילקוט יוסף מועדים (עמוד שז). יחוה דעת ח”א (סימן צ’). חזון עובדיה פורים עמוד ריב]

ב.  מי שנאנס ולא קרא את המגילה ביום ששי, והוא מהמוקפים, אף על פי כן לא יקרא את המגילה בשבת שהוא יום ט”ו. וטוב שיקרא את ההלל בשבת בלי ברכה.

ג. לכתחלה מצוה מן המובחר לקרות המגילה בעשרה, לפרסומי ניסא. ואם אין שם עשרה, קוראים את המגילה בפחות מעשרה בברכותיה בתחלה, אבל לא יברך ברכה אחרונה אלא בעשרה, שאין ברכה אחרונה אלא מנהג, ולא תיקנו לאומרה אלא בציבור. וכן הקורא את המגילה בביתו להוציא את בני ביתו ידי חובתן, יברך עליה שלשת הברכות שלפני המגילה, אבל לא יברך לאחריה ברכת האל הרב את ריבנו, ואפילו כשקוראים המגילה בזמנה הדין כן. וכן המנהג בירושלים ת”ו, וכן יש להנהיג בכל מקום. ומי שמברך ברכה אחרונה של מגילה כשאין עשרה הוא מכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, ואין עונים אחריו אמן. ומכל מקום אם יש שם עשר נשים ששומעות המגילה לצאת ידי חובה רשאי הקורא לברך לאחריה, כיון שעל כל פנים יש בזה פרסומי ניסא. [יחוה דעת ח”א סי’ צ]. ואפשר שאפילו קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך מצטרפים לעשרה לפרסומי ניסא לברכה אחרונה. [חזו”ע פורים (עמוד פט). ומבואר במגילה (כא.) שברכה אחרונה מנהג. ובירושלמי אמרו שאין מברכין לאחריה אלא בצבור. והובא בארחות חיים ובב”י. וכ”פ הרמ”א].

ד. המתנות לאביונים יש לחלקם לעניים ביום הששי, מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, כי בשעת הקריאה, מרוב חיבת הנס הלב פתוח לתרום בעין יפה לטובת העניים. [בדין מתנות לאביונים, הדבר ברור שזמנן ביום הששי בעת קריאת המגילה, שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, וכמו שפסק מרן בש”ע (סי’ תרפח ס”ו), ובספר פורים משולש (פ”ב סעיף כא) כתב, שיש להזהיר לעניים שקיבלו המתנות ביום ששי, להשהותם ליום ראשון. ואין דבריו מוכרחים]. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח, שאין לך שמחה גדולה ומפוארה כאדם המשמח לב עניים יתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלה דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (הרמב”ם פ”ב דמגילה הי”ז). וחובת מתנות לאביונים, שתי מתנות שיחולקו לשני עניים. ואף על פי שמצד עיקר הדין די בנתינת פרוטה לכל עני, טוב ונכון לנהוג עין יפה ביום זה במצוה יקרה זו, כמו שכתבו כמה אחרונים, ששיעור מתנה לאביון יהיה כשיעור סעודה של פת במשקל שלש ביצים, או שווי סעודה כזאת. [ילקו”י מועדים עמוד שז. חזון עובדיה פורים עמו’ רטו]

ה. יום הששי שהוא י”ד באדר, מותר בעשיית מלאכה לבני ירושלים, שלא נהגו איסור בעשיית מלאכה בפורים אלא בזמנו, דהיינו ביום ט”ו, אבל כשמקדימים קריאת המגילה לערב שבת, לא נהגו איסור כלל. ומכל שכן שמותר להסתפר לכבוד שבת. ואמנם יש מרבני ירושלים שפסקו להחמיר בזה, אבל אין דבריהם מחוורים להלכה. והעיקר להקל בזה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אולם ביתר ערי הארץ המנהג שלא לעשות מלאכה בערב שבת, הואיל והוא פורים שלהם בזמנו. ורק להסתפר לכבוד שבת מותר. [ילקו”י מועדים עמוד שז. שו”ת יביע אומר חלק ו’ סימן מז. חזון עובדיה פורים עמוד רטז]

 ו. ביום השבת בירושלים יש לומר ועל הנסים בכל תפלות השבת, שהרי הוא יום ט”ו באדר, שהוא פורים של כרכים המוקפים חומה, שירושלים נמנית עליהם. [ראה בב”י ובש”ע סי’ תרפ”ח ס”ו, ובשו”ת הרדב”ז ח”א סי’ תק”ח). וכן יש לומר ועל הנסים בברכת המזון של סעודות שבת. [כמבואר בספר האשכול חלק ב’ (עמוד כ”ט). וכן הסכימו האחרונים].

ז. בשבת שהוא ט”ו באדר, בירושלים מוציאים שני ספרי תורה, וכשמסיים המשלים קריאת פרשת השבוע, ואומר קדיש, קורא המפטיר בספר שני פרשת ויבוא עמלק עד סופה. ואין צריך לכפול הפסוק האחרון. ואומר קדיש, ומפטיר פקדתי את אשר עשה עמלק, כהפטרת שבת זכור. וביתר ערי הארץ מוציאים ספר תורה אחד וקוראים בפרשת השבוע, ומפטירים גם כן הפטרת השבוע. [א”ר סי’ תרפ”ח. ילקו”י שם עמ’ שז. חזו”ע פורים עמ’ ריז]

ח. בשבת שהוא ט”ו אדר, בירושלים שואלין ודורשין בענין יום הפורים בהלכה ובאגדה. [חזון עובדיה פורים עמוד ריז].

 ט. יום ט”ו באדר שחל בשבת, אסור למוקפין לטלטל מגילת אסתר, שכיון שגזרו חז”ל שלא לקרות מגילת אסתר בשבת בפורים לצאת בה ידי חובה, משום שלא יעבירנה ד’ אמות ברשות הרבים, יש עליה תורת מוקצה, הילכך אין לטלטלה. אבל בשאר שבתות השנה מותר לטלטלה, שהיא ראויה לקרות בה. [הליכו”ע ג’ עמ’ קצה. וחזו”ע ח”א כרך ב’ עמוד תקפט].

י. קטן תושב ירושלים, הנעשה בר-מצוה ביום שבת ט”ו באדר, יוצא ידי חובת מגילה בקריאתה שבערב שבת, ואינו רשאי לקרותה בשבת. וטוב שיאמר הלל בלי ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שח. שו”ת יחוה דעת חלק א’ עמוד רסז].

 יא. ביום ראשון שהוא ט”ז באדר, עושים סעודת פורים, על פי האמור בירושלמי (פרק א’ דמגילה הלכה ד’), שהטעם שאין לעשות סעודת פורים בשבת, משום שנאמר (במגילת אסתר ט’ כ”ב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים. כלומר, ששמחת שבת אינה מתקנתם של מרדכי ואנשי כנסת הגדולה, אלא הלכה קדומה בידי שמים, וכמו שאמרו בספרי (פרשת בהעלותך) וביום שמחתכם, אלו השבתות. ועל זה סמכו לומר בתפלות שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג. ולכן יש לעשות הסעודה ביום ראשון. ומכל מקום נכון לעשות עוד מנה מיוחדת לכבוד פורים ולצרפה לסעודות שבת, ולשתות יין או שכר ויתר משקאות, לזכר הנס. [שהעיקר כדברי הירושלמי, וכמו שפסקו הרי”ף והר”ן והארחות חיים, ומרן הש”ע, והרדב”ז, והמג”א, והגר”א, והנו”ב, ופאת השלחן, ומהר”י עייאש, ומהר”ש קלוגר, ובשו”ת אבני נזר. וכתב מהר”י אלגאזי (הובא בספר שם חדש דקכ”ג), שהבא לשאול אימתי יעשה הסעודה, בודאי שלא נכון להורות לו שיעשנה בשבת, כד’ מהרלנ”ח,   היפך הוראת מרן, כי בירושלים כולנו קבלנו הוראותיו של מרן. וראה ילקו”י מועדים עמ’ שז. חזו”ע פורים עמ’ רכ].

יב. ביום ראשון שולחים מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. ויש מחמירים לשלוח מנות גם בשבת. (במקום שיש עירוב). והמחמיר תבוא עליו ברכה. ואין בזה כל איסור. ובדיעבד כשכבר שלח מנות לרעהו בי”ד, יצא ידי חובה. ומכל מקום טוב ונכון לחזור ולשלוח מנות ביום א’ ט”ז באדר.        [ילקוט יוסף מועדים שם. שו”ת יחוה דעת חלק א’ סימן צ]

 יג. ביום ראשון ט”ז אדר בירושלים אין לומר וידוי ונפילת אפים, כיון שהוא יום משתה ושמחה. ואם חל יום פקודת השנה של אביו או אמו בט”ז אדר, ורגיל להתענות בו, לא יתענה כלל בשנה זו, כיון שעליו לקיים מצות סעודת פורים, ואינו צריך לעשות התרה לשם כך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד של. חזון עובדיה על פורים עמוד רכז]

 יד. כשעושים סעודת פורים ביום ראשון, אין לומר “ועל הנסים” בברכת המזון, כיון שאינו יום פורים ממש, והוא רק תשלומין לסעודת פורים. ונכון לנהוג לומר ועל הנסים באמצע הרחמן. ואם עשה סעודת פורים במוצאי שבת לא יצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שח. יחוה דעת חלק א’ סימן צ]

טו. דיני אבלות נוהגים ביום ראשון ט”ז אדר, אף על פי שמקיימים בו ביום סעודת פורים. ואע”פ שבפורים משולש קוראים את המגילה ביום י”ד אדר, ואין בו מצות סעודת פורים, אלא הסעודה לבני ירושלים היא ביום ראשון, מכל מקום אין אבלות נוהגת גם ביום ששי י”ד בו. [שכן פסק מרן ביו”ד, שאין אבלות נוהגת לא בי”ד ולא בט”ו. וכמו שאמרו במגילה (ה:), שאסורים בהספד ובתענית, ולאסור של זה בזה. ואין מספידים גם בי”ד, וה”ה שאין אבלות נוהגת בו. חזו”ע פורים].

א. כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, אף על פי שאינם מוקפים חומה עכשיו, קוראים את המגילה בט”ו באדר. וכן כפרים הנראים עמהם, אפילו אינם סמוכים להם, כגון שהכפרים בראש ההר, או אם סמוכים להם בתוך מיל, (שהוא אלפיים אמה מהבית האחרון שבכרך, והשיעור הוא: 960 מטר). אף על פי שאינם נראים עמהם, כגון שהכפרים בעמק, קוראים בט”ו. ועיירות שאינם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראים בארבעה עשר באדר. חוץ משושן הבירה (המאדאן) שקוראים בט”ו, אף על פי שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, הואיל ונעשה בה הנס. והטעם שתלו הדבר ביהושע בן נון, הואיל והוא הראשון שנלחם בעמלק, והוא אשר הוציא לפועל עיקר כיבושה של ארץ ישראל. [ארחות חיים (אות ח). והמאירי (ריש מגילה). ילקו”י מועדים].

ב. בירושלים קוראים המגילה בט”ו באדר, הואיל והיא עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון. והמנהג פשוט לקרות בכל ירושלים “החדשה” בט”ו, אף בשכונות המרוחקות מהחומה, כל שיש להם רצף בנינים עם חומת ירושלים העתיקה, בלא הפסק של שבעים אמה. [וכגון שכונת בית הכרם, בית וגן, קרית יובל, קרית מנחם, קטמונים, גילה, ארמון הנצי”ב, רמת אשכול, רמת שלמה, גבעה הצרפתית, רוממה, נוה יעקב, ועוד]. [כן מוכח בשו”ת מהרי”ל דסקין (בקו”א סי’ קג). וכמ”ש הגרי”מ חרל”פ בקו”א לציץ הקודש (סי’ נב). ששיעור מיל מתחיל מהבית האחרון, ולא מהחומה. וכ”כ החזון איש (הל’ מגילה סי’ קנג), ובשו”ת מנחת יצחק ח”ט (סי’ ע). ותימה על הגרי”מ טוקצינסקי שבלוח א”י שלו מערער על המנהג שבשכונות ירושלים הרחוקות יותר ממיל מחומת ירושלים, שקוראים המגילה בט”ו, (בהסכמת גאוני דורינו), שלדעתו צריכים לקרות המגילה בי”ד. אך אין אחר המנהג כלום]. ויש שהנהיגו בירושלים החדשה לקרוא את המגילה גם בי”ד אדר, אך אין כן דעת כל גדולי הדור, ובפרט שבחמלת השי”ת על עמו ישראל, גבר עלינו חסדו ומשנת תשכ”ז דרים ישראל בעיר העתיקה של ירושלים. וממילא לכל הדעות כל השכונות החדשות של ירושלים קוראים בט”ו. וכן המנהג פשוט. והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה. ואין לזוז מהמנהג של ישראל שתורה הוא. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. [ואמנם י”א שבזמן שירושלים העתיקה היתה תחת שלטון ירדן, ולא היה שם קהל מישראל, (עד שנת תשכ”ז), אין לתושבי ירושלים “החדשה” לקרוא בט”ו, שמאחר ואין קהל ועדה מישראל שקוראים בט”ו בכרך, בכפר הסמוך לה קוראים בי”ד. וכ”ה בירושלמי (פ”ק דמגילה), נחרב הכרך ונעשה של עכו”ם, בו אין קורין, בחוצה לו קורין? אלא שהר”ן בשם הרמב”ן גרס: בו אין קורין בחו”ל קורין! בניחותא. ור”ל, שהרי מוקפין בחו”ל קוראים בט”ו אע”פ שלא היה בהן ישראל. אך י”א שהואיל וירושלים מחוברת ברצף אחד עם העיר העתיקה, עדיפא טפי מכפר הסמוך לכרך שחרב. וראה בחזו”ע פורים עמוד קי].

ג. תושבי שכונת רמות בירושלים, צריכים לקרוא את המגילה בברכה ביום י”ד באדר, כמו תושבי ערי הפרזות. [ואמנם  אם  במשך  השנים  יבנו בתים בין רמות לשכונות הסמוכות לה, ולא יהיה הפסק בין הבתים שיעור של שבעים ושתים אמה, יקראו ברמות בט”ו]. וישלחו מנות איש לרעהו ביום י”ד. וכן בסעודת פורים ומתנות לאביונים. הואיל ויש מגרש פנוי יותר ממיל בין ירושלים לשכונת רמות. וממדת חסידות טוב שיחזרו לקרוא את המגילה בלי ברכה גם ביום ט”ו. [יבי”א ח”ז סי’ נח-נט. מנחת יצחק ח”ט ס”ס ע].

ד. בן עיר שחיוב קריאתו בי”ד, ונאנס ולא קרא בי”ד, קורא בט”ו בלא ברכה. וכן תושבי רמות הנ”ל ששכחו ולא קראו המגילה בי”ד אדר, יקראוה בט”ו בלא ברכה. [הנה בשבולי הלקט (סי’ קצה) כתב, שבן עיר שהיה בא בדרך ולא היתה עמו מגילה, ונזדמנה לו בט”ו, קורא בברכה בט”ו, וכדאמרינן בירושלמי כל החודש כשר לקריאת המגילה. ע”כ. והובא בב”י (סי’ תרפח). וכ”פ בש”ע (שם ס”ח), בן עיר שבא בספינה ולא היה בידו מגילה, ואח”כ נזדמנה לו בט”ו, קורא אותה בט”ו. והיינו בברכה, וכמ”ש הט”ז והא”ר. אולם   המג”א (ס”ק יב) כתב, דהיינו בלא ברכה. וכ”כ הפר”ח, והפמ”ג, נה”ש, ועוד. וכן עיקר שסב”ל. חזו”ע פורים עמו’ קיג]

ה.  במושבות ועיירות חדשות קוראים בארבעה עשר בלבד. [ע’ בס’ ארץ ישראל להרי”מ טוקצינסקי].

ו. תושב ירושלים שעבר וקרא את המגילה בי”ד אדר, יוצא בדיעבד. ואם נודע לו הדבר בט”ו, יחזור ויקרא בט”ו.  [ירושלמי. ילקו”י מועדים עמ’ שה. יביע אומר ח”א סי’ מג אות טו. וח”ו סי’ יב אות ב’]

ז. תושב ירושלים הנמצא ביום י”ד באדר באחד מערי הפרזות, כמו תל אביב, והיה שם בזמן עמוד השחר של יום י”ד (כשעה ורבע לפני הזריחה, בשעות זמניות), יש לו לנהוג כל דיני פורים בתל אביב ביום י”ד, וכבר מערב י”ד אדר צריך לקרוא המגילה, כשיודע שדעתו להיות שם בשעת עמוד השחר, אף אם דעתו לחזור לירושלים ביום י”ד אחר עמוד השחר. וזהו שלמדו בגמרא ד”פרוז בן יומו נקרא פרוז”. וכשיחזור לעירו בירושלים בליל ט”ו נחלקו הפוסקים אם מחוייב לקיים שוב את מצוות הפורים או לא, ולמעשה יש לו לשוב ולחוג את הפורים ככל דיניה. אלא שאין לו לברך על קריאת המגילה בליל ויום ט”ו באדר. וגם נכון שלא יהיה השליח צבור לקרוא את המגילה ברבים להוציאם ידי חובה. ואם נסע לתל אביב לאחר עמוד השחר של יום י”ד אדר, אינו נוהג דיני פורים בתל אביב, מאחר שבעמוד השחר היה בירושלים.

ח. תושב ירושלים שנסע מירושלים לתל אביב ביום י”ד באדר בבוקר, ושהה שם עד יום ט”ו באדר בשעת עמוד השחר, נפטר לגמרי מלחוג את הפורים בכלל, שהרי ביום י”ד אדר בעמוד השחר היה בירושלים, וביום ט”ו אדר בעמוד השחר היה בתל אביב, ולכן נפטר מכל מצוות היום. ולכן החרד לדבר ה’ עליו להזהר שלא יעשה כן, שלא יפסיד המצוות היקרות של פורים. ובדיעבד שעשה כן, יקרא המגילה ביום ט”ו בלא ברכה, ויאמר “ועל     הנסים” בתפלה ובברכת המזון, וישלח מנות ביום ט”ו באדר. [ילקו”י מועדים עמו’ שה]

ט. תושב אחד מערי הפרזות, כגון תל אביב או בני ברק, שבליל י”ד וביום י”ד באדר בבוקר בשעת עמוד השחר היה בעירו, וקיים את כל מצוות הפורים, בליל י”ד וביום י”ד, ובליל ט”ו אדר [או במשך היום] הגיע לירושלים ושוהה שם עד עמוד השחר של יום ט”ו אדר, דעת הרבה מהפוסקים הראשונים והאחרונים [תוס’, מאירי, ריטב”א (מגילה יט.), ערך השלחן, הר צבי, חזון איש. אור לציון, וכן משמע קצת ממ”ש באמת ליעקב דיני עלייה לתורה ס”ה, ומדברי החיד”א בלדוד אמת סי’ ה’ אות ל] שאינו צריך לחזור ולקרוא את המגילה בירושלים, אחר שכבר קיים את כל מצוות הפורים בזמנו כפי מנהג עירו ושער מקומו. וכן אינו צריך לחזור ולקיים מצות משלוח מנות מתנות לאביונים וכו’. ורק אם עקר דירתו בליל ט”ו אדר ושוהה בירושלים בעמוד השחר של ט”ו אדר, רק אז נחשב כמוקף בן יומו שנחשב כמוקף [ירושלמי]. ויש מי שחולק בזה [מנחת שלמה ח”א סי’ כג]. והעיקר לדינא כסברא ראשונה, ומכל מקום הרוצה לחוש ולהחמיר לחזור ולשמוע המגילה ביום ט”ו, תבוא עליו ברכה, אך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובת מקרא מגילה. [ילקו”י מועדים עמו’ שו].

י. בן עיר שקרא המגילה בי”ד כמנהג עירו, ובלילה נסע לירושלים, ובבוקר יום ט”ו רוצה לעלות לספר תורה בפרשת ויבא עמלק, לכתחלה לא יעלה, כיון שאין זה יום פורים שלו לקריאת המגילה ושאר מצוות הנוהגות בפורים. ומכל מקום אם קראוהו בשמו כמו שנוהגים האשכנזים יכול לעלות לספר תורה. [הנה בספר אמת ליעקב (דיני עליית קריאת ס”ת דף יח:) כתב, בן חברון שעשה פורים בי”ד כמנהג חברון, ובא בשחרית יום ט”ו לירושלים, וקראוהו לעלות לס”ת, אם חל יום ט”ו ביום שני חייב לעלות לס”ת, ואפילו אם יום ט”ו חל באחד מימי אגד”ו יש להתיר ע”פ האחרונים שהתירו למי שאינו מתענה לעלות לס”ת. ע”כ. אך החיד”א בלדוד אמת (סי’ ה אות ל) כתב, שאפי’ קראוהו לס”ת לא יעלה. והשבו”י (סי’ מ) כתב, דבן כרך שהלך לעיר בי”ד, ודעתו לחזור לכרך בו ביום, יכול לעלות לס”ת. ע”ש. ומשמע דה”ה לבן עיר שהלך לכרך. אולם בבית עובד (דף קעה.) כתב דמ”מ בן עיר שהלך לכרך ביום ט”ו, אינו עולה לס”ת, כיון שאינו יום קריאתו, שכבר עבר זמנו, דהיינו יום י”ד, כשהיה בעירו, ושאני בן כרך שעולה ביום י”ד דאכתי בר חיובא הוא, ויום י”ד זמן קריאה לרוב העולם. הילכך בן עיר שהלך לכרך רק אם קראוהו בשם, יעלה לס”ת. וראה בחזו”ע פורים].

 יא. בן עיר שטעה בתפלתו או בברכת המזון ואמר ועל הנסים ביום ט”ו, יצא, ואינו חוזר. [כ”פ בספר חכמה ומוסר (אות רמו). וע”ע בכה”ח (סי’ תרצג אות טו). ובשו”ת קרית חנה דוד (סי’ קכא). ובשו”ת יוסף אומץ (סי’ ח).]. וכן תושב ירושלים שטעה ואמר על הנסים בתפלתו בי”ד אדר, יצא.

 יב. בן עיר שקרא המגילה ביום י”ד, ועשה את יום הפורים בי”ד, כדת, וביום ט”ו השכים ועלה לירושלים, ונתכבד להיות שליח צבור, צריך לומר “ועל הנסים” בחזרת התפלה, שעל כל פנים הימים האלה ימי נסים לכלל ישראל, ולא הוי הפסק. [הנה בארחות חיים (הל’ פורים אות לב) כתב, ואין אומרים תחנה בי”ד וט”ו, אבל לקרות בתורה ולהזכיר על הנסים אסור, כי אם ביום י”ד. והביאו הב”י (סי’ תרצג), וכתב, “ואיני יודע מה איסור יש בהזכרת על הנסים בט”ו”. וכיו”ב כתב הרדב”ז ח”א (סי’ תקח), שאם חל ט”ו אדר בשבת, בני כרכים שאומרים על הנסים בי”ד ובט”ו לא הפסידו. ועיין בחזו”ע פורים עמ’ ק’].

יג. שליח צבור ירושלמי שהוזמן לקרות המגילה בתל אביב בליל י”ד, אם לן שם וישאר עד למחרת יום י”ד אחר עמוד השחר, רשאי לברך ולקרוא להם המגילה. ואם חוזר באותו ערב אינו רשאי לקרות להם המגילה. ואם אין אחר שיקרא להם המגילה רשאי לקרוא להם, אך טוב יותר שאחד מבני הקהל יברך את הברכות. ושליח צבור שבא מתל אביב, (בליל ט”ו) אינו רשאי לקרות לבני ירושלים ביום ט”ו אדר. [ילקו”י מועדים עמוד שו]

יד. מסורת בידינו שהעיר לוד היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ואף על פי כן תושבי לוד שבזמנינו יקראו המגילה בי”ד בברכה, ויחזרו לקרוא בט”ו בלי ברכה. שדינה כדין עיירות המסופקות. ומדת חסידות נכון לנהוג כל דיני הפורים, במשתה ושמחה משלוח מנות ומתנות לאביונים, גם בט”ו. [יבי”א חלק ז’ סימן ס]

טו. כבר פשט המנהג שבעיירות המסופקים באיזה יום לקרות המגילה, שקורין המגילה ביום י”ד וביום ט”ו, ומברכים ביום י”ד בלבד, שהוא זמן קריאתה לרוב העולם, ועוד, דאפשר שנבנו רחוק ממקומם הראשון. ולכן אמרו (במגילה ה:) חזקיה קרי בי”ד ובט”ו בטבריא, והיינו טעמא מפני שהיא בספק אם יש לה דין מוקפת חומה. וכן נהגו מכבר לקרות בחברון בי”ד ובט”ו. וכן נהגו כיום בכל העיירות העתיקות שבארצנו הקדושה לקרות בי”ד ובט”ו, כגון ביפו, ועכו וצפת ולוד ובאר שבע, [טבריה], וחיפה. [ילקו”י מועדים עמ’ שו. יביע אומר ח”ו מילואים לסי’ כח. הליכו”ע ח”א עמ’ רלא. חזו”ע פורים עמ’ קיד. ואף שהרדב”ז ח”ב (סי’ תרפא) הוכיח שחברון אינה מוקפת חומה הואיל והיתה מערי מקלט, מ”מ כבר כתב בבירך יצחק שם ליישב המנהג. וכ”ה בחיים שאל ח”ב (סי’ לח אות צד).].

טז. בעיירות המסופקות אין להם לקרות בספר תורה “ויבא עמלק”. אלא אם הוא יום שני יקראו בפרשת השבוע, כי יש חשש ברכה לבטלה אם יקראו בפרשת “ויבא עמלק”. [כ”כ בסדר רב עמרם גאון (דצ”ד.). ובארחות חיים (הל’ פורים סי’ לב). ובמחזור ויטרי (סי’ רמג). ומרן הב”י (סי’ תרצג) הביא דברי הארחות חיים בשם רע”ג ולא העיר עליו, ומשמע דאודויי קא מודה ליה. ודלא כמ”ש בבן איש חי. הליכו”ע ח”א עמ’ רלא].

יז. אפילו בעיירות המסופקות אם נאנסו ולא קראו בי”ד, לא יברכו על קריאתה בט”ו. [לכאורה יש כאן ס”ס, שמא הלכה כמ”ש בשה”ל שיש דלא מהני ס”ס בברכות, וראה בשו”ת חזו”ע (ח”א כרך ב עמ’ תתסז). וביחוה דעת ח”ה (עמ’ צד). עוד בה, דשמא כדעת הגאונים שסוברים שא”צ לקרוא אלא בי”ד. וע’ בחזו”ע עמו’ קיג].

יח. בעיירות המסופקות דעת מרן הבית יוסף שמנהג טוב הוא לומר “ועל הנסים” בתפלה ובברכת המזון, בשני הימים, ואין בזה חשש הפסק. [כ”כ המשנ”ב (סי’ תרצג סק”ו), שבערי הספיקות אומרים על הנסים בי”ד וט”ו, ואין לחוש משום הפסק. וכ”כ בספר תיקון יששכר במנהגים (דף סא.), שמרן הב”י אמר שמנהג טוב לומר בתפלה על הנסים גם בט”ו. וכ”ד היעב”ץ, ועוד. הליכו”ע ח”א עמ’ רלב, ובחזו”ע פורים עמ’ קיד].

יט.  עיר  שיש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לאו, צריכים לקיים בה את מצות סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ביום ארבעה עשר באדר, וטוב וראוי להחמיר לנהוג לקיים המצוות הנ”ל גם ביום חמשה עשר באדר, דהיינו שישלחו לכל הפחות משלוח שתי מנות לאיש אחד, ושתי מנות לשני אביונים. ויאכלו סעודה נאה גם ביום חמשה עשר באדר. [כ”כ הריא”ז, שיש לנהוג שמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בשניהם. וע’ ביבי”א ח”ז (חאו”ח סי’ ס). ובהליכו”ע ח”א (עמ’ רלו), ובחזו”ע פורים (עמוד קיג, קיד)].

כ. עיר שהיא ספק אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא, אינם עושים מלאכה בארבעה עשר באדר, אבל בחמשה עשר באדר מותרים בעשיית מלאכה.

כא. בעיר בני ברק יע”א מכיון שהיא סמוכה ברצף הבתים לעיר יפו, וכן בעיר תל אביב והסביבה, טוב שיקראו גם ביום ט”ו בלא ברכה. ומכל מקום אין צריך לחייב בזה את הצבור, אחר שמעיקר הדין אין בזה חיוב, דרק סמוך לעיר שהיא בודאי מוקפת חומה קוראים בט”ו, אבל בעיר שהיא סמוכה לעיר שיש בה ספק אם היא מוקפת חומה וכו’, אין צריך לקרוא גם בט”ו. וכבר נתבאר שבחיפה ראוי לנהוג לקרוא גם בט”ו בלא ברכה, אחר שהיא סמוכה לחיפה העתיקה. וכן נוהגים בזמנינו בטבריה וחברון וצפת ועכו ויפו ולוד ורמלה ובית שאן, לקרות בי”ד בברכה, ובט”ו בלא ברכה. [כ”כ בשו”ת דברי יוסף (די”א.). וכבר כתב הרדב”ז בחדשות (סי’ רנב) שגם במקומות שא”צ מן הדין לקרות אלא בי”ד, אין לגעור כשקוראים המגילה גם בט”ו בלא ברכה, שהלואי שיזכרו את נפלאות ה’ בכל יום. [וזה ושלא כמ”ש בנימוקי או”ח שיש בזה משום בל תוסיף, וגם עוברים עמ”ש ולא יעבור וכו’]. ובדינים והנהגות החזו”א כתבו, שהחזו”א נהג לקרות המגילה בב”ב בי”ד בברכה, ובט”ו בלא ברכה, מפני שהיא נראית ליפו. אולם בברכ”י (סי’ תרפח סק”ט) כתב בשם משאת משה, שכרך שקוראים בו י”ד וט”ו מספק, כפרים הנראים והסמוכים אליו קוראים רק בי”ד, שלא אמרו שהרי הם ככרך אלא כשהכרך ודאי מוקף מימות יהושע בן נון, אבל אם הכרך עצמו ספק, הנראים והסמוכים קוראים בי”ד בלבד. והסכים לזה הברכ”י שם. ואע”פ שהחזו”א (בסי’ קנג סק”ג) חולק ע”ז, הנה הזב”צ (ח”ג סי’ י) פסק כדברי החיד”א. וכ”כ הזכור לאברהם ובית עובד. ואמנם בזמנינו שב”ב גם סמוכה ברצף בתים ליפו, טוב שיקראו בי”ד ובט”ו].

א. בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בי”ג אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמים לבל יוכלו אויביהם לשלוט בהם, ועמדו בתפלה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שמשה רבנו ביום שנלחם עם עמלק עמד בתענית ובתפלה, וגבר ישראל. [כמבואר במכילתא ס”פ בשלח]. והשי”ת אלקי אבותינו שמע תחנתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נפקד מאתנו איש, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא “תענית אסתר”. [ילקו”י מועדים עמ’ רעז. חזו”ע פורים עמ’ לז. מדרש תנחומא (פר’ בראשית). שאילתות (פר’ ויקהל סי’ סו)].

ב. יום י”ד וט”ו באדר אסורים בהספד ותענית, בכל מקום, בין לבני הכרכים העושים פורים ביום ט”ו לבד, בין לבני עיירות העושים פורים י”ד בלבד.

ג. אם חל י”ג באדר ביום שבת מקדימים להתענות ביום חמישי בשבת, שהוא יום י”א באדר. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רעז. חזון עובדיה על פורים עמוד לז].

ד. מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר. [שהרי אפילו מארבע צומות הנזכרים בדברי קבלה, פטורות מלהתענות חוץ מט’ באב, וכמבואר בדברי מרן הש”ע (סי’ תקנד ס”ה), וכ”ש תענית אסתר. וכן פסק להדיא הרמ”א כאן (סימן תרפו ס”ב). וראה בילקו”י מועדים, ובחזו”ע פורים]. ומעוברת שאמרו היינו כשהוכר עוברה, שהוא משלשה חודשים ומעלה. ומכל מקום אם סובלת מהקאות ומיחושים או חולשה רבה מותר לה לאכול גם בטרם מלאת לה שלשה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד. [מור וקציעה (סי’ תקנ). מועד לכל חי (סי’ ט אות יד). וק”ו לנ”ד]. ומינקת שאמרו אפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך כ”ד חודש ללידתה ומרגישה חולשה יתרה, הרי היא פטורה מלהתענות. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רעז. ע”פ מה שאמרו בנדה (ט.) איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש. וכ”כ בכנסת חכמי ישראל (סי’ עא). ובהגהות המהרש”ם בארחות חיים (סי’ תקנ סק”א). וכן נראה דעת האגרות משה (או”ח ח”ד ס”ס קיד). ועכ”פ לענין תענית אסתר שאינו אלא מנהג, אם היא מרגישה חולשה יתרה וסחרחורות פטורה, תוך כ”ד חודש, אף שהפסיקה להניק בפועל. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”י חאו”ח סימן לט. יחוה דעת ח”א סימן לה].

ה. וכן אשה שהפילה פטורה להתענות תוך שלשים יום להפלתה. [אשל אברהם מבוטשאטש מה”ת סי’ תקנ]. ואם מרגישה חולשה פטורה מתענית זו אפילו עד כ”ד חודש להפלתה. ואין צריך לומר שיולדת תוך שלשים יום פטורה מלהתענות, ואינה רשאית להחמיר על עצמה. [ילקו”י מועדים עמוד רעח. ע”פ המבואר (בסי’ תקנד ס”ה), שיולדת תוך ל’ פטורה אפי’ מתענית של ת”ב].

ו. חולה שאין בו סכנה פטור מתענית זו ואינו רשאי להחמיר על עצמו. [ע”פ הש”ע (סי’ תקנד ס”ה) והאחרונים]. ואפילו מי שתקפתו חולשה יתרה אין צריך להתענות. [היעב”ץ בסידורו (דף שעח: אות כב). וברוח חיים ר”ס תקנ]. וכן זקן מופלג שהוא תשוש כח, פטור מלהתענות, ואף אינו רשאי להתענות. [רוח חיים ע”פ תשו’ הגאונים]. ואפילו מי שאינו אלא מצטער מכאב עינים לא יתענה, וכשיבריא יפרע תעניתו, אלא אם כן אכל על פי פקודת רופא שאז אינו צריך לפרוע התענית. [עיין ברמ”א (סי’ תרפו ס”ב) ובכה”ח ס”ק כב]. וכן מעוברות ומניקות וחולה אפילו אין בו סכנה אינם צריכים לפרוע התענית. [ע’ במשנ”ב (סק”ה), לד’ הישועות יעקב. ובכה”ח (ס”ק כב). ובשו”ת יחוה דעת ח”א ס”ס לה]. אבל הבריאים בין אנשים בין נשים, לא יפרשו מן הצבור. ואפילו מי שבא בדרך וקשה עליו התענית ידחק עצמו ויתענה. [שבולי הלקט (סי’ קצד). ב”י. ואחרונים. ובשו”ת דברי יציב (חאו”ח סי’ רצ) התריע על קצת נשים שמזלזלות בתענית זה, ואוכלות כהרגלן בשאר ימים, ונעשה להם הדבר כהיתר. שזהו נגד ההלכה, וחייבות להתענות. ילקו”י מועדים עמוד רעח. חזו”ע פורים עמוד לט].

ז. כשחל י”ג אדר בשבת והקדימו התענית ליום חמישי, אם טעו ואכלו ביום ה’, טוב שיתענו ביום שישי. [שו”ת שבות יעקב ח”ג (סי’ נ). ובמדרש תנחומא (פר’ בראשית ג) איתא, ואם חל י”ד באדר ביום ראשון בשבת, אסור להתענות אף בער”ש, אלא מקדימים ומתענים בחמישי בשבת, שהוא י”א באדר. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ג (חאו”ח סי’ ג’ אות ו). וע”ע בילקו”י מועדים עמוד רפ, ובחזו”ע פורים עמוד מב].

ח. חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, לא יתענה בצום תענית אסתר. [הנה הריטב”א סוף תענית, כתב, דחתן מתענה בד’ צומות, דכיון שרגל שלו רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו דרבים הם, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן. ומשמע דגבי תענית אסתר שאינו משום אבלות, חתן פטור מלהתענות. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ה (חאו”ח סי’ מ אות ח), ובשו”ת יחוה דעת ח”ב (סי’ עח). ובחזון עובדיה פורים עמוד מב].

ט. והוא הדין לשלשה בעלי ברית, שהם אבי הבן, הסנדק, והמוהל, ביום המילה, פטורים מלהתענות תענית אסתר, אפילו כשחל בזמנו, ואינם רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, שיום טוב שלהם הוא. [כן מבואר בביאורי הגר”א (סי’ תרפו סק”ח). וכ”כ בשו”ת משיבת נפש, ובמשנ”ב בשעה”צ, ובערך השלחן, ובשואל ונשאל ח”ג, ובחיי אדם, ובקש”ע. ודלא כמ”ש בשלחן גבוה שבעלי ברית יתענו, והסעודה יעשו בלילה. ע”ש. וליתא. ילקו”י מועדים עמ’ רפ. שו”ת יביע אומר ח”א (סי’ לד). יחוה דעת ח”ב סי’ עח].

י. יש אומרים שאם אין “עשרה” מתענים בבית הכנסת, בצום תענית אסתר, אין להוציא ספר תורה לקרות בפרשת ויחל, והשליח צבור לא יאמר עננו בחזרה, ברכה בפני עצמה, אלא בשומע תפלה, ויש חולקים, והעיקר להלכה שדי בששה מתענים, שהם רוב מנין, שמוציאים ספר תורה וקוראים בו בברכות קריאת ויחל, והשליח צבור אומר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה. אך אם אין רוב מנין שמתענים בבית הכנסת בצום תענית אסתר, אין להוציא ספר תורה לקרות פרשת ויחל במנחה, והשליח ציבור לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה אלא בשומע תפלה. (ואם חל התענית בימי ב’ וה’, ואין ו’ מתענים, יקראו בפרשת השבוע). [ילקו”י מועדים (עמ’ רפא). חזו”ע פורים (עמ’ מד). ולכאורה היה נראה שאף לדעת המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סי’ יד), שבד’ צומות הכתובים במקרא, די בששה מתענים מכלל הצבור, לקריאת ויחל ועננו בחזרה, מ”מ בתענית אסתר שהוא מנהג י”ל שיש להקפיד שיהיו עשרה מתענים. אולם בשו”ת יגל יעקב (חאו”ח סי’ סז אות ב), ובערוה”ש (סי’ תקסו אות ז), כתבו, דתענית אסתר שוה לד’ צומות שא”צ שיהיו עשרה מתענים וכו’. ע”ש. ובאמת שכן המנהג בירושלים, משום שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהסוברים שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה
להוציא ס”ת ולקרות בה בברכות, רשאים, ושמא גם תענית אסתר יש לו סמך מהכתוב ולאו מנהגא בעלמא הוא].

יא. כשקוראים בתורה במנחה בתענית אסתר, אין להעלות לתורה אלא מי שצם. ואם הלוי שנמצא בבית הכנסת לא צם, בין אם יצא החוצה בשעת הקריאה, ובין אם נמצא בתוך בית הכנסת, אין להעלותו לתורה, ויקראו לכהן המתענה שעלה לעליית כהן, שיעלה גם במקום לוי. [שו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סימן ג’ אות ג. חזון עובדיה פורים עמוד מה].

א. משנכנס אדר מרבים בשמחה [תענית (כט:). מג”א סי’ תרפו סק”ה]. וכמו שנאמר במגילת אסתר: והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, לומר שמזל החודש גורם לטובה, [ירושלמי (ריש מגילה). וכיו”ב בחגיגה ט.]. ולכן ישראל שיש לו קובלנא משפטית נגד גוי, ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון בתביעתו יתקיים בחודש אדר, מפני שיד ישראל על העליונה בחודש אדר, וגבר ישראל. [ילקו”י מועדים עמ’ רעג. חזו”ע פורים עמ’ לא. ועיין בתענית כט: “ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה”. והקשה הריטב”א, דהא אין מזל לישראל. וי”ל דה”מ בשאר ימים, אבל בחודש זה יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים. ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם].

ב. היוצא בשיירא או מפליג באניה בלב ים, ואינו מוצא מגילה כשרה להוליך עמו כדי שיוכל לקרותה בזמנה כראוי, יכול לקרות המגילה אפילו בתחלת החודש, אך לא יברך ברכות המגילה. אבל סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אינם נוהגים אלא בזמנם. [שם. ועיין בירושלמי (ריש מגילה): כל החודש כשר לקריאת המגילה שנא’ והחודש אשר נהפך וגו’. ומרן הב”י (ס”ס תרפח) כתב, דלא סמכינן על הירושלמי בזה אלא בשעה”ד, כיון שלא הובא בש”ס דידן. וכ”פ בש”ע שיקראנה בלילה וביום בלי ברכה].

ג. מנהג חסידים ואנשי מעשה (הבריאים) להתענות ביום שבעה באדר שהוא יום פטירת משה רבינו. ונוהגים לעשות לימוד בליל שבעה באדר, ומנהג יפה הוא. [ילקו”י מועדים (עמוד רעד). חזון עובדיה פורים עמ’ לב. וראה בש”ע (ס”ס תקפ). והוא ע”פ הגמ’ (קידושין לח.) שפטירת משה בז’ באדר].

ד. כשהשנה מעוברת יש נוהגים להתענות ביום ז’ באדר א’, ויש נוהגים להתענות ביום ז’ באדר ב’. והמנהג האחרון יותר נכון להתענות באדר ב’. וכן יש לעשות הלימוד בליל ז’ אדר ב’. וטוב לעשות הלימוד גם בז’ אדר א’, וגם בז’ אדר ב’. [ילקו”י וחזו”ע שם. וע’ בשלחן גבוה (סי’ תקסו) שכתב כן גם לענין תענית. וסדר הלימוד נזכר בסידור יעב”ץ (עמ’ שעה). וכן בספר רב ברכות (דף קצב.). ושם כתב שבשנה מעוברת יש לעשותו בז’ באדר ב’. וע’ במועד לכל חי (סי’ לא אות ז). ובכה”ח (ס”ס תקף)].

ה. יש נוהגים שאם יש עשרה מתענים בבית הכנסת בשבעה באדר, מוציאים ספר תורה במנחה וקוראים ויחל. וכן השליח צבור אומר ברכת עננו ברכה בפני עצמה בחזרה, כשאר תעניות צבור. ויש אומרים שאין נכון לעשות כן. ולכן שב ואל תעשה עדיף, והשליח צבור לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה, אלא בשומע תפלה, וכן לא יוציאו ספר תורה במנחה לקריאת “ויחל”. וכן לענין נשיאות כפים, שב ואל תעשה עדיף. [ילקו”י מועדים עמ’ רעו. חזו”ע פורים עמ’ לה. וכל שאין מנהג ברור, שוא”ת עדיף].

ו. מי שנולד בחודש אדר בשנה פשוטה, והשנה שמלאו לו י”ג שנה היא שנה מעוברת, אינו נעשה לבר מצוה להתחייב בכל המצות ולצרפו למנין אלא בחודש אדר שני, כי חודש אדר שני הוא החודש העיקרי, וחודש אדר א’ אינו אלא כתוספת בלבד לשנה מעוברת. אבל מי שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון, וגם השנה שמלאו לו בה י”ג שנה היא שנה מעוברת, נעשה בר מצוה באדר ראשון. [יחו”ד חלק א’ סימן פג].

ז. מי שנולד בניסן שנה פשוטה, והשנה שבו ימלאו י”ג שנה היתה מעוברת, אינו נעשה בן י”ג עד שיבוא חודש ניסן, ביום לידתו.

ח. אדם שנולד באדר ראשון, ואחר נולד באדר השני באותה השנה, אם שנת הי”ג היתה שנה פשוטה, שניהם יהיו גדולים באותו חודש אדר, לפיכך יתכן שמישהו נולד אחר חבירו ובכל זאת יהיה גדול לפניו, כגון, אחד נולד בכ”ט אדר ראשון וחבירו בא’ אדר שני, הרי אם שנת הי”ג היא שנה פשוטה, אזי השני יהיה גדול בא’ אדר, וחבירו שנולד ראשון יהיה גדול רק בכ”ט אדר. [שארית יוסף ח”ב ס’ נה. ילקו”י מהדורת תשס”ד הלכות פסד”ז סי’ נה].

ט. אדם שנולד בל’ אדר ראשון, ונהיה בן י”ג בשנה פשוטה, שאז אין בשנה פשוטה ל’ אדר כלל, יש להסתפק אם נהיה גדול רק בא’ ניסן או כבר מל’ שבט, ומהמשנה ברורה (סימן תקס”ח ס”ק מ”ב) משמע שנעשה כגדול בא’ דראש חודש אדר שהוא ל’ שבט. [שם].

י. מי שמת לו מת באדר בשנה פשוטה, ושנה אחריה היא שנה מעוברת, יש לומר קדיש במשך אחד עשר חודש רצופים עד טבת, ובשבוע הראשון של החודש השנים עשר יפסיק לומר קדיש, ויחזור לומר קדיש עד סוף שנים עשר חודש, שהוא חודש שבט. כי בשנה הראשונה הולכים אחר החודשים, ולא אחר תאריך הפטירה. [יחו”ד חלק א’ סימן פג].

יא. בי”ד וט”ו אדר א’ אין אומרים וידוי ונפילת אפים, ואין מספידין בו אלא לחכם בפניו, ואם חל בשבת אין אומרים צדקתך צדק. ויש אומרים שטוב להרבות בסעודה בימים אלו. [חזון עובדיה על פורים עמוד רח].

יב. יש מתענים ביום ט’ באדר שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל. [ילקו”י מועדים עמוד רעו].

א. בשבת הסמוכה לחודש ניסן, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת החודש הזה לכם ראש חדשים. ובראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, מוציאים שלשה ספרים, וקוראים ששה אנשים בראשון, בפרשת השבוע, והשביעי משלים חובת היום בספר השני, ומתחיל וביום השבת שני כבשים וכו’, ובראשי חודשיכם וגו’. ואומר קדיש. ואחר כך עולה המפטיר וקורא בספר השלישי, בפרשת החודש הזה לכם ראש חודשים, ואומר קדיש, ומפטיר ביחזקאל מ”ה, בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר. [כ”כ ראבי”ה (מגילה סי’ תקצה) בשם הירושלמי, וסיים “והכי נהגינן”. וכ”פ הרמב”ם (פי”ג מתפלה הכ”ג). ילקו”י מועדים עמוד רסו].

ב. כשחל ראש חודש ניסן בשבת מנהג הספרדים לקרות אחר ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של השמים כסאי. ובברכות ההפטרה אין המפטיר מזכיר של ראש חודש, לא באמצע ברכה האחרונה ולא בחתימתה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסז. וע’ תוס’ (שבת כד:). ושלא כד’ הרמב”ם (פי”ב מה”ת הט”ו) שסובר שצ”ל ר”ח בברכת הפטרה, וכבר העיד מרן הב”י (סי’ רפד) שהמנהג כהתוס’].

ג. בראש חודש ניסן שחל בשבת, אם טעה הקורא בתורה והתחיל לקרות אחר פרשת השבוע בפרשת החודש, יגמור ויאמר קדיש, והמפטיר יקרא בספר תורה השלישי פרשת ראש חודש, ויפטיר “השמים כסאי”. [ילקו”י מועדים, עמ’ רסז. שו”ת נודע ביהודה תנינא חאו”ח סי’ יא].

ד. אם קראו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, יאמר קדיש גם אחר הספר תורה הראשון, וקדיש אחר הספר השני, וקדיש אחר הספר השלישי, ובסך הכל יאמרו שלשה קדישים. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רסו. ומבואר הכל בב”י ס”ס רפב. (ויש חילוקי מנהגים בד”ז, וכמ”ש הריב”ש בתשובה). ומנהגינו כמ”ש מרן הב”י, וכמבואר כאן].

ה. לעולם אין להפסיק בין פרשת פרה לפרשת החודש, ואם יש שבת בינתים מפסיקים רק בין קריאת שקלים לזכור, ובין זכור לפרה. [ירושלמי פ”ג דמגילה. ילקו”י מועדים עמ’ רסו הערה לא].

ו. אם טעו וקראו סדר ארבע פרשיות הנ”ל באדר הראשון של שנה מעוברת, לא יצאו ידי חובתם וחוזרים וקוראים באדר השני. [ילקוט יוסף מועדים עמו’ רסז. והוא כרשב”ג בשם ר’ יוסי (במגילה ו:) שנפסקה הלכה כמותו. טור (ס”ס תרפח). שערי אפרים (שער ח סי’ צו). ועוד. ומה שכתב המשנה ברורה (סוף סק”ב) שלד’ הב”י א”צ לחזור, לא זכר שר מ”ש מרן בבדק הבית דמסיק שצריך לחזור. ע”ש].

ז. יש אומרים שאין להעלות קטן למפטיר בארבע פרשיות ויש מתירים להעלות קטן למפטיר גם בארבע פרשיות. ובמקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו, ואין למחות בידם. ובלבד שיהיה הקטן יודע למי מברכים והוא גם כן יותר מבן שש שנים. ומכל מקום כבר נתבאר לעיל שבפרשת זכור שהיא מן התורה לכל הדעות, וכן בפרשת פרה, ראוי להחמיר שלא להעלות קטן למפטיר. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר, לא ירד, אפילו בפרשת זכור ובפרשת פרה. והקטן יברך ברכות התורה, והשליח צבור הגדול יקרא ב תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [ילקו”י מועדים עמ’ רעא. חזו”ע פורים עמוד כז].

ח. בעל תרומת הדשן היה קורא ד’ הפרשיות שנים מקרא ואחד תרגום, אך לא מצאנו בפוסקים אחרים שהביאו זאת, ולא נהגו כן.

א. כשחל פורים בשבת, מפסיקים מקריאת ד’ פרשיות, ובשבת כ”ב אדר קוראים בספר תורה שני פרשת פרה, וכשחל פורים באמצע השבוע, בשבת שאחר הפורים, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון פרשת השבוע, ובשני פרשת פרה. וקוראים עד “והנפש הנוגעת תטמא עד הערב”. ולדעת הרבה פוסקים ומרן השלחן ערוך אף קריאת פרשת פרה היא מצות עשה מן התורה. ואף על פי שיש חולקים על זה, יש להחמיר כדברי האומרים שהיא מן התורה. [כן הוא בתוס’ ר”י החסיד (ברכות יג.). ובתוס’ הרא”ש וברשב”א (שם). ובתוס’ שאנץ (סוטה לג.). ובריטב”א (מגילה יז:). ובתרומת הדשן (סי’ קח). ובש”ע (סי’ קמו ס”ב). ובספר ילקוט הגרשוני (סי’ תרפה סק”א), הביא בשם הארצות החיים, דהוא מפני שכתוב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך וכו’, וכיון שפרשת העגל היא גנאי לישראל תקנו לקרות פרשת פרה שבאה לכפר על מעשה העגל, תבא האם ותקנח צואת בנה. וכמ”ש רש”י בר”פ חקת בשם ר’ משה הדרשן. ע”כ]. ויקראוה בספר תורה היותר כשר. והשליח צבור והקהל יכוונו לצאת ידי חובה מן התורה כפי שנתבאר לעיל לענין פרשת זכור. [ילקו”י מועדים עמ’ רסד. חזון עובדיה פורים עמוד טז].

ב. אחר קריאת פרשת פרה מפטירים ביחזקאל ל”ו בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שכתוב בה: וזרקתי עליכם מים טהורים וגו’. [ילקו”י מועדים עמ’ רסה. חזו”ע פורים עמו’ יח].

ג. אם טעה הקורא בתורה וסיים פרשת פרה בפסוק “ולגר הגר בתוכם לחקת עולם” לא יצאו ידי חובתם, ואפילו כבר קראו גם ההפטרה בברכותיה, חוזר ופותח הספר תורה ומתחיל לקרות (בברכות שלפני הספר תורה ולאחריה), מראש הפרשה עד “והנפש הנוגעת תטמא עד הערב”, [הפסוקים שהחסיר]. ואפילו הפסיק בפסוק “מים חיים אל כלי”, גם כן לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא כאמור. ומכל מקום אם כבר בירך על ההפטרה לפניה ולאחריה ואחר כך נזכר, אין צריך לחזור ולברך ברכות ההפטרה כשמפטיר שנית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסה. חזון עובדיה על פורים עמוד כו].

ד. המפטיר המברך עונה אמן אחר ברכת מקדש השבת. ומצוה להדר לקרוא ההפטרות מספר הכתוב על קלף ובכתב יד, אפילו אם הוא רק ליקוט ההפטרות ולא נביא שלם. ואם אין ספר כזה, נכון יותר שיקראו מנביא שלם. ומנהג קדמון לקרוא ההפטרה מתוך החומש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסה. יחוה דעת חלק ב’ סימן כג].

ה. צבור ששכחו ולא קראו פרשת פרה, יקראוה בשבת החודש, באופן שלאחר קריאת הפרשיות יקראו בספר שני פרשת פרה בברכותיה, ובספר השלישי יקראו פרשת החודש, ויפטירו הפטרת פרשת החודש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעא. חזון עובדיה פורים עמוד כד].

א. בשבת שאחר ראש חודש, מפסיקים מלהוציא שני ספרי תורה, וקוראים בספר תורה אחד בלבד בפרשת השבוע. [מגילה (כט.). וע’ בפרש”י (מגילה ל:) הכלל של זט”ו ב”ו ד”ד ובי”ו. וכ”ה בטור וש”ע סי’ תרפה]. ואם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים בו ביום פרשת שקלים,  ובשבת שאחריו קוראים פרשת זכור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנז].

ב. קריאת פרשת זכור היא בשבת הסמוכה לפורים, שאז מוציאים שני ספרי תורה וקוראים בספר תורה השני בפרשת כי תצא: “זכור את אשר עשה לך עמלק”. (והטעם כדי להסמיך מעשה המן למעשה עמלק. רש”י מגילה כט.). ויש לדקדק בקריאת פרשת זכור, ולהוציא את הספר תורה הכשר והמהודר ביותר שיש בבית הכנסת, אחר שדעת רוב הראשונים ומרן השלחן ערוך שקריאת פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנח].

ג. אף על פי שקריאת פרשת זכור היא מצוה מן התורה, אין מברכים על מצוה זו אשר קדשנו במצותיו וצונו, מפני שאין הקב”ה שמח במפלתם של רשעים, ואין מברכים על הקלקלה. [חזון עובדיה פורים עמוד יא].

ד. ראוי ונכון להזהר לקרא פרשת זכור מתוך ספר תורה הכתוב על קלף שאינו משוח במשיחה לבנה. ואם אין ספר תורה אחר, יוצאים ידי חובה גם בספר תורה משוח. והוא הדין בזה לפרשת פרה. [ילקוט יוסף על הלכות ספר תורה, חלק ב’, עמוד קנו. שאר”י ח”ג. ירחון קול תורה סיון תשס”ד עמוד סד. שו”ת יביע אומר חלק א’ סימן ב’. ויחוה דעת חלק ו’ סימן נה].

ה. מעיקר הדין אין חובה לבדוק את ספרי התורה במחשב, שאנו סומכים על חזקה שהספר תורה כשר אחר בדיקת סופר, ולא הצריכו חכמים בדיקה במה שלא היה בזמנם. אך ראוי ונכון שיעברו בדיקת מחשב. ובפרשת זכור שהיא מן התורה לדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך, יש להשתדל לקרוא בספר תורה שעבר בדיקת מחשב. [ילקו”י הלכות קריאת ספר תורה, ח”ב סי’ קמ, ושם דחה מי שכתב שאין לברך על ס”ת שלא עבר בדיקת מחשב, דליתא].

ו. הואיל והלכה רווחת (בש”ע סימן ס’ סעיף ד’) שמצוות צריכות כוונה, לכן יש לשליח צבור הקורא בתורה לעורר דעת הקהל, לפני קריאת המפטיר בספר תורה בפרשת זכור, ולהודיעם שיכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת עמלק ומחייתו שהיא מצות עשה מן התורה, ושגם הוא מצדו מכוין להוציא את השומעים ידי חובתן, שמצוות צריכות כוונה. ומכל מקום אין צריך לומר “לשם יחוד”. [ילקו”י מועדים, עמו’ רנח הערה ח. והוא ע”פ מ”ש בש”ע (סי’ תקפט ס”ט), שצריך הש”צ לכוין להוציא את השומע והשומע יתכוין לצאת. וכ”כ להדיא בספר זר השלחן בהגהות החתם סופר (סי’ תרפה) שהיה נוהג להזהיר את הצבור לפני קריאת פרשת זכור ופרשת פרה שכל אחד יכוין לצאת י”ח. (וזה שלא כמ”ש בשו”ת ערוגת הבושם (סי’ רה), שבדין פרשת זכור אפי’ בסתם יוצאים י”ח].

ז. שליח צבור שקרא פרשת זכור ויצא ידי חובה, רשאי לחזור ולקרות פעם שנית בצבור אחר להוציאם ידי חובה. [ואע”פ שהשאגת אריה (סי’ יג, ובטורי אבן ר”ה כט.) כתב, דדוקא במצות דרבנן אע”פ שיצא מוציא, משא”כ במצוה מה”ת. אין דבריו מוכרחים, והעיקר שאין לחלק בזה. חזו”ע פורים עמ’ ה].

ח. מן הראוי שהגדולים יזהירו את הקטנים לבל יפריעו בעת קריאת פרשת זכור, על ידי הכאות ברגליהם בעת שמזכירים “עמלק” פן יגרמו מכשול שלא ישמעו הקריאה כראוי. [שו”ת בן ימין (דף עז.), והסכים עמו מהר”א פלאג’י שם (דף עז). וע’ ילקו”י מועדים עמו’ רנט. חזו”ע פורים עמו’ ה].

ט. כל הצבור צריכים לשתוק ולהאזין לקריאת פרשת זכור מהשליח צבור הקורא בתורה, ואין להם לקרוא בפיהם מתוך החומש, שהרי צריך לקרוא מתוך ספר תורה כשר. ואף על פי שצריך לזכור מעשה עמלק בפה, מכל מקום כיון ששומע כעונה, נחשב שזכר את עמלק בפה מתוך ספר תורה. [ילקו”י מועדים עמ’ רנט. שו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ נג. מאור ישראל מגילה יח. חזו”ע פורים עמו’ ד ובהע’ י’].

י. העיקר להלכה שאין צריכים להבין את כל קריאת פרשת זכור, ואף מי שלא מבין את כל הקריאה יוצא ידי חובת המצוה כשקורא מתוך הספר תורה או כששומע מהשליח צבור, שדי בזה שמבינים את הענין בכללותו. ומכל מקום יש נוהגים לקרוא לפני הצבור את פירוש רש”י על פרשת זכור, קודם הקריאה, ותבוא עליהם ברכה. [ילקו”י מועדים עמוד רנט].

יא. אנשים הדרים במושב ובכפר שאין שם מנין שיתאספו בבית הכנסת לשמוע קריאת ספר תורה, צריכים לשבות בעיר במקום שיש שם מנין כדי לשמוע קריאת פרשת זכור שהיא מצוה מן התורה. [שו”ת תרומת הדשן, ומרן בש”ע (סי’ תרפה ס”ז). ילקו”י מועדים (עמ’ רנט). חזו”ע עמ’ ו].

יב. ספרדי שמתפלל תמיד בבית כנסת של אשכנזים, נכון מאד שיהדר לשמוע קריאת פרשת זכור שהיא מן התורה, מפי שליח צבור הקורא במבטא ספרדי. וכן להיפך. [שו”ת בנין שלמה (סי’ נד).]. ונכון שבני הישיבות הספרדים החוסים בצל הישיבות הקדושות של האשכנזים, שבשבת פרשת זכור ילכו לשמוע קריאת הפרשה מפי שליח צבור ספרדי, הקורא בתורה במבטא ספרדי ומתוך ספר תורה בכתב ספרדי, מאחר וקריאת פרשת זכור היא מן התורה וכמבואר. ומכל מקום אם שומע את קריאת פרשת זכור במבטא אשכנזי, ומתוך ספר תורה בכתב אשכנזי, יצאו ידי חובה. ובשאר שבתות השנה יוצאים ידי חובת קריאת ספר תורה במבטא אשכנזי. ומתוך ספר תורה אשכנזי, אף לכתחלה כיון שהוא מדרבנן. וכן ההיפך, שהכל יוצאים ידי חובה בספר תורה שנכתב בכתב ספרדי, אף שהיו”ד של הצד”י נכתב כיו”ד הפוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רס. ילקו”י ח”ב על הלכות קריאת התורה. ושם העיר על מ”ש פאה”ד הגאון החזו”א בדבר ס”ת שלנו שהו”ד באות צד”י שלו הפוכה].

יג. אין לשנות את המבטא שלנו גם בהזכרת שם ה’, בפרט בקריאת פרשת זכור, שמדברי הראשונים מבואר להדיא, שהמבטא שלהם היה כמו המבטא של הספרדים בביטוי שם ה’. אך יש לדקדק להבדיל בין קמ”ץ לפת”ח כפי שהדקדקנים יודעים להדגיש זאת. [כן משמע מרש”י ברכות מז. וכמ”ש בהגהות רבי יעקב עמדין ברכות מז. וכן משמע מהרי”ף המובא בתוס’ ברכות טו: וכן מבואר ברמב”ם מורה נבוכים פרק סא. וכן משמע מאזהרות ר”א הקליר, כמו שהוכיח בשו”ת יביע אמר חלק ו’ דף לז. ומדברי רבנו בחיי ר”פ וירא. וע’ בילקו”י ח”ב].

יד. יש אומרים שגם הנשים צריכות לבוא לעזרת נשים בשבת זכור כדי לשמוע קריאת פרשת זכור, הואיל ומן התורה אין זמן קבוע למצות זכירת מעשה עמלק. ויש אומרים שהואיל ועיקר מצות זכירת עמלק אינה אלא כדי לבוא לידי מעשה, דהיינו להלחם בעמלק, מלחמה בפועל, ונשים לאו בנות מלחמה הן, לכן פטורות הנשים מקריאת ומשמיעת פרשת זכור. ואף על פי שהנשים שמקילות בזה יש להן על מה שיסמוכו, מכל מקום המחמירות לבוא לעזרת נשים לצאת ידי חובת קריאת פרשת זכור אליבא דכולי עלמא תבא עליהן ברכה. [הנה המצריכים את הנשים לבוא לשמוע קריאת פרשת זכור, הם: הגאון ר’ נתן אדלר, שו”ת בנין ציון החדשות. שו”ת מהרי”ל דסקין, מצות המלך. הגאון מקוטנא בישועות מלכו, הגאון פתחי שערים, ספר נחל אשכול, והגאון ממונקאטש. והפוטרים הם: ספר החינוך, ספר לימודי ה’. ובעל זית רענן. וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סי’ נד אות יט. ובילקו”י מועדים עמו’ רנז].

טו. מותר להוציא ספר תורה במיוחד לנשים (בשעות שלאחר התפלה) לקרוא להן בפרשת זכור בלי ברכה. ומנהג נכון הוא. [ילקו”י על הלכות קריאת התורה עמוד קלו. חזו”ע פורים עמוד ט].

טז. לכתחלה אין להעלות קטן שלא הגיע למצות, (י”ג שנה ויום אחד) לעליית מפטיר בשבת “זכור”, וכן נכון להחמיר גם בפרשת פרה שלדעת מרן גם היא מצוה מן התורה. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר לא ירד, ויברך הקטן את ברכות התורה בקול רם, והשליח צבור שהוא גדול יקרא בספר תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [חזון עובדיה פורים עמוד כז. והאומרים שאין להעלות קטן לפר’ זכור הם: ספר המנהיג בשם ר”ת. הריב”ש. התשב”ץ. הרשב”ש. יכין ובועז. המבי”ט. הרדב”ז. אליה רבה. פרח שושן. גנת ורדים. משה ידבר. זבחי צדק. מעשה אליהו מני. ישמח לב פראנג’י. לב אריה. ואמנם דעת המרדכי הובא בב”י (סי’ רפב), שקטן עולה לפרשת זכור, וכ”ד: המהרי”ל. הרמ”א. הב”ח. לקט יושר. כנסת הגדולה. דבר משה. גדולת מרדכי. באר המים. וראה בילקו”י מועדים עמו’ רסא].

יז. יחיד שנאנס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור בשבת זו, יכוין לצאת ידי חובתו בפרשת כי תצא, כשקוראים בה פרשת זכור, ויאמר להשליח צבור שיכוין להוציאו. ונכון שעל כל פנים יקרא בשבת זכור פרשת זכור בחומש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסב. חזון עובדיה על פורים עמוד ז].

יח. אם אין עשרה בבית הכנסת, ואין בית כנסת אחר בישוב, יש להוציא ספר תורה, ולקרוא פרשת זכור בלי ברכות לפניה ולאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעב].

יט. אם קראו בתורה בפרשת זכור, ונמצא אחרי כן שיש בספר תורה פסול, אפילו אם נתברר כן בשעת מנחה, יש להוציא ספר תורה אחר ולקרוא בו פעם נוספת בלי ברכות.

כ. אם קראו בתורה בפרשת זכור, ואחר כמה שבתות מצאו טעות בספר תורה שקראו בו, יכוונו הצבור לצאת ידי חובה בפרשת כי תצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעב].

כא. מותר להביא ספר תורה ממקום למקום בשביל פרשת זכור ופרשת פרה, שכל שמכינים לס”ת ארון ותיבה, אפילו      אינו אדם חשוב, מותר. ולאדם חשוב מותר אפילו בלי הכנת ארון ותיבה. [כ”כ המג”א (סי’ קלה ס”ק כג), שבפר’ זכור מותר להביא ס”ת אצל אדם חולה. וכ”כ הפמ”ג, והחיי אדם. והוסיף שה”ה בפרשת פרה שגם היא מדאורייתא. וראה בשו”ת יביע אומר ח”ט (חאו”ח סי’ טו), שכל שמכינים לס”ת ארון ותיבה, אפי’ אינו אדם חשוב, מותר. ולאדם חשוב מותר אפילו בלי הכנת ארון ותיבה. ע”ש. חזון עובדיה פורים עמ’ יח].

כב. נער שהגיע לי”ג שנה, ולא הוברר אם הביא ב’ שערות, יש אומרים שאינו מוציא את האחרים ידי חובת פרשת זכור ופרה. שהואיל וקריאות אלו מן התורה אין סומכין על חזקה שהביא ב’ שערות. אך דעת הריב”ש ועוד ראשונים דסומכים על חזקה שהביא שתי שערות גם לדברים שהם של תורה. וכן עיקר לדינא, ומכל מקום היכא דאפשר טוב ונכון לכתחלה שאת קריאת פרשת זכור ופרשת פרה יקרא גדול שידוע לנו בבירור שהביא ב’ שערות, כדי לצאת ידי חובת המצוה לכולי עלמא. אך בדיעבד אם אין מי שיקרא להם פרשת זכור או פרה אלא הנער הנז’, או שעבר וקרא להם פרשת זכור ופרשת פרה מי שלא נבדק אם הביא ב’ שערות, יצאו ידי חובה מן התורה. [ילקו”י מועדים עמוד רעב. ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס”ד. ומרן אאמו”ר הדר ביה בהאי שמעתתא על פי דברי הריב”ש, והמהרי”ק. וכ”ה בחזון עובדיה פורים עמוד כט].

כג. בשבת זכור נוהגים לומר פיוט “מי כמוך ואין כמוך” מיסודו של רבי יהודה הלוי. ולא יפסיקו באמירתו בין פסוקי דזמרה לתפלה, לאומרו לפני “נשמת כל חי”, אלא יאמרוהו אחר החזרה וקדיש תתקבל. ובכמה קהלות היו נוהגים להפסיק קודם נשמת לפיוט מי כמוך, וביטלו מנהגם על פי הוראת רבותינו האחרונים. ולכן אם יש עוד קהלה שנוהגת לאומרו לפני נשמת כל חי, טוב הדבר שיבטלו את מנהגם בהסכמת ראשי הקהל, באופן שלא יבואו לידי מחלוקת, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום [ילקו”י מועדים עמוד רסג. חזו”ע פורים עמוד מו].

כד. כשחל י”ג אדר בשבת – שהיא שבת פרשת זכור, אין לומר צדקתך צדק במנחה, שהוא ערב פורים, שאין אומרים בו תחנונים. [ילקו”י מועדים עמ’ רסג. חזו”ע על פורים עמוד מז].

כה. אחר קריאת פרשת זכור מפטירים בשמואל א’ ט”ו “פקדתי את אשר עשה עמלק”. ומנהג הספרדים להתחיל מ”ויאמר שמואל אל שאול” (תחלת פרק טו). [חזון עובדיה שם עמוד יב].

כו. צבור ששכחו ולא קראו פרשת זכור, יש אומרים שיש לה תשלומים בשבת הבאה, ויש חולקים, והעיקר כסברא ראשונה, אך יחיד שנאנס ולא שמע פרשת זכור, כבר נתבאר לעיל שיסמוך על הקריאה בפרשת כי תצא. [ילקו”י שם עמו’ רסג. חזו”ע פורים עמוד כ].