א. בשבת שלפני ראש חודש אדר הסמוך לניסן [או כשחל ר”ח אדר בשבת], מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת שקלים, בראש סדר כי תשא, מפני שבזמן בית המקדש היו משמיעים על השקלים באחד באדר, על ידי הכרזת בתי הדין בכל ערי ישראל, שכל אחד מישראל חייב לשקול מחצית השקל בשקל הקודש, ולהביאם לבית המקדש, כדי שיקריבו ממעות מחצית השקל אלו החל מיום ראש חודש ניסן והלאה, להקריב הקרבנות מתרומה חדשה. [מגילה ((יג:, כט.). ובפירש”י שם. וכ”ה בירושלמי (שקלים ב.) שמשמיעין על השקלים היינו על ידי הכרזה]. ועוד אמרו חז”ל: גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל כמו שנאמר, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ולכן גם אנו קוראים בשבת זו פרשת שקלים. [כן הוא בירושלמי פ”ק דמגילה ה”ה. ילקוט יוסף מועדים עמוד רנו].

ב. מפטירים “ויכרות יהוידע” שמדבר שם בענין השקלים, שנאמר, כסף נפשות ערכו. [מגילה (כט:). וכ”ה בטור וש”ע סי’ תרפה] ואם חל ראש חודש באחד בשבת, נוהגים לומר בסוף ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של הפטרת מחר חודש. [חזו”ע פורים עמוד א’. ילקו”י מועדים עמוד רנו].

ג. במקומות שנהגו שקטן עולה למפטיר בפרשת שקלים והחודש, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. ובלבד שיהיה הקטן יודע למי מברכים והוא גם כן יותר מבן שש שנים. [כ”כ בברכ”י (סי’ רפד סק”ב) בשם הרבה פוסקים. ע”ש. וכ”כ בפתח הדביר (סי’ רפב סקי”א) שקהל שנהגו שקטן עולה למפטיר בספר שני אין לשנות ממנהגם. [ודלא כמ”ש בשו”ת הריב”ש סי’ כה, שאין לקטן לעלות לספר שני]. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד רעא].

ד. אם חל ראש חודש אדר בשבת וטעו וקראו פרשת שקלים בשבת שלפניו, אינם צריכים לחזור ולקרוא פרשת שקלים בראש חודש אדר, דסוף סוף השמיעו על השקלים סמוך לאדר.

ה. אם שכחו ולא קראו פרשת שקלים בשבת שקלים לפני ראש חודש אדר והפטירו בהפטרת השבוע, אפילו נזכרו אחר תפלת מוסף, חוזרים ומוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת שקלים, והעולה מברך על הקריאה לפניה ולאחריה. [שו”ת גנת ורדים (כלל א סי’ לה-לו). שו”ת פרח שושן (כלל א סי’ ח). וכ”פ בשו”ת משפטי עוזיאל חאו”ח מה”ת סי’ טו]. ואחר כך קוראים הפטרת ויכרות יהוידע בלי ברכות לפניה ולאחריה, שהואיל וכבר הפטירו בהפטרת השבוע אין צריך לחזור ולברך. [שערי אפרים, בפתחי שערים. ילקו”י מועדים עמוד רסח. חזו”ע פורים עמוד כא].

ו. אם שכחו ולא קראו פרשת שקלים, ולא נזכרו עד שעת מנחה של השבת, יש אומרים שבכל זאת מוציאים ספר תורה של פרשת שקלים ויקראו בו אחר קריאת ספר תורה של מנחה. [זכור לאברהם (מע’ ס”ת דע”ה.). וכ”כ בספר מעיני ישועה (דכ”ח ע”ד). וכ”פ בשו”ת התעוררות תשובה ח”ד סי’ סח]. ויש אומרים שהתקנה לקריאת פרשת שקלים אינה אלא בשחרית, ולכן כשלא נזכרו עד שעת המנחה הוה ליה כעבר זמנו בטל קרבנו. [שו”ת יוסף אומץ (סי’ כז). שו”ת אהל יצחק חסיד (חאו”ח ס”ס ב). ושלא כפי הנראה מד’ מהר”י אלגאזי באמת ליעקב שקוראים במנחה. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ד חאו”ח סי’ יז אות ה-ו]. ולמעשה שב ואל תעשה עדיף. ומכל מקום יש אומרים שעדיין יש תשלומין לפרשת שקלים בשבת הבאה אחר קריאת ספר תורה בשחרית. ויש אומרים שמכיון שעבר השבת שוב לא יקראוה בשבת הבאה. ואפשר לסמוך על סברא ראשונה לקרוא פרשת שקלים בשבת הסמוכה, שהיא קודם “שבת זכור”. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רסח. וסיום הסעיף הוא מחזון עובדיה על פורים עמ’ כא, ואף שבילקו”י נתבאר שאין לזה תשלומין לשבת הבאה, וכ”כ מרן אאמו”ר בירחון קול סיני, מכל מקום בחזו”ע נתבאר שיקראו בשבת הבאה, וכמבואר כאן].

ז. אם טעה המפטיר ולאחר שקרא בספר תורה פרשת שקלים הפטיר הפטרת השבוע, אם נזכר באמצע ההפטרה, מפסיק, ומפטיר ויכרות יהוידע ויברך ברכות ההפטרה לאחריה. ואין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה של ההפטרה לפני ויכרות יהוידע. ואם לא נזכר עד שסיים הפטרת השבוע ובירך ברכות שלאחריה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך ברכות ההפטרה לפניה ולאחריה כדי להפטיר ויכרות יהוידע כתקנת חז”ל. ויש אומרים שחוזר ומפטיר ויכרות יהוידע בלי ברכות. וספק ברכות להקל. לכן יחזור להפטיר ויכרות יהוידע בלי ברכות. והוא הדין בשאר הפטרות של ארבע פרשיות.[ילקו”י מועדים עמ’ רסח].

ח. שבת שקלים שמוציאים בה שני ספרי תורה מן ההיכל אל התיבה, ויצא טעות בפרשת השבוע, עדיף לגלול הספר תורה השני לסיים בו פרשת השבוע, ואחר כך יגללנו לפרשת כי תשא, כיון שהפרשיות אינן רחוקות אחת מהשניה. וזה עדיף ממה שיוציאו ספר תורה אחר.

א. יום ט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ונפקא מינה לכמה הלכות בדיני ערלה ותרומות ומעשרות, וכמו שיבואר להלן בהלכות ערלה ותרומות ומעשרות. ואסור להתענות ביום ט”ו בשבט. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמז].

ב. במקומות שנהגו שהחתן מתענה ביום חופתו, לא יתענה בט”ו בשבט, אף על פי שהוא מתענה בחודש ניסן ביום חופתו. ובלאו הכי מנהג הספרדים שאין החתן מתענה כלל ביום חופתו אפילו בשאר ימות השנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמז].

ג. אין אומרים וידוי ונפילת אפים בט”ו בשבט. ואם חל ט”ו בשבט בשבת אין אומרים צדקתך צדק וכו’ במנחה. והמנהג שאין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של יום י”ד בשבט. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמח].

ד. יש נוהגים לעשות לימוד בליל ט”ו בשבט, וקוראים במשנה ובזהר מענינא דיומא, וכבר נדפס ספר “פרי עץ הדר” במיוחד לכך, וכל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם. ומכל מקום יש ללמוד “בהבנה” ככל האפשר, ובפרט יש ללמוד בהלכות השייכות לדיני ט”ו בשבט, בעניני ערלה ותרומות ומעשרות, ובדיני קדימה בברכות.

ה. נוהגים להרבות באכילת מיני פירות של אילנות בליל ט”ו בשבט, ובעיקר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, להראות בזה שהוא ראש השנה לאילנות, ולברך עליהם ברכות הראויות להם. ומנהג יפה הוא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמח].

ו. בשנה שחל ט”ו בשבט בשבת, יש נוהגים להביא הפירות לברך עליהם מיד לאחר הקידוש, קודם נטילת ידים של הסעודה. ויש לפקפק על מנהג זה, כי ישנה מחלוקת בפוסקים אם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה, או נפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה. ועל כל פנים אם הביאום קודם סעודה ואכלו מהם כשיעור, לא יברכו ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמט].

ז. כשחל ט”ו בשבט בימי החול, לכתחלה אין להביא הפירות לאחר ברכת המזון, כדי להרויח ברכה אחרונה, מחשש שהוא גורם לברכה שאינה צריכה. ורק אם טעו והניחום לאחר ברכת המזון על ידי שכחה וכיוצא, מותר להביאם, ויברך לפניהם

ולאחריהם כהלכה. אך בשבת מותר לכתחלה להניחם ולהביאם לאחר ברכת המזון כדי להרויח מאה ברכות בכל יום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנ].

ח. יש נוהגים לרקח האתרוג בסוכר ולעשותו ריבה ולאוכלו בליל ט”ו בשבט, ואין לברך עליו שהחיינו לכל הדיעות, הואיל וכבר בירך עליו שהחיינו בעת נטילתו עם הלולב ביום טוב של חג סוכות, ובזה יצא ידי חובה גם מברכת שהחיינו שעל האכילה, שהרי הוא כבירך בשעת ראייה על פרי חדש, שאינו חוזר ומברך בשעת אכילה. אולם אשה צריכה לברך שהחיינו בט”ו בשבת בעת אכילת האתרוג, אחר שאינה מברכת על הלולב. [ילקו”י מועדים עמ’ רנ].

ט. פירות שמצויים בהם תולעים צריך שיפתחם ויבדקם לפני שיברך עליהם ברכת הנהנין. וצריך להזהיר מאד מדי פעם בפעם על בדיקת הפירות והירקות שמוחזקים בתולעים, שהוא איסור חמור, שהאוכל תולעת חייב חמשה לאוין. והרי זה משקץ נפשו ומטמא לבו מעבודת השי”ת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנ].

א. בכל שמונת ימי חנוכה קוראים בפרשת הנשיאים, וכשחל יום ראשון של חנוכה בחול, מתחיל הכהן מפרשת כהנים עד “ויקריבו אותם לפני המשכן”, והלוי קורא משם עד “ויהי המקריב ביום הראשון”, והשלישי קורא משם עד “ביום השני”. ויש נוהגים שהכהן קורא עד סיום ברכת כהנים בלבד, ואף על פי שיש להם על מה שיסמוכו, נכון להודיעם שיותר טוב להמשיך עד “לפני המשכן”, ואם יסכימו לבטל מנהגם תבוא עליהם ברכה. ואין צריך לומר שאם טעה השליח צבור וסיים לכהן “ואני אברכם”. וקפץ הכהן ובירך ברכה אחרונה שיצא, ואין מחזירין אותו. [ילקו”י מועדים עמוד רמד].

ב. ביום השני קורא הכהן הפרשה של יום השני עד “מלאה קטרת”, והלוי משם עד ביום השלישי. והשלישי חוזר וקורא ביום השני עד ביום השלישי. ואם טעו וקראו של יום שלישי ביום שני או להיפך, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובתם, ואין צריך לחזור ולקרות אפילו עדיין הספר תורה מונח לפניהם. וכן הוא הדין לשאר ימי חנוכה. וכן אם טעו וקרא הלוי “פר אחד” של היום שאחריו. [ילקו”י מועדים עמוד רמה].

ג. ביום השמיני קורא הכהן עד מלאה קטורת, והלוי משם עד ביום התשיעי, והשלישי חוזר וקורא ביום השמיני, וממשיך משם הלאה, עד “כן עשה את המנורה”. וכן פשט המנהג בארצנו הקדושה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמה. יחו”ד חלק ד סימן לט].

ד. אם טעה השליח צבור וקרא  לשלושתם “ביום השמיני” בלבד, כשאר הימים, אינו חוזר, ומכל מקום אם עדיין לא החזירו את הספר תורה למקומו, טוב שימשיך לקרוא השלישי בלי ברכה מ”ביום התשיעי” עד “כן עשה את המנורה”. [ילקו”י מועדים עמ’ רמה].

ה. אם טעה החזן וסיים הקריאה בסוף פרשת נשא, ולא קרא עד כן עשה את המנורה, כנהוג, יש אומרים שצריך לחזור ולקרות פרשה זו בלי ברכה, דאמנהגא לא מברכינן. ויש חולקים ואומרים שמכיון שמעיקר הדין הקריאה היא עד סוף פרשת נשא, שהיא סיום פרשת הנשיאים, לכן אפי’ עדיין לא החזירו הספר תורה להיכל, ואין כאן טירחא דצבורא אין צריך לקרות יותר. [כעין מ”ש הדבר משה (סי’ יד). ע”ש. וכ”כ בספר השומר אמת סי’ כז].

ו. אם טעו וקראו שלשה עולים בימי חנוכה בפרשת השבוע, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובה, דקיימא לן (מגילה כט:) אין משגיחין בחנוכה. [שו”ת פרח שושן (כלל א סי’ ח). וכ”פ בספר השומר אמת (סי’ כז אות ג), ובספר חיים (סי’ טל אות ט). וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].

ז. כשחל יום ראשון של חנוכה בשבת, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים שבעה עולים (לכל הפחות) בפרשת השבוע, והמפטיר קורא מברכת כהנים עד ביום השני, ומפטיר “רני ושמחי בת ציון”. ובשבת שניה המפטיר קורא מביום השמיני עד כן עשה את המנורה, ומפטיר בנרות דשלמה, ולעולם אין מזכירים חנוכה בברכת ההפטרה. [ילקו”י מועדים עמ’ רמה].

ח. ראש חודש טבת שחל להיות בימי החול של חנוכה, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בספר תורה הראשון שלשה בשל ראש חודש, ומתחיל “צו את בני ישראל”, ובספר תורה השני קורא העולה הרביעי בשל חנוכה, בנשיא של אותו יום. שתדיר ואינו תדיר, תדיר קודם.

ט. אם טעה החזן והתחיל לקרוא לכהן בספר תורה של חנוכה, יש אומרים שצריך להפסיק, ולקרוא בשל ראש חודש, ויש אומרים שאין צריך להפסיק, אלא יגמור קריאת החנוכה עם העולה, ואחר כך יעלו שלשה עולים לספר תורה של ראש חודש. וכן עיקר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמו. מאור ישראל מגילה כט: יביע אומר חלק י סי’ כב].

י. אם טעה החזן וקרא ארבעה עולים בשל ראש חודש וכבר הוציאו שני ספרי תורה, צריך לקרוא לעולה חמישי שיקרא בשל חנוכה, כדי שלא יהא פגם לספר תורה, בראותם שהוציאוהו ולא קראו בו. [מרן הש”ע סי’ תרפד ס”ג].

יא. ראש חודש טבת שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, בראשון קוראים פרשת השבוע, ומן הדין עולים בו ששה, והשביעי משלים הקריאה בספר שני, שהוא של ראש חודש, ומתחילים מן הפסוק וביום השבת, והעולה אומר קדיש, שבזה נשלמו העולים שהם חובת היום. והמפטיר קורא בספר תורה השלישי בפרשת הנשיאים, וגם הוא אומר קדיש, ומפטיר רני ושמחי בת ציון. ואם עלו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, העולה האחרון בספר תורה הראשון, אומר גם כן קדיש. ונמצא שאומרים שלשה קדישים, קדיש אחר כל ספר תורה. וכן המנהג. וכן יש לנהוג בראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, שמוציאים בו שלשה ספרי תורה, שיש לומר קדיש על הספר תורה הראשון, רק אם עלו שבעה עולים או יותר, כגון שהעלו מוספין, שאז יש לומר חצי קדיש לכל ספר תורה, מאחר ונשלמה חובת היום בספר הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמו. יבי”א ח”ד סי’ כד. וח”ט (סי’ טז), יחו”ד ח”א סי’ עו].

יב. בשבת וראש חודש טבת אם אחר הקריאה בס”ת הראשון, טעה וקרא תחלה בפרשת הנשיאים, וסיים, ואחר כך קרא המפטיר בס”ת של ראש חודש, אע”פ כן מפטיר בהפטרת רני ושמחי בת ציון, דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, (כדאיתא בשבת כג:). ומכל מקום טוב שקודם הברכות שאחר ההפטרה, יאמר פסוק ראשון ופסוק אחרון של השמים כסאי, ואח”כ יברך. ובדיעבד אם הפטיר בהשמים כסאי, והתחיל לברך אחריה, יצא. [חיי אדם, ושערי אפרים (שער ח אות עו), ומשנה ברורה בביאור הלכה (ס”ס תרפד). וע’ בשו”ת שואל ונשאל ח”א (סי’ סג)].

א. בכל יום משמונת ימי חנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, בין יחיד בין צבור. ומברכים לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, ולאחריו ברכת יהללוך. ומסיימים ב”אמן” כמו בכל מקום שיש ב’ ברכות שהמברך מסיים באמן.

ב. יחיד שהתחיל לגמור ההלל בחנוכה, ושכח לברך “לגמור את ההלל” קודם ההלל, ונזכר באמצע מזמורי ההלל, יברך במקום שנזכר, ויסיים על סדר ההלל. כי מה שמברך לגמור את ההלל אין פירושו שצריך לגומרו כולו, אלא הוא לשון קריאה. ואם טעה ואמר ההלל בדילוג, כמו שנוהגים לקוראו בראש חודש, ונזכר רק לאחר שסיים את כל ההלל, יחזור לגמור את ההלל כולו, בלי ברכה. [מהר”ר יעקב מולכו בתשובה כתיבת יד, הובא בברכי יוסף (סי’ תרפג). וע”ע בשו”ת קול גדול סי’ לא].

ג. כל יחיד מיחידי הקהל רשאי לברך על ההלל ברכת לגמור את ההלל, ויגמור ההלל עם השליח צבור, (ואין צורך לצאת ידי חובה הברכה מהשליח צבור). ואם סיים הברכה “לגמור את ההלל”, ובטרם יתחיל לומר את ההלל שמע את השליח צבור שסיים גם הוא את הברכה, לא יענה אחריו אמן, דהוה ליה הפסק בין הברכה שבירך בעצמו, לקריאת ההלל. [כדמוכח בברכות (מ.). וכ”פ בש”ע יו”ד (סי’ יט ס”ד), וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה. וצ”ע מד’ המאירי].

ד. הקורא את ההלל ביום טוב, בימים שגומרים בהם את ההלל, ואחר כך נסתפק אם קרא ההלל בדילוג כמו בראש חודש, כיון שאמר חלק ממנו הוה ליה ספיקא דרבנן ואין לחזור ולקרוא מספק. ואם דילג בודאי ביום טוב, יחזור לגמור את ההלל בלי ברכה. [חזו”ע חנוכה].

ה. אסור להפסיק בדיבור באמצע ההלל, ומכל מקום השומע ברכה מחבירו, והוא באמצע מזמורי ההלל, יש לו לענות “אמן”. וכל שכן שעונה קדיש וקדושה וברכו באמצע ההלל, אף כשגומרים את ההלל. אבל אמן דתתקבל אין לענות. מה שאין כן בהלל דראש חודש אפשר לענות אמן דתתקבל גם כן, הואיל ואין אנו מברכים עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. יבי”א חלק ב’ סימן לב]

ו. אם סיים את ההלל עד סופו, ואמר הפסוק האחרון עד כי לעולם חסדו, ושמע דברים שבקדושה, קדיש וקדושה או אפילו אמן דברכות, מותר לו לענות הכל אף שהוא קודם ברכת יהללוך. [ואף שאין ראוי להפסיק לכתחלה בין המצוה לברכה שאחריה, אין זה לעיכובא, עיין בשו”ת יביע אומר ח”א (חאו”ח סי’ ט אות ו והלאה), והואיל ואין ברכה זו אלא ברכת השבח, רשאי להפסיק לכתחלה לענות אמן וכל דבר שבקדושה. וכן מבואר ממ”ש הרשב”ץ בפירושו לברכות (יד.). וראה בחזון עובדיה הל’ חנוכה].

ז. כל היום כולו כשר לקריאת ההלל מהנץ החמה עד שקיעתה, שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה’ (מגילה כ:), ובדיעבד אם קרא את ההלל אחר עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא.

ח. גם האבל חייב לגמור את ההלל בברכה, בכל ימי החנוכה, אף כשמתפללים בבית הנפטר. וכל שכן הצבור שמתפללים בבית האבל. ורק בראש חודש שההלל אינו אלא ממנהג, רבים נוהגים שאין האבל קורא את ההלל, מפני שאינו יכול לומר “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”, כי האבל אסור בשמחה. ולכן מנגינו בראש חודש שיוצאים לחדר אחר ואומרים שם את ההלל, ואחר כך חוזרים לחדר שבו נפטר המנוח. וכשאין אפשרות לעבור לחדר אחר האבל יצא לחדר אחר והם יאמרו ההלל. וכל זה כשהנפטר מת באותו בית, אבל אם נפטר בבית חולים, אומרים הלל בראש חודש בחדר שמתפללים, ורק האבל לא יאמר ההלל. אבל בחנוכה הכל גומרים את ההלל כרגיל. [ילקו”י מועדים עמ’ רמב. שו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ לג].

ט. נשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה, אף על פי שחייבות בנר חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מן ההלל פטורות, כשם שהן פטורות מן ההלל במועדי ה’. ואם רצו לגמור ההלל, רשאות לגומרו, אך לא תברכנה, דספק ברכות להקל, וגם הנשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כאן לא תברכנה על ההלל בחנוכה, כיון שזו מצוה שאין בה עשייה. [ילקו”י מועדים עמ’ רמב. יבי”א ח”ו סי’ מה. והנה במשנה (סוכה לח.) שנינו: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל), עונה אחריהם מה שהם אומרים. ולמדנו שהנשים פטורות מקריאת ההלל בחג הסוכות, וה”ה לשאר ימים טובים. וכתב בספר מעשה נסים (שרש א’) לרבי דניאל הבבלי, שאמירת הלל בחנוכה היא מצוה מה”ת, ושלא כדברי רבינו אברהם בן הרמב”ם. ולפ”ז נראה שמאחר שקריאת ההלל בימי חנוכה, מה”ת, אין מקום לחייב הנשים בקריאתו, מטעם שהיו באותו הנס, לפי מה שביארו התוס’ בפסחים (קח:), שדוקא במצוות דרבנן, כגון ד’ כוסות בליל פסח, והדלקת נ”ח, חייבו חכמים את הנשים, מטעם שאף הן היו באותו הנס, אבל במצות של התורה, אין לחייבן מטעם זה].

י. בכל שמונת ימי חנוכה יאמרו בשחרית בית יעקב לכו ונלכה באור ה’, ומזמור של יום כרגיל, ואין לומר אלא “היום כך בשבת” ולא יותר. ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית. ויש נוהגים שלא לומר מזמור של יום רק מזמור שיר חנוכת הבית, ויש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמג].

יא. המזמור ארוממך ה’ כי דליתני שאומרים בתפלת שחרית קודם ה’ מלך ה’ מלך, גם בימי חנוכה מתחילים בו בפסוק ארוממך ה’ כי דליתני, כמו בכל השנה. ולא ישנו בחנוכה להתחיל “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”, כמו שכתוב במקצת סדורים, אלא יתחילו כמו בכל השנה מפסוק ארוממך, כי מאחר שעתידים לאומרו בשלימות בסוף התפלה אין לכפלו פעמים. ורק בסוף התפלה אחר מזמור של יום מתחילים לומר המזמור הזה בפסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובראש חודש טבת אומרים אותו אחר תפלת מוסף, אחר מזמור “ברכי נפשי” שהוא משום ראש חודש (שנאמר בו עשה ירח למועדים), כי ראש חודש נחשב תדיר לגבי חנוכה, ולכן מקדימים ברכי נפשי ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. [הגר”מ פארדו בשו”ת שמו משה חאו”ח סי’ יד].

א. בערבית ליל חנוכה, אומרים “ועל הנסים” בתפלה, אף על פי שלא הספיקו להדליק נר חנוכה בביתם, ורק הדליקו נר חנוכה בבית הכנסת, ואפילו מתפללים לפני שקיעת החמה, שעדיין לא הדליקו נרות חנוכה אפילו בבית הכנסת, מכל מקום צריך לומר ועל הנסים בהודאה. וכן בכל התפלות של חנוכה צריך לומר ועל הנסים. [כיו”ב כתב מרן הב”י (סי’ תרצג), שבליל פורים אומרים על הנסים בערבית אף שעדיין לא קראו המגילה. ושכ”כ בהגמ”י בשם מהר”ם. וה”ה בנ”ח. ואפשר שאפילו לסדר רב עמרם גאון דס”ל התם שאין לומר על הנסים עד לאחר מקרא מגילה, יודה כאן, כי על הנסים בחנוכה נתקן גם על נס הנצחון שאינו שייך להדלקת נ”ח. וכ”כ בשו”ת בית דוד סי’ תע].

ב. אם חל הלילה הראשון של חנוכה בליל שבת, וכל יחידי הקהל הדליקו נרות חנוכה בביתם ובאו להתפלל בבית הכנסת מנחה וערבית, ולפני מנחה הדליק השליח צבור את נרות החנוכה בבית הכנסת, אף על פי כן אין הקהל אומר על הנסים במנחה, שהוא שייך לכ”ד כסלו. שאינו שייך לימי חנוכה עצמה. [וזה שלא כמ”ש בספר שלמי מועד (עמוד רכ) בשם ברכת משה (סי’ נד), שיש לקהל לומר על הנסים אף במנחה. דליתא]. ומיהו בדיעבד מי שטעה ואמר על הנסים דינו כמו שכתב השלחן ערוך (סימן קח סעיף יב), הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלתו שלא בזמנו, בדיעבד לא הוי הפסק. [עיין בשו”ת יביע אומר ח”ד חאו”ח סי’ נא אות ד]. ועוד יש לומר שביום כ”ד כסלו היו בסיום הנצחון במלחמה על אויביהם ולא מיחזי כשיקרא מה שאמר אז על הנסים בתפלתו. [וכ”כ הרב המגיה להמאירי (בתענית ג. עמוד כב). וע”ע בשו”ת רבבות אפרים ח”ב (סי’ קפה אות יא), שכתב, שכן פסק הגר”מ פיינשטיין, שכבר נעשה הנס לבני חשמונאי].

ג. אפילו אמר על הנסים, ולא המשיך בימי מתתיה בן יוחנן כ”ג וכו’, אלא המשיך ועל כולם, אם נזכר לפני הזכרת ה’ צריך לחזור ולפרט הנס של חנוכה. [שלא כמ”ש בשו”ת השמים החדשים (סי’ צ) שא”צ לחזור כלל בזה. ובפרט לפמ”ש המג”א (ר”ס תרפב) והאחרונים שם, שצריך לומר וקבעו “שמנת ימי חנוכה אלו” שזהו כמו שאנו אומרים ביום טוב ותתן לנו את חג פלוני הזה. ע”ש. ואע”פ שאין הזכרת החג בפירוש מעכבת, כמו שנתבאר בשו”ת יביע אומר ח”ד (סי’ נא אות ג), מ”מ לכתחלה צריך להזכיר, ולכן אסור לדלג מכל הנוסח של החנוכה גם באופן שצריך לענות קדושה. ודלא כמ”ש בשו”ת עמק התשובה ח”א (ס”ס קג). ע”ש].

ד. יש לומר “ועל הנסים” בתוספת אות ו’, שחוזר על מה שאמר תחלה מודים אנחנו לך על נסיך ועל נפלאותיך שבכל עת, ועל הנסים וכו’. [ילקו”י מועדים עמ’ רלח. ירחון קול תורה תשרי תשס”ד עמ’ מה. וכ”כ בעל חות יאיר במקור חיים (סי’ תרפב), שכן קיבל מגדולי הדור. וכ”ה במשנ”ב (ר”ס תרפב). וכ”כ בערוה”ש. וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ח (חאו”ח סי’ יא אות כ). ומ”מ האומר על הנסים בלי ו’ לא משתבש].

ה. אם טעה ולא אמר “על הנסים” בתפלה, אם נזכר באותה ברכה, קודם שיאמר “השם” בחתימת הברכה (של “הטוב שמך ולך נאה להודות”), כגון שאמר “ברוך אתה” ונזכר, חוזר ואומר מודים אנחנו לך על הנסים וכו’, וממשיך ועל כולם וכו’. ואם לא נזכר עד שהזכיר שם ה’ (כדי לחתום הטוב שמך וכו’) אינו חוזר. ויסיים החתימה “הטוב שמך ולך נאה להודות”, ואינו רשאי לומר שם “למדני חקיך” שיראה כאומר פסוק, דהוי הפסק שלא לצורך, מאחר ואינו צריך לחזור. [ילקו”י מועדים עמ’ רלח. יחו”ד ח”ה סי’ מט. וע’ בספר אשל אברהם מבוטשאטש (סי’ תרצה) שכתב, ששכח לומר על הנסים, וכאשר נזכר לאחר שאמר ברוך אתה ה’, סיים “למדני חקיך”, כדי לחזור לעל הנסים. אולם במחכ”ת אינו נכון להלכה, שמכיון שאין מחזירים אותו, אינו רשאי לסיים “למדני חקיך”, כדי לחזור לעל הנסים. שהרי גם באמירת פסוק כזה בתפלה יש משום הפסק, ורק במקום שאם טעה מחזירים אותו, הסכימו הפוסקים שאם נזכר לאחר שאמר ברוך אתה ה’, יסיים “למדני חקיך”, משום שזה יותר קל מברכה לבטלה. וכמ”ש הריטב”א (ריש תענית). וכ”כ בברכ”י, ובשלמי צבור, ובכה”ח פלאג’י, ובמנחת אהרן, ובבא”ח, ובגדולות אלישע].

ו. אם טעה בהלכה, ואחר שסיים התפלה חזר להתפלל מפני ששכח “על הנסים”, ושוב נזכר שלפי הדין אינו צריך לחזור, צריך להפסיק מיד, אפילו באמצע הברכה. ויאמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. [כ”כ בשו”ת מכתם לדוד חאו”ח סי’ כב. והרב מאמר מרדכי סי’ תרפב סק”ב]. ואינו מועיל שיסיים תפלתו על דעת תפלת נדבה. אבל בערבית ימשיך בתפלתו, ויכוין בדעתו שתהיה תפלה זו לנדבה, ויחדש בה דבר. [ילקו”י מועדים עמ’ רלט. יבי”א ח”א (סי’ כב אות טו). ואינו יכול לסיים תפלתו בתורת נדבה, כיון שהתחיל להתפלל אדעתא דתפלת חובה, כמ”ש מרן בש”ע (סי’ קז ס”א), שאם התחיל להתפלל, מפני שחשב שעדיין לא התפלל, ובאמצע תפלתו נזכר שכבר התפלל, פוסק אפי’ באמצע ברכה. ע”ש. אך בערבית שעיקרא רשות, אם נזכר באמצע התפלה שכבר התפלל, יסיים תפלתו, ויחדש דבר מה בשומע תפלה, ודיו. וכמבואר כיו”ב בילקו”י תפלה א’ עמוד תקמ. וכ”ה בחזו”ע (סוכות, עמוד רז:)].

ז. נכון שהשוכח “על הנסים” ונזכר אחר חתימת הברכה, שיאמרנו בסוף התפלה כשמסיים “אלהי נצור”, ויאמר מודים אנחנו לך על הנסים וכו’, עד ונודה לשמך הגדול סלה. [אליה רבה (סי’ תרפב סק”ב). ושכ”מ בט”ז. וכ”כ המאמר מרדכי שם סק”ג]. אבל אינו רשאי לאומרו בין ברכת הטוב שמך ולך נאה להודות, לברכת שים שלום, משום הפסק. [ילקו”י מועדים עמוד רלט. שו”ת יביע אומר (ח”א חאו”ח סי’ כב, ובח”ט חאו”ח סי’ נג), ובשו”ת יחוה דעת ח”ה (סי’ מט).].

ח. מי שטעה ואמר “על הנסים” בעבודה, דהיינו בברכת רצה, במקום יעלה ויבא, אם נזכר בהודאה, חוזר ואומרו במקומו כתיקון חז”ל, ואם לא נזכר אלא בסוף התפלה, אינו חוזר, שאין בזה כל חשש הפסק במה שאמרו שלא במקומו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלט. יביע אומר ח”י בהערות לרב פעלים ח”ג חאו”ח סימן לט. ואמנם הגר”ש קלוגר בחכמת שלמה (סי’ קח סי”ב) כתב, שאם נזכר אחר שעקר רגליו, צריך לחזור, כי המזכיר דבר שאינו שייך לאותה ברכה, הוי הפסק, דהוי כשיחה בעלמא, אפילו אם נזדמן כן בערבית, כמו בשאר טעות גמור שחוזר אף בערבית. וכמו אם טעה ביו”ט וחוה”מ ולא הזכיר יעלה ויבא. ע”כ. אולם מ”ש לחלק בין אם טעה והזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנו, אם אמרו במקומו, או שלא במקומו, אין לו יסוד בהלכה, ואין כן דעת המהר”ח אבולעפייא, ומרן החיד”א, ושו”ת שאילת יצחק, והמשנ”ב].

ט. אם טעה בימי חנוכה, ואמר בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה וכו’ במקום בימי מתתיה וכו’, יצא. [ע’ בשו”ת יביע אומר ח”ד סי’ נא אות ד].

י. אין לדלג נוסח על הנסים בחנוכה או בפורים או לקצרו, בכדי להספיק לענות קדיש או קדושה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו אם המצוה השניה גדולה וחשובה יותר. והוא הדין בליל ראש חודש, שאין לדלג “יעלה ויבא” משום כך. וכן בתענית צבור שאין לדלג “עננו” בשביל זה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמ. יביע אומר חלק ב’ חאו”ח סי’ לב. וחלק ט’ סימן סו עמוד ק. יחוה דעת ח”א סי’ עז].

יא. גם בברכת המזון של חנוכה צריך לומר על הנסים בהודאה, לפני “על הכל ה’ אלהינו אנחנו מודים לך”. ואם שכח לאומרו, כל זמן שלא הזכיר “השם” בחתימת הברכה חוזר. ואם הזכיר שם ה’ אינו חוזר. [כ”ד מרן הש”ע שם. ודלא כהב”ח שסובר דבבהמ”ז אם לא אמר על הנסים מחזירין אותו. וכ”פ הפר”ח כמרן ז”ל, שהדבר ברור שא”צ לחזור. וכ”כ השיורי כנה”ג והישועות יעקב והפמ”ג ושאר אחרונים. ומ”ש הראבי”ה מגילה (סי’ תקסג עמ’ רפד) שכיון דנהגו להזכיר על הנסים בברכת המזון שויוה כחובה וחוזר. ע”ש. אנן לא קי”ל הכי]. וטוב שאם שכח על הנסים בברכת המזון, שבאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול וכו’. [הרמ”א בהגה (סי’ קפז ס”ד וסימן תרפב ס”א). ילקו”י מועדים עמו’ רמ. וכמ”ש הרמב”ם, וסמך על הירושלמי שצריך להזכיר חנוכה בבהמ”ז].

יב. מי שהתחיל לסעוד ביום השמיני של חנוכה, והמשיך בסעודתו עד אחר צאת הכוכבים, שהוא מוצאי חנוכה, אף על פי כן יאמר על הנסים בברכת המזון. אבל אם התפלל ערבית באמצע הסעודה, ואחר כך מברך ברכת המזון בלילה, אין לו להזכיר על הנסים בברכת המזון, אף שעיקר סעודתו סעד ביום פורים.

יג. אין להזכיר מעין המאורע בחנוכה (ובפורים) בברכה מעין שלש, ורק בדיעבד, אם עבר והזכיר לפני החתימה, אינו חוזר ומברך. [ילקו”י מועדים עמ’ רמא. יבי”א ח”ג סי’ לו. והוא לפי מ”ש התוס’ (ברכות מד.), שאף דמשמע בירושלמי שיש להזכיר מעין המאורע בברכה מעין ג’ י”ל שזהו רק בימיהם שהיו רגילים לקבוע על היין והפירות, אבל האידנא דלא קבעי, לא. ע”כ. ונהי שבזמנינו אנו נוהגים להזכיר מעין המאורע של שבת ויו”ט במעין שלש, מ”מ בחנוכה ובפורים דהוו מדרבנן, לא הצריכו להזכירם במעין ג’].

יד. בנוסח על הנסים של חנוכה, בימי מתתיה בן יוחנן “חשמונאי” ובניו, נכון יותר לומר חשמונַאי, הנו”ן בפתח, והאלף נחה, ולא לבטאת את האלף בחיריק. [כ”כ בשו”ת זבחי צדק ח”ג (סי’ צד), ושכן הנוסח השגור בפי כל החזנים. ושלא כמ”ש בבן איש חי לומר האל”ף בחיריק]. והנוהגים לומר חשמונאי האל”ף בחיריק, יש להם על מה לסמוך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמא].

טו. כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל. כן הנוסח הנכון. ואין לומר כשעמדה “עליהם”, והרוצה לאומרו, צ”ל ועל עמך ישראל, עם וא”ו. [פרי חדש. ילקו”י מועדים עמו’ רמא].

טז. מלכות יון “הרשעה”, פשט המנהג לומר הרִשעה, הריש בחיריק. [כ”כ הפר”ח (סי’ תרפב) וז”ל: מלכות יון הרשעה, הריש בחיריק, ודלא כהארחות חיים שהביא הב”י. ע”כ. וכן רגילים לומר בתפלה ומלכות הרִשעה מהרה תעקר ותשבר, הריש בחיריק. וכן אנו אומרים בתפלות ימים נוראים, והרשעה כולה כעשן תכלה, הריש בחיריק. וכ”כ בספר מטה משה, ובשלמי צבור בשם הלבוש, ובשיורי כנה”ג, ובמועד לכל חי, וה”ה כאן. אע”פ שיש לחלק. ואע”פ שבשו”ת יביע אומר ח”ח (סי’ יא אות כ) נתבאר שיש לומר הרשעה, הריש בשוא והשין בקמץ, אין העולם נוהגים כן. אלא אומרים הריש בחיריק. ויש להם על מה שיסמוכו. וכ”כ במועד לכל חי (סי’ כז אות סח). וכן מבואר בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].

יז. לשכחם “תורתך” ולהעבירם מחוקי רצונך. כן צריך לומר, ולא לשכחם “מתורתך”. [פרי חדש. וכ”ה בסידור רב סעדיה גאון (עמוד רנה), ובסדר רע”ג (עמוד פב). וכ”כ בארחות חיים (הל’ חנוכה סי’ כב), שכן הנוסח הנכון. וכ”כ ר’ דוד אבודרהם (דף נד ע”ד), שאין לומר לשכחם מתורתך, עם אות מ’, אלא תורתך בלי מ’. ושכ”כ מהר”ם מרוטנבורג. ע”ש. וכ”כ בשלטי הגבורים סביב הגהות מרדכי (פ”ב דשבת).].

יח. צריך לומר וקבעו שמונת ימי חנוכה “אלו” בהלל ובהודאה. [ר’ דוד אבודרהם. וכן הוא במחזור ויטרי (עמוד קצח), ובסידור הרוקח עמוד תשיט]. וכתב המגן אברהם שהוא כמו שאנו אומרים במועדים את יום חג פלוני הזה. וכן המנהג. [כ”כ בבן איש חי פרשת וישב אות כה].

יט. “לך” עשית שם גדול וקדוש בעולמך. כן צ”ל. [ר’ דוד אבודרהם. וכ”כ בסדר רע”ג ח”ב (עמוד פב), ובמחזור ויטרי עמוד קצח].

כ. ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן “כהיום הזה”. [ואף שבסידור רס”ג (עמוד רנו) ליתא כהיום הזה, במחזור ויטרי (עמוד קצח), ובסדר רע”ג (עמוד פב) ישנו. וכתב הכנה”ג, שכן הוא הנוסח השגור בפי כל].

כא. צריך לומר: ועשית עמהם “נסים ונפלאות”, בלשון רבים, והיינו נס הנצחון על מלכות יון הרשעה, וגם נס השמן. וכן בפורים [שיש סידורים שכתבו שם הנוסח “נס ופלא”, וכ”כ הכנה”ג], צ”ל “נסים ונפלאות”, נס מפלתו של המן, והעמלקים, ונס גדולתו של מרדכי הצדיק. [ובלאו הכי מבואר במדרש אסתר, שהרבה נסים נעשו על ידי אסתר]. [יפה ללב ח”ב. וכן הוא בשו”ת יביע אומר חלק ח’ (סי’ יא אות כא). ע”ש. ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. ילקוט יוסף תפלה כרך ב’ קונט’ הנוסחאות. ירחון קול תורה תשרי תשס”ד עמוד מו, מח].

א. במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה, שאין נהנים מאורו, ואין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלח].

ב. פשט המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, קודם שהשליח צבור מבדיל על הכוס, אבל המבדיל בביתו, להוציא את בני ביתו ידי חובתן, יש לו להקדים ההבדלה לפני הדלקת נר חנוכה. [ילקו”י מועדים (עמוד רלו). יחו”ד ח”א (סי’ עה). וכ”כ הראב”ד בעל ההשגות. (דמאחרים את ההבדלה לבסוף, משום דאפוקי יומא מאחרינן, ברכות נב. ופסחים קה:). ומש”ה טעמא דתדיר קודם, נדחה מפני טעם זה. ועוד, משום פרסומי ניסא שיראו לפני קהל בהכ”נ, משא”כ אחר שמבדילים ממהרים לצאת. וכ”פ מרן הש”ע (סי’ תרפא ס”ב). וכן הסכים הרמ”א, שכן כתבו המהרי”ל והכל בו]. ושליח צבור ששכח לומר בתפלת ערבית אתה חוננתנו, אם הוא נמצא בצבור, יאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול, וידליק נר חנוכה, ואחר כך יבדיל על הכוס. ואם הוא ביחיד בביתו, בלאו הכי קודם מבדילין על הכוס, ואחר כך מדליקין נר חנוכה. [ראה במג”א סק”א ובמשנ”ב סק”ב. אך כתבנו כן על פי מנהגינו להבדיל בצבור אחר ההדלקה, וביחיד להבדיל ואח”כ להדליק]. 

ג. הנוהגים בכל מוצאי שבת שלא לעשות מלאכה עד שיעור שעה וחומש, כשיטת רבינו תם, ומרן השלחן ערוך, גם במוצאי שבת חנוכה לא ישנו מנהגם, בדבר הדלקת נרות חנוכה. שאין זו חומרא וחסידות בעלמא לנהוג במוצאי שבת כרבינו תם, אלא חומרא חשובה מחשש לספק איסור סקילה, וכיון שמרן פסק שאם לא הדליק בחצי שעה ראשונה מדליק והולך כל הלילה, יש לעכב ההדלקה במוצאי שבת עד לזמן רבינו תם. ויש להם להבדיל בבית קודם הדלקת נרות חנוכה. ואין לחוש בזה לספק ברכות במה שמדליק אחר חצי שעה מצאת הכוכבים לשיטת הגאונים, שהרי המנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכות. [ילקו”י מועדים עמוד רלז. יבי”א ח”ב סי’ כא. ודלא כמ”ש הגרש”ז אויערבאך בהליכות שלמה. כי המנהג שנוהגים החרדים לדבר ה’ בכל מוצ”ש להחמיר כדעת ר”ת, הוא מנהג יקר מאד שרבים מרבותינו הראשונים הסכימו עמו, ומהם: הראב”ד והרא”ש, הרמב”ן והרשב”א והרא”ה והמאירי והר”ן, הרז”ה והסמ”ג והמרדכי ורבינו פרץ ורבינו ירוחם. וכן פסקו מרן הש”ע (סי’ רסא) והרדב”ז. ועוד. וראה בשו”ת יביע אומר ח”ב (חאו”ח סי’ כא). וכתב הגר”ח אבולעפייא, שדברי ר”ת מוסכמים מרוה”פ ומרן הש”ע, ואף אני הכרזתי חרם פה עה”ק טבריה ת”ו, על המקילים נגד שיטה זו, ובהתראה שהמיקל ועובר על גזירתינו, ננדה אותו, וכל החכמים עמדו למנין והסכימו עמי. וקיימו וקבלו היהודים לנהוג כן לדורי דורות. ע”ש. גם הגר”ש לניאדו כתב אל הגר”ח אבולעפייא, בא אלינו רב גדול והודיע לנו כי מעלת כת”ר הכריז ברבים שצריכים לנהוג כדעת ר”ת במוצ”ש. ולכן גם אני ברגליו אעבורה ודרשתי ע”ז ברבים באיום ובגיזום לבל יקילו נגד סברא זו, כי הוא איסור סקילה, וקיימו וקבלו היהודים פה ארם צובה לנהוג כן. ע”ש. גם מהר”י פראג’י (סי’ מז), האריך לחזק ידי הנוהגים להחמיר כר”ת. ושהמקילים בזה אין להם ע”מ שיסמוכו. והמערער על זה, יש לדונו כמחטיא את הרבים, וכתב שם (דף מ.), שהגאון יחיד בדורינו הגר”ח אבולעפייא כתב דפשיטא שחובה להמתין במוצ”ש כדי מהלך ד’ מילין מהשקיעה (72 דקות). ובשו”ת חתם סופר (חאו”ח סי’ פ) כתב, שמנהגם כדברי ר”ת בהחלט. וכ”כ רעק”א בתשובה, הובאה בס’ אגרת סופרים (סי’ מז עמוד נו) ע”ש. ובאגרות החזו”א (ח”א סי’ מא) כתב פשטה ההוראה להחמיר כד’ ר”ת בכל תפוצות ישראל, והיא הוראה מקויימת כמפי סנהדרי גדולה בלשכת הגזית, ולא נמצא איזה גדול שיאמר שאין לחוש לסברת ר”ת. ע”ש. ולכן גם במוצ”ש של חנוכה חייבים להמתין שיעור מהלך ד’ מילין כדי להדליק נ”ח].

ד. בזמן הזה שמדליקים בפנים, ואין לו נר אחר, יש אומרים שאפשר להקל לברך בורא מאורי האש על נר חנוכה, בשעת הדחק. [ילקו”י מועדים עמ’ רלח. שו”ת יביע אומר ח”ד סי’ כד אות ה’]

א. בערב שבת נכון להדליק נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת, ואם הזמן דחוק, די בהדלקת נר אחד למצות נר חנוכה, ובעודו ממשיך להדליק שאר הנרות, תוכל האשה לברך ולהדליק נרות שבת, ואינה צריכה להמתין עד שיסיים הדלקת כל הנרות. ויזהר לתת הנרות במקום מתאים מערב שבת, באופן שהרוח לא תכבה אותם בליל שבת בעת פתיחת וסגירת הדלת, ונוהגים שלא לומר “במה מדליקין” בערב שבת חנוכה. [ילקו”י מועדים עמוד רלה. ואף שדעת הש”ע שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה, מ”מ היכא דאפשר בנקל לחוש לדעת בה”ג הסובר שקבלת שבת תלויה בהדלקה, נכון לחוש לכתחלה לדבריו, ולכן ידליק קודם נר חנוכה ואח”כ נר שבת. ועוד, שיש טעם על פי הסוד ויש בזה פגם גדול למעלה, וכמ”ש בבא”ח. ילקו”י הל’ ציצית סי’ ח’ הערה יט].

ב. בדיעבד אם הקדימה האשה להדליק נר שבת, יכולה להדליק לאחר מכן נר חנוכה, כיון דנקטינן כד’ מרן שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל. וכל שכן שהאיש בעל הבית רשאי להדליק נר חנוכה אחר שהדליקה אשתו נרות שבת. כי אפילו אם קיבלה שבת בהדלקתה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. [וכמ”ש הט”ז (סי’ תרעט). וכ”כ בספר נוהג כצאן יוסף בהל’ חנוכה ס”ט]. וכן אם האיש מדליק נרות בבית [וכגון אלמן, או מי שאשתו בבית חולים וכדומה], אינו מקבל שבת אלא עד שיאמר מזמור שיר ליום השבת, ולכן בדיעבד אם עבר והדליק נר שבת, ועדיין לא נכנסה השבת, ידליק נר חנוכה. אלא אם כן קיבל בפירוש שבת בהדלקתו, שאז אינו יכול להדליק בעצמו אלא ימנה שליח להדליק נר חנוכה קודם זמן כניסת שבת. [וכמ”ש מרן בש”ע (ס”ס רסא). [ודלא כהט”ז שכתב שגם האיש מקבל שבת בהדלקת נרות שבת]. וכ”כ הא”ר (סי’ תרעט סק”ב), דבאיש ליכא מנהגא דקבלת שבת בהדלקת הנרות].

ג. אשה מבנות אשכנז שנוהגות לקבל שבת בהדלקתן נרות שבת, והקדימה והדליקה נרות שבת תחלה, כיון שדרכה לקבל שבת בהדלקתה, אסור לה להדליק נר חנוכה. ויש אומרים שאף אסור לה לצוות לשליח להדליק עבורה נר חנוכה. ויש חולקים. אולם בעלה או אחד מבני ביתה יכולים להדליק נר חנוכה. שקבלת שבת שלה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. [הפמ”ג (א”א ר”ס תרעט), ע”פ דברי המג”א, שכיון שדרכה לקבל שבת בהדלקתה, אסור לה להדליק נ”ח. ומ”ש המג”א שתדליק ע”י אחר, תמה עליו הפמ”ג, שי”ל שכיון דקי”ל (קידושין כג:), דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח, א”כ איך תוכל לומר לאחר להדליק נ”ח בשבילה. ותירץ, שאין זה שליחות ממש, כיון שממונו הוא, אחר מעשה קוף עביד. ע”כ. ולכאורה י”ל דבהדלקת נ”ש וקבלת שבת, לא חשיב לא מצי עביד, שהרי מי שקיבל שבת מבעו”י יכול לעשות התרה על קבלתו, דלא עדיף מנדר בעלמא. וכמ”ש הלבוש. ובלא”ה יכול בעלה או אחד מבני ביתה להדליק נר חנוכה, שקבלת שבת שלה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. ועיין בספר חזון עובדיה, פורים (עמוד קמד:)].

ד. בערב שבת צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שידלקו חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת, ולכן לא יקדימו ההדלקה בערב שבת חנוכה, כמו שיש נוהגים בכל ערבי שבתות השנה, אלא ידליקו נרות חנוכה כרבע שעה לפני השקיעה, לאחר שיתנו שמן בנרות חנוכה שיעור שידלקו לכל הפחות שעה אחת, באופן שנרות החנוכה יהיו דולקים במשך רבע שעה לפני השקיעה, ורבע שעה של בין השמשות, וחצי שעה אחר צאת הכוכבים, בסך הכל שעה אחת. ואם אין הנרות יכולים להכיל שמן כל כך, או שהנר שעוה קטן, ולא יספיק לדלוק כשיעור חצי שעה אחר צאת הכוכבים, אין יוצאים בזה ידי חובה, והברכות שבירך על הנרות הרי הן ברכות לבטלה, ולכן יש להזהר בזה מאד, שלכל הפחות באחד מהנרות יהיה השיעור הנ”ל, ואם אי אפשר בלאו הכי, ידליק בלי ברכה, ורק אם יש לו על כל פנים נר אחד שידלק כשיעור שעה אחת, ידליק בברכה. [ילקו”י מועדים עמוד ריא. וכ”כ במאמר מרדכי (סי’ תרעט סק”ב), שבער”ש צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שיהיו דולקים חצי שעה אחר צאה”כ של ליל שבת, ואם לאו לא יצא י”ח. ואף שהפמ”ג (א”א ר”ס תרעב) כתב, שאף בע”ש אם נתן שמן בנר שיעור חצי שעה בצמצום, י”ל שיצא. אולם הפמ”ג עצמו (בא”א סי’ תרעט סק”ב) כתב, שמדברי המג”א מוכח שבע”ש צריך ליתן שמן כ”כ כדי שתהא דולקת חצי שעה אחר צאה”כ. וצ”ע. ע”כ. ואם הרגיש לפני השקיעה שלא נתן שמן כשיעור בשעת הדלקתה, יכבנה, וישים שמן כשיעור ויחזור וידליקנה בלי ברכה].

ה. נכון להתפלל מנחה בערב שבת לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שידליקו נרות חנוכה אחר מנחה, מפני שתפלת המנחה כנגד קרבן תמיד של בין הערבים, ונרות חנוכה הם זכר לנס שנעשה בנרות המנורה של בית המקדש, שמדליקים אותם תמיד אחר קרבן תמיד של בין הערביים. אולם כל זה אם הוא מוצא בנקל מנין שמתפללים מנחה מבעוד יום בערב שבת, שאז יתפלל אתם מנחה ואחר כך ילך לביתו להדליק נרות חנוכה. אבל אם אין נמצא בנקל מנין שמתפללים מבעוד יום, לא יתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת נרות חנוכה, אלא ידליק נרות חנוכה תחלה, ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל מנחה בצבור. [ולפיכך גבאי בית הכנסת החוששים שיבואו כמה מהיחידים להתפלל ביחידות, אם יקדימו את תפלת מנחה מבעוד יום, עדיף להנהיג להתפלל מנחה כדרכם מידי ערב שבת]. [ילקו”י מועדים (עמ’ ריב). שו”ת יביע אומר ח”ה (או”ח סי’ מד). שו”ת יחוה דעת ח”א (סי’ עד). ירחון קול תורה חשון תשס”ד. ועיין בספר ארחות חיים (הל’ חנוכה סי’ יז), ובכל בו (סי’ מד) שכתבו, המנהג להדליק נרות חנוכה בביהכ”נ בין מנחה לערבית, ובער”ש מדליקים קודם מנחה. [מפני קדושת היום שהיא ממשמשת ובאה, וחששו פן תידחק השעה בסיום תפלת המנחה, שאז יהיה קרוב לביה”ש. לכן הקדימו ההדלקה לפני המנחה. ולפ”ז נראה שמנהגם היה שכל יחידי הקהל היו מקדימים להדליק נר חנוכה בביתם בער”ש עוד לפני מנחה. והרמ”א בדרכי משה (סי’ תרעא אות ה) כתב, ואין אנו נוהגים כן, אלא אף בער”ש מדליקים (בביהכ”נ) בין מנחה למעריב. אלא שמ”מ נראה שבבית אפשר להדליק נ”ח ואח”כ להתפלל מנחה בצבור. אולם הפמ”ג (בא”א סי’ תרעא סק”י) כתב, שבער”ש יתפלל מנחה ואח”כ ידליק נ”ח, שאם יתפלל מנחה אח”כ, נראה כתרתי דסתרי. ע”כ. וכוונתו משום שתפלת המנחה נתקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערבים, והדלקת נ”ח זכר לנס שנעשה בנרות ביהמ”ק. והדלקת המנורה בביהמ”ק צריכה להיות אחר תמיד של בין הערבים. לפיכך לעולם צריך להדליק נ”ח אחר מנחה. וכ”כ בברכי יוסף (סי’ תרעט סק”ב). ולכאורה משמע שאפי’ אם אין מנין מתפללים, יתפלל מנחה ביחידות ואח”כ ידליק נ”ח. וכן מוכח מדברי בעל חות יאיר במקור חיים (ר”ס תרעט). אולם השל”ה בסידור שער השמים, כתב, שבער”ש ידליק נ”ח ואח”כ ילך לביהכ”נ להתפלל מנחה בצבור. וכ”ה בא”ר].

ו. מי שאין לו אלא נר אחד בלבד, וכגון שנמצא בבית האסורים, והוא בערב שבת של חנוכה, וכן מי שאין ידו משגת לקנות בערב שבת נר חנוכה וגם נר של שבת, יקנה נר של שבת, משום שלום ביתו. ואם יש לו נר חשמלי, ידליק הנר של השמן או השעוה לשם חנוכה עם הברכות, ואת אור החשמל ידליק לצורך נר שבת, ורשאי אף לברך על הדלקת החשמל להדליק נר של שבת. ואם יש לו שתי נרות, ידליק נר אחד לנר חנוכה, ונר אחד לשבת, אף אם הוא בליל שני והלאה של חנוכה. ואם יש לו לנר של שבת, ואין לו עוד אלא פרוטה אחת או לשמן לנר חנוכה, או ליין לקידוש היום, יקנה שמן לנר חנוכה, דפרסומי ניסא עדיף. [ילקוט יוסף שבת כרך א].

ז. גבאי של בית הכנסת שאין בידו אלא לקנות שמן לנר חנוכה של בית הכנסת, או יין לקידוש של בית הכנסת, שנוהגים שם לקדש על היין בליל שבת ויו”ט, נראה שאף על פי שהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת אינה חובה מן הדין אלא מנהג, וכמ”ש הריב”ש, מכל מקום עדיף שיקח שמן לנרות חנוכה, שהפרסומי ניסא בבית הכנסת הוא יותר מהפרסומי ניסא שאדם פרטי מדליק בביתו, ועוד דכאילו האידנא שויוה חובה, בכל תפוצות ישראל. ואע”פ שעל ידי זה מתבטל הקידוש בבית הכנסת לגמרי, שאין מקדשים בבית הכנסת על פת, אלא על יין, מכל מקום סמכינן אשינוייא דהריטב”א שיוצאים ידי חובה קידוש מן התורה בתפלת ערבית. ובכל זאת הואיל ויש אומרים שבזמן הזה שאין אורחים אין לקדש בבית הכנסת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי’ רסט). יש להעדיף נר חנוכה על הקידוש שבבית הכנסת, שהרי בזמן הזה בהרבה בתי כנסת אין נוהגים כלל לקדש על היין בליל שבת. משא”כ בהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת כמעט בכל קצוי תבל נהגו להדליק. וטוב הדבר שהש”צ יכריז קודם תפלת ערבית, שאם יש יחיד מן הקהל שאינו מקדש בביתו, מפני שהוא סומך על מה שהיה שומע קידוש בבית הכנסת, יכוין לצאת ידי חובת קידוש מן התורה בתפלת ערבית שחותמים בה בא”י מקדש השבת. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה].

ח. מי שיש לו בערב שבת שמן לנר חנוכה של יום אחד בלבד, ופרוטה נוספת לקנות בה או שמן לנר חנוכה במוצאי שבת, או יין לקידוש היום של ליל שבת, נראה שאף על פי שפרסומי ניסא עדיף מקידוש היום, מכל מקום באופן כזה יקנה יין לקידוש היום, כמו שכתב רש”י (סוכה כה:), שמצוה קלה שבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבא, ואף כאן קידוש היום של הלילה עדיף מהדלקת נר חנוכה של מוצאי שבת. [כיוצא בזה כתב בשו”ת הרדב”ז ח”ד (סי’ יג), אודות מי שהובטח לו מהשר שיוציאוהו מבית האסורים, ויהיה משוחרר יום אחד, שאין לו לבחור יום קדוש ביותר כגון יוהכ”פ, דקי”ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואין אומרים הנח עכשיו מצוה קלה זו הבאה לידך, כדי לעשות מצוה החמורה ממנה. (וראה במאור ישראל פסחים קה.). וע”פ זה כתב ב חות יאיר (ר”ס ט), דאף דקי”ל נר ביתו עדיף מנ”, היינו דוקא נ”ח דליל שבת, משא”כ לגבי נ”ח של ליל ער”ש, אע”פ שאין לו עוד מעות לנ”ש, אין מעבירין על המצות, וידליק השמן לנ”ח, שמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ע”ש].

א. בעת שמדליק נרות חנוכה לכתחלה יש לו לקבץ את כל בני ביתו הסמוכים על שולחנו שיהיו נוכחים בשעת הברכות וההדלקה, כדי לפרסם הנס, ומי שלא הדליק בתחלת הלילה, והגיע לביתו בשעה מאוחרת, וכל בני הבית כבר נרדמו, אם אפשר להעיר אחד או שנים מבני הבית, כדי שישמעו ממנו ברכת “להדליק נר חנוכה”, הנה מה טוב, ואם לאו, יברך וידליק נר חנוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רי].

ב. כל מי שהדליקו עליו בביתו, אפילו אינו נוכח בשעת ההדלקה והברכות, יוצא ידי חובתו. וטוב שיהדר לברך על נרות חנוכה שבבית הכנסת כשאפשר לו להדליקם. וראוי לבני הבית להשאר זמן מה בסמוך לנרות חנוכה אחר הדלקתם. [ילקוט יוסף מועדים עמו’ רל].

ג. אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו צריך לתת פרוטה לבעל הבית שלו להשתתף בשמן של נר החנוכה. ואם בעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה שפיר דמי. [ולכאורה משמע מכאן דבעינן בנר חנוכה שידליק בשמן שלו, שהרי אכסנאי חייב להשתתף בפריטי. וכן מוכח ממ”ש הר”ן (פסחים ז:), דלהכי מברכים להדליק נר חנוכה (ולא על הדלקת נ”ח) משום שאינו יוצא י”ח אלא בשל עצמו, כדאמרינן בשבת (כג.) דצריך להשתתף בפרוטות. וכן מבואר בב”ח (סי’ תרעא, וסי’ תרעו ד”ה מ”ש הרא”ש), וראה מה שהארכנו בזה בס”ד בילקוט יוסף על הלכות ערלה (פ”ב ס”ח) ובמועדים מהדורת תשס”ד עמוד תרעא].

ד. בחורי ישיבה הלנים בחדרי הפנימיה של הישיבה, אינם צריכים להשתתף בפרוטות, וכן אינם צריכים להדליק נר חנוכה בפני עצמם, אפילו אם יש להם חדרים בפני עצמם. וגם אם ירצו להחמיר על עצמם ולהיות מהדרים להדליק בחדריהם, אינם רשאים לברך על ההדלקה, משום איסור ברכה לבטלה, אלא ידליקו בלי ברכה. [ילקו”י מועדים עמ’ רלא. יחו”ד ח”ו סי’ מג. דחשיבי כסמוכים על שלחן הוריהם, אחר שמגיעים לבית ההורים בכל חופשות בין הזמנים, ובשבתות חופשה, ולכן יוצאים י”ח בהדלקת ההורים. ועוד, שיוצאים י”ח בהדלקת ראש הישיבה דחשיבי כסמוכים על שולחנו, מאחר שכל מחסורם עליו. ועוד, דשמא כהסוברים שיוצאים י”ח בהדלקה שבביהמ”ד. והנה בגמ’ שבת (כג.) איתא, אמר רב ששת, אכסנאי (אורח) חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב, הוינא משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזאי, לבתר דנסיבנא איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדלקי עלי בגו ביתאי. (ופרש”י, לבתר דנסיבנא, ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה). וכ”פ הטוש”ע (סי’ תרעז ס”א), אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו, אינו יוצא י”ח הדלקת נ”ח בשל בעה”ב, אלא צריך לתת פרוטה לבעה”ב להשתתף עמו בשמן של נ”ח. ואם מדליקים עליו בביתו אינו צריך יותר. ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו. ע”כ. וז”ל המג”א (סי’ תרעז סק”א): כתב בתשו’ מהרש”ל, גם הבחורים צריכים להשתתף, ואפשר דהיינו דוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל בסמוך על שלחן בעה”ב, הרי הוא בכלל בני ביתו, וא”צ להדליק, אא”כ רוצה להיות מן המהדרין. ע”כ. וז”ל המחזור ויטרי (סי’ רלח): “ובחורים הבאים למקום אחר ללמוד תורה חוץ לביתם, או אורח, א”צ להשתתף בפרוטה אם יודע שאשתו או אביו ואמו מדליקים במקומם”. ע”כ. וכ”כ בספר הפרנס. ולפ”ז צ”ל, שרבי זירא קודם שישא אשה לא היו לו הורים המדליקים עליו בביתם. [כמו שאמרו בירושלמי קידושין (פ”א ה”ז דף כ:), ר’ זירא הוה מצטער, ואמר הלואי היה לי אבא ואמא דאוקרינון ואירש גן עדן. כד שמע אלין אולפנייא, אמר בריך רחמנא דלית לי אבא ולא אמא. ע”ש]. וכן בני ישיבות שהוריהם מדליקים עליהם בביתם, אף הם יוצאים י”ח בהדלקת הוריהם, ואינם צריכים להדליק ולא להשתתף, כי המצוה היא “נר איש וביתו”. ואפי’ אם יש להם פתח בפני עצמם, אינם צריכים להדליק. ומ”ש מרן הש”ע הנ”ל, שאם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתח חדרו, זהו בזמן שהיו מדליקים בחוץ לפרסומי ניסא, שאם לא ידליק איכא חשדא. אבל לדידן שאנו מדליקים בפנים ממש, א”צ להדליק. וכמ”ש הרשב”א (סי’ תקמא). וכן כתבו עוד ראשונים. ואף שאין בני הישיבה נוכחים בעת שמדליקים הוריהם נ”ח, אין בכך כלום, וכדמוכח מהמעשה של רבי זירא לאחר נישואיו, שהיה יוצא בהדלקת אשתו אף שלא היה נוכח בשעת ההדלקה. וכ”כ הב”ח (סי’ תרעז) שמן הדין יוצא אפי’ אינו עומד אצלו. ויש להוסיף עוד, לפמ”ש בשו”ת גנת ורדים בקונטרס גן המלך (סי’ מא), שזה שאמרו אכסנאי צריך להשתתף בפרוטות עם בעה”ב, ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק בפני עצמו, הני מילי באכסנאי שמשלם לבעה”ב כל הוצאות אכילה ושתיה ושאר דברים, על כל דבר בפני עצמו. אבל אם האכסנאי סמוך לגמרי על שלחן בעה”ב, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, א”צ לזה כלל, כי בעה”ב מזכה לו במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה כמו שכל מחסורו עליו. והובא להלכה בספר יד אהרן, ובספר שלחן גבוה, ובספר כסא אליהו ישראל. ובספר בית הרואה, ובספר קמח סולת, ובספר מזבח אדמה, ובעקרי הד”ט, והבית עובד, ושכ”ד המג”א (ר”ס תרעז), ומועד לכל חי, ובדעת תורה, וש”ע הגר”ז. ובפני יצחק, ובכה”ח. ולפ”ז נראה שה”ה לבני ישיבה שאוכלים ושותים בישיבה, וכל מחסורם על הישיבה, תמורת תשלום חדשי, או שמקנים להם במתנה, שהרי הם יוצאים בהדלקת נ”ח שמדליק ראש הישיבה, ואינם צריכים להשתתף בפרוטות, וכ”פ בספר שלמי מועד (עמו’ רד). וע”ע בחזו”ע הלכות חנוכה].

ה. בחור ישיבה בארץ ישראל שהוריו בארצות הברית, שהדבר ברור שבעת צאת הכוכבים בארץ ישראל עוד לא הדליקו הוריו נר חנוכה, מעיקר הדין יוצא ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שמדליקין בישיבה, אך אם ירצה להדליק נר חנוכה בעצמו, רשאי לברך “להדליק נר חנוכה”. [כדמוכח ממ”ש בשו”ת פרי הארץ ח”א (סי’ ט), בהסבר דברי מרן, שאינו יכול לומר שאינו רוצה לצאת בהדלקת וברכת בני ביתו, כי בכל לילה יש לנו לחוש שמא כבר הקדימו אנשי ביתו והדליקו עליו, ויצא י”ח. א”כ איך יכול זה להדליק בברכה, ולא תהיה ברכתו לבטלה? ע”כ. ומוכח שאף לדעת מרן כשהדבר ברור שלא הקדימוהו בהדלקת נ”ח כבנ”ד, רשאי הוא להקדים ולהדליק בברכה. וכ”כ בשו”ת רב פעלים ח”ב (סי’ נ), שלפי מ”ש בברכי יוסף (סי’ תרעז) בדעת מרן, י”ל שאם עדיין לא בירכה והדליקה אשתו, רשאי להקדים ולברך קודם שתדליק אשתו, ואין בזה חשש לברכה שא”צ. וכ”פ במשנ”ב (סי’ תרעז ס”ק טז). וכ”כ בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סי’ נא). ע”ש. ועיין חזון עובדיה שם].

ו. מה שנוהגים בישיבות הקדושות להדליק נר חנוכה באולם בית המדרש, יש להנהיג בישיבות הספרדיות שלא להפסיק באמצע הלימוד להדליק נר חנוכה בבית המדרש, אלא רק לאחר סיום הלימוד. ואף שמעכבים ההדלקה לאחר שעתיים מזמן ההדלקה, מכל מקום כיון שעיקר ההדלקה בבית המדרש הוא לפרסומי ניסא, ומנהג ותיקין הוא, לפיכך אין לבטל תורה בשביל זה. [עפ”ד המאירי שבת כא. בצירוף הסוברים דבזה”ז א”צ להקפיד על חצי שעה]

ז. מנהג בני הישיבות האשכנזים, שהבחורים מדליקין נר חנוכה בחדריהם בברכה, לפי מנהגם שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו בברכה. ומי שנעשה בר מצוה באמצע ימי החנוכה, למנהג האשכנזים מדליק בשאר הלילות, אף שבלילות הראשונים לא היה בו חיוב בהדלקה. ויכול להוציא הגדול בהדלקת הנר, דסמכינן אחזקה דרבא שהביא ב’ שערות. וכן גר שנתגייר באמצע ימי החנוכה, מדליק בשאר הלילות בברכה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס”ד, ושם חקר בדין שמונה ימי חנוכה אי הוו מצוה אחת, או לכל יום ויום מצוה בפני עצמה. ועיין בב”ח ריש סי’ תרעו. אולם בשלטי הגבורים (פ”ב דשבת אות ז’) מבואר לא כן. וכ”כ רבינו אהרן מלוניל בארחות חיים (הלכות חנוכה אות י’). וע”ע בהגהות חכמת שלמה (סי’ תרעז ס”ב). ונפ”מ לענין קטן שהגדיל באמצע ימי חנוכה, ומכל מקום לאחר שמבואר מדברי הב”י שכל לילה מצוה בפני עצמה, פשיטא שיכול לברך].

ח. חיילי צבא נשואים, הנמצאים בקוי החזית, יוצאים ידי חובת נרות חנוכה בהדלקת נר חנוכה שמדליקות נשותיהם בביתם. וכן חיילים רווקים הסמוכים על שולחן הוריהם בביתם, בזמן חופשתם, יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה, בהדלקת הנרות שמדליקים עליהם הוריהם. ואם ירצו להחמיר על עצמם להיות מהדרים, ולהדליק במקום הימצאם בקו החזית, ידליקו בלי ברכה, ותבוא עליהם ברכה. והדין כן גם בחיילים אשכנזים הנמצאים בשדה. [ילקו”י מועדים עמ’ רלב. יבי”א ח”ה סי’ יז סק”ד. יחו”ד ח”ב סי’ לב. והנה בשו”ת שער שלמה זוראפה (דף לג) כתב, שאף המהלך בדרך וחונה בלילה, אע”פ שאין לו בית ולא אהל, מדליק נ”ח ומברך. ע”ש. והמהרש”ם ח”ד (סי’ קמו) כתב, שהנוסע ברכבת כיון ששילם דמי נסיעתו לכל הלילה, הוי כשכר לו בית דירה, וחייב בנ”ח דלא בעינן בית קבוע לדבר שמצותו לפרסומי ניסא. ע”כ. ואמנם דעת הגרש”ז אוירבך, בספר שלמי מועד (עמ’ ר), שחיילים (אשכנזים) החונים על פני השדה, וישנים תחת כפת השמים, אינם חייבים להדליק נ”ח במקום המצאם, אך כשנמצאים בתעלות ושוחות שאינן מקורות מלמעלה ידליקו בלי ברכה. ע”כ. ומשמע דס”ל דמה שאמרו מצות חנוכה נר איש “וביתו”, בעינן כעין ביתו, שהוא בית דירה מקורה. אבל בשו”ת ציץ אליעזר חט”ו (סי’ כט) העלה שחיילים (אשכנזים) החונים על פני השדה, חייבים להדליק נ”ח בברכה. ולמעשה סב”ל, וידליקו בלא ברכה].

ט. בן נשוי הסמוך על שלחן אביו, ויש לו חדר מיוחד בבית אביו שהוא לן שם, אינו חייב להדליק נר חנוכה בפני עצמו, וגם אין צריך להשתתף בפרוטות, כי הוא יוצא ידי חובה בנר חנוכה שמדליק בעל הבית שהוא אביו, ואם רצה להדליק בפני עצמו, לא יברך, כי היא ברכה לבטלה. [בארחות חיים (הל’ חנוכה אות יד) איתא, בן גדול בבית אביו ואינו סמוך על שלחן אביו, הרי הוא כאכסנאי וצריך להשתתף בפרוטות. ע”כ. והובא בב”י (סי’ תרעז). ומשמע שאם הוא סמוך על שלחן אביו פטור מלהשתתף בפרוטות, אלא הוא בכלל בני הבית וכשמדליק בעה”ב הוא יוצא י”ח]. וחתן שבא להתארח מספר ימים אצל חמיו, ואוכל ושותה ולן אצלו, יוצא ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בהדלקת חמיו, ואינו רשאי להדליק עם ברכה בחדרו המיוחד לו ללינה, והוא הדין לבן נשוי הבא רק להתארח אצל אביו לשבת חנוכה וכדומה. [וכל שכן אם החתן או הבן סמוכים תדיר על שלחנו, כמבואר בסעיף הקודם]. ואף אם יתכוונו בפירוש שלא לצאת ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית, אינם רשאים לברך בחדרם. והוא הדין למי שמתארח אצל חבירו בימי החנוכה, ולן בביתו לילה אחד או יותר, ואוכל ושותה על חשבון בעל הבית. ואינו עושה עמו חשבון כלל, אינו צריך להשתתף עמו בפרוטות, שהרי הוא יוצא בהדלקת בעל הבית. אלא שבזה ראוי ונכון להחמיר להשתתף בפרוטות עבור השמן או הנרות. [דאף שכן המנהג שנהגו בו גדולי עולם, מכל מקום מצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם דבכהאי גוונא שאינו בן משפחה צריך להשתתף בפרוטות]. והוא הדין אם הוא משלם לבעל הבית איזה סכום מסויים, אך בעל הבית אינו עושה עמו חשבון מדויק על כל ההוצאות שמוציא עליו, שגם בזה אינו צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלג. יבי”א ח”ה או”ח סי’ יז אות ד’. יחו”ד ח”ו סי’ מג].

י. מי שנמצא בכפר שכולו גוים, ואין בו ישראל, אף על פי שמדליקים עליו בביתו, מדליק נר חנוכה בברכות. ומכל מקום טוב שיכוין שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. [מרן הש”ע (סי’ תרעז ס”ג), כתב בזה”ל: י”א שאע”פ שמדליקים עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל כלל, מדליק נ”ח בברכות. והפר”ח (סי’ תרעז) חלק על זה, דמכיון שהדליקו עליו בתוך ביתו, אפי’ אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו, לא יברך. ע”כ. אבל מרן ס”ל דדוקא כשיש ישראל במקום ההוא שמדליקים נ”ח, והוא רואה את נרות החנוכה, ואיכא פרסומי ניסא, א”צ להדליק, אבל במקום שהכל גוים, ואינו רואה נ”ח כלל, אף שמדליקים עליו בתוך ביתו, מברך].

יא. הנותר ביום השמיני של חנוכה מן השמן הצריך לשיעור ההדלקה, [והיינו באופן שהדליק את הנרות והם כבו בתוך חצי שעה להדלקה] אין להשתמש בשמן לצורך חול, אלא עושה לו מדורה בפני עצמו, ושורפו, מפני שהוקצה למצותו. ואם נתערב בשמן כשר אחר, אם יש ששים כנגדו, הרי הוא בטל בששים. ואם אין שיעור ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו שמן לבטלו, שאין מבטלים איסור לכתחלה, (מרן בש”ע או”ח סי’ תרעז ס”ד), ויש אומרים שהואיל ואין איסורו אלא מדרבנן, מותר להוסיף שמן כשר עד שיהיה ששים לבטלו, וישתמש בו לכל צרכיו. וכן עיקר. [ילקוט יוסף מועדים עמו’ רלג הערה ו. יבי”א ח”ד סי’ נב סק”ו. חזון עובדיה על הלכות חנוכה].

יב. אם התנה בפירוש בשעה שנתן השמן והפתילות בנרות החנוכה, שאם יכבו הנרות אפילו באמצע שיעור הדלקת הנרות (כלומר, בתוך חצי שעה), יוכל ליהנות מהן, שפיר דמי, ואין צריך לשרוף הנותר ביום השמיני. [דאעיקרא לדידן שאנו מדליקים בפנים, אם צריך שיתן שמן שיהיה דולק כל החצי שעה, שנוי במחלוקת, וכתבו בהגמ”י והסמ”ג בשם ר”י, ונהגו העם דלא בעינן שום שיעור. וכ”כ ראבי”ה, והאו”ז. א”כ כשמתנה בפירוש שאינו מקצה את כל השמן למצות חנוכה שפיר דמי].

יג. הנותן כלי תחת הנרות של חנוכה לקבל בתוכו שמן הנוטף מן הנרות הדולקות, אף שיש לצדד לומר, כי על מה שמנטף לתוך הכלי למטה מן הנרות, בודאי שלא עלה על לבו להקצותו, מכל מקום טוב הדבר שיתנה קודם הדלקת נרות החנוכה ויאמר שכל שמן הנוטף בכלי אינו מוקצה למצוה כלל, והרי הוא חולין, ובאופן כזה אין ספק שיצא ידי חובת כל הדעות והשמן מותר. [חזון עובדיה הלכות חנוכה].

יד. צלוחית של שמן שהזמינה לנר חנוכה, ואחר שהדליק מן השמן כל ימי חנוכה, נשאר שמן בצלוחית, אין השמן הנשאר בצלוחית אסור, כדין מותר השמן שבנר החנוכה, ומותר להשתמש בו כל צרכו, דהזמנה לאו מילתא היא. [כ”כ בשו”ת בארות המים (סי’ כז), דדוקא הנותר מן השמן בנרות החנוכה עצמם הוי הוקצה למצותו, אבל מה שנשאר בפך השמן שהזמינו לנרות חנוכה, הוי בכלל מה שאמרו הזמנה לאו מילתא היא. ע”ש. וכן מבואר במג”א (סי’ תרעג סק”ח). ועיין בחזו”ע חנוכה].

טו. נר חנוכה האסור בהנאה, (לאחר שהודלק וכבה באמצע מצותו), שנתערב בשאר נרות יש אומרים שאפילו אחד באלף לא בטיל, דהוי דבר שבמנין. ואפילו במקום שמוכרים הנרות במשקל, מכל מקום נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה. אולם אנן בדידן קיימא לן כדעת הרמב”ם, שאף דבר שבמנין לא חשיב ובטיל. לפי זה אף נר חנוכה שהודלק וכבה בימי חנוכה, ונתערב בשאר נרות, חד בתרי בטיל, אף על פי שהוא בתוך ימי חנוכה. [עיין בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].

טז. אונן פטור מכל המצוות, ולכן אינו מדליק נר חנוכה. אבל אם דרים עמו בבית בני ביתו, כגון אשתו ובניו הגדולים ידליקו הם ויברכו. ובליל ראשון של חנוכה, יאמר לאשתו או לאדם אחר לברך ולהדליק נר חנוכה. ולא יענה אחריהם אמן. וטוב הדבר שיכנס לחדר אחר לבל ישמע הברכות, ואחר שיקבר מתו, בלילה השני כשיבא להדליק יכול לברך גם שהחיינו. [כן העלה בשו”ת יגל יעקב (חאו”ח סי’ ז אות ג). וע”ע בילקו”י שאר”י ב’ עמוד רי. ובילקו”י על הלכות ברכה”ש ופסוקי דזמרה סי’ עא. וילקו”י הלכות אבלות מהדורת תשס”ד דיני אונן במועדי השנה].

יז. האבל, אפילו בתוך שבעת הימים, חייב בכל המצוות כולן, לפיכך מדליק נר חנוכה ובברכה. ובלילה הראשון של חנוכה מברך בביתו גם ברכת שהחיינו, ומוציא את בני ביתו ידי חובתם. וכבר נתבאר לעיל שבתום ימי האבל, לא יעלו קרובי הנפטר בימי חנוכה, ליד הקבר, עד לאחר ימי החנוכה, שמסתמא מתעוררים לבכי ביום השבעה. [בן איש חי פר’ וישב אות כב. ילקוט יוסף על הלכות אבלות, מהדורת תשס”ד עמוד תרלב].

א. גם בזמן הזה יש לברך על ראיית נרות חנוכה, באופן  שיתמלאו שלשה התנאים הצריכים לזה, שהם: שלא הדליק נר  חנוכה, שאינו עתיד להדליק באותו לילה, ואין מדליקין עליו בביתו, שאז כשרואה נרות חנוכה, בלילה הראשון מברך שתי ברכות, שעשה נסים, ושהחיינו, ובשאר לילות ברכת שעשה נסים בלבד. ואם חסר אחד משלשה תנאים אלו, אינו מברך על הראיה. ונראה עוד שאין הרואה מברך על נרות חנוכה של אחרים, אלא בתוך זמן המצוה, שהוא תוך חצי שעה משעת ההדלקה, אבל אם עבר זמן המצוה, אינו מברך. וכן אם הוא מסופק בדבר, אם עברה חצי שעה משעת ההדלקה או לא, לא יברך. ואף על נרות של בית כנסת יש לברך ברכת הראיה, ובלבד שיהיו תוך חצי שעה. ואם ראה נר חנוכה, ולא בירך מיד ברכות הראיה, יכול לברך בתוך זמן המצוה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכז. יחו”ד ח”ד סימן לח].

ב. יש מי שכתב שאין לברך ברכת הראייה עד שיראה נר השמן עם הפתילה של נר חנוכה, אבל אם ראה את השלהבת בלבד, אף שיודע שהוא של חנוכה, אינו מברך ברכת הראיה. [שו”ת עני בן פחמא סי’ לב]. ולדינא אין לחוש לזה, וכל שרואה השלהבת ויודע שהוא של נר חנוכה, מברך ברכת הראייה על פי המבואר לעיל. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה].

ג. לא תיקנו ברכת הראייה אלא בנר חנוכה, אבל בשאר מצוות כגון סוכה ולולב לא תיקנו לרואה לברך, והוא מפני חביבות הנס. וגם יש בני אדם שאין להם בית לקיים המצוה. [תוס’ סוכה מו סע”א].

ד. מי שאינו מדליק נר חנוכה, ואין מדליקים עליו, וכן אינו רואה נר חנוכה מאיזה סיבה שהיא, אין לו לברך ברכת “שהחיינו” בלבד, שברכה זו נתקנה על ההדלקה. וכל שכן שאין לו לברך ברכת “שעשה נסים”. וכן הדין במי ששכח לברך שהחיינו בכל שמונת לילות החנוכה, שאין לו לברך שהחיינו ביום השמיני. [והא דקי”ל (עירובין מ:), זמן אומרו אפילו בשוק, היינו בזמן דרגלים. ואמנם המאירי (שבת כג.) כתב, שמברך לעצמו שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה נסים בשאר הלילות. וגם בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (פראג סי’ נז) משמע שמברך שהחיינו על עצם הזמן, וכ”כ בשו”ת הרשב”ץ. אולם המאירי עצמו (במגילה ד.) כתב, דחנוכה יש בו ברכת זמן רק על ההדלקה והראיה, ולא על עצם היום. וכ”כ הפר”ח, והפמ”ג, ובשו”ת קול גדול, ובברכ”י, ועוד. וע’ ביבי”א ח”ו (או”ח סי’ מב). ובילקו”י מועדים עמ’ רכז].

ה. בערב שבת שצריך להדליק נרות חנוכה מבעוד יום, אלא שיש ליתן שמן בנרות כדי הדלקתם חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת, הרואה את הנרות ההם רשאי לברך אפילו קודם צאת הכוכבים מכיון שהודלקו למצות נרות חנוכה, וזמן ממילא קא אתי. וכן יכול לברך ברכת הראייה אפילו אחר צאת הכוכבים בליל שבת, אף שבאותה שעה אינו ראוי להדליק. [פמ”ג סי’ תרעט א”א סק”א. ודלא כמ”ש בשו”ת שרגא המאיר (ח”ה סי’ יט) שאין הרואה יכול לברך בליל ש”ק על נרות החנוכה, לפי שאין הרואה מברך אלא בשעה שהוא ראוי להדליק. וע”ע בשו”ת התעוררות תשובה החדש (סי’ תסח סק”ב), ובמכתבי תורה להאדמו”ר מגור (סי’ יג). ובשו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ נז אות ח].

ו. הרואה נרות חנוכה שהודלקו בבית הכנסת, בתוך חצי שעה של זמן הדלקתם, יברך ברכות הראיה, היינו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון של חנוכה, וברכת שעשה נסים בשאר הלילות. [שכיון שמנהג הדלקת נ”ח בבית הכנסת “בברכה” הביאו מרן בש”ע, ופסק כן לדינא, הו”ל בכלל “מנהג ישראל תורה הוא”. תוס’ (מנחות כ:), ורמב”ן (פסחים ז:). וממילא יש לברך על הראיה של נרות החנוכה שהודלקו בביהכ”נ. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ז (חאו”ח סימן נז), ובחזון עובדיה הלכות חנוכה].

ז. מי שבירך את הברכות לפני ההדלקה, ובטעות הדליק תחלה את הנר הנוסף הנקרא “שמש”, אין לו לברך פעם שניה, אלא ידליק נרות החיוב על סמך ברכתו, שאף על פי שהוא כהפסק, שנר השמש חשיב כנר של חול לגמרי, שאין לו שייכות למצוה עצמה, ושהה אם כן יותר מכדי דיבור, מכל מקום כיון שנר השמש הוא מענין הדלקת נר חנוכה, שבא לגדר וסייג של נרות חנוכה, הוה ליה קצת הפסק לצורך מצוה, ולפיכך אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכח. יבי”א חלק ה’ סימן ד’ סק”א].

א. המדליק נרות חנוכה, צריך לברך בלילה הראשון ג’ ברכות, אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ושהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ובשאר לילות החנוכה מברך שתי ברכות הראשונות בלבד. ואינו מברך שהחיינו אלא בלילה הראשון שזכינו להגיע לזמן הדלקת נרות החנוכה. [ילקו”י מועדים עמ’ רכד. יחוה דעת ח”ו סי’ מג]. ונתנו המפרשים סימן לסדר ג’ הברכות בלילה הראשון, עשה לך “שרף” (לשון שריפה להדליק), ושים אותו על “נס” (שעשה נסים), וראה אותו “וחי” (שהחיינו). [מטה משה (סי’ תתקפ). ואליה רבה ואדני פז (סי’ תרעו), מועד לכל חי (סי’ כז אות נט). ועוד. וראיתי בספר שיחת חולין של ת”ח סוף פרק כז שייחס הרמז הזה לרבי יצחק מוואלוזין, והרב רי”ל מימון בספר תולדות הגר”א (עמוד צה) ייחסו להגר”א. ונעלם מהם שכבר הובא בספר מטה משה וא”ר שקדמו להם].

ב. נוסח הברכה הראשונה, “להדליק נר חנוכה”, ולא “של” חנוכה. ואם טעה ובירך להדליק נר של חנוכה, יצא. [ילקו”י מועדים עמ’ רכה. ואף שהנוסח בגמ’ ובראשונים להדליק נר של חנוכה, הנוסח בש”ע “להדליק נר חנוכה”. וכן הסכים האר”י ז”ל בשעה”כ. וכ”כ הפר”ח, והגר”א, והלק”ט, כי הוא ר”ת נח”ל, היוצא מפסוק נוצר חסד לאלפים, וכן מפסוק נפשנו חכתה לה’. אבל בשבת נוסח הברכה אקב”ו להדליק נר של שבת. כי נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר נר חנוכה, להורות שהנר אינו כי אם למצות חנוכה, משא”כ נר שבת שאנו משתמשים ונהנים מאורו, זהו הנר המאיר של שבת. ועוד, שבחנוכה אין שום “מעשה” לזכר הנס אלא הנרות. וזהו נ”ח, שהחנוכה היא הנר. משא”כ שבת שיש בו הרבה מצות מעשיות, וראה בחזו”ע הל’ חנוכה].

ג. בנוסח ברכת שעשה נסים לאבותינו, אין לומר ובזמן הזה, עם ו’, אלא בזמן הזה בלא ו’. [ואע”פ שבמחזור ויטרי, ושבולי הלקט, ובסידור הרוקח, כתבו, ובזמן הזה עם ו’, לפי שאף בזה”ז מתעורר האור העליון שנעשה הנס על ידו. כבר כתב מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”ב (ס”ס י) שאין לחוש לסודות שלא גילה האר”י ז”ל].

ד. בברכת שהחיינו יש לומר והגיענו לַזְּמַן הזה, כי הוא הזמן הידוע. [וכ”ה בספר לקט יושר לתלמיד מהרא”י (עמ’ קלא). ולא כמ”ש הרב מטה משה (סי’ תתקפ) לומר לִזְמַן, הלמד בחיריק, והביאוהו האחרונים, ראה בכה”ח (סי’ תרעו אות ו), שאין המנהג כן]. כמו בברכת “שעשה נסים”, שאומרים בימים ההם בַּזְּמַן הזה. [כמ”ש היעב”ץ בלוח ארש (סי’ קעח עמ’ עג), וכ”ה בכל הסידורים].

ה. שלושת הברכות הנזכרים לעיל, צריך לאומרם לפני ההדלקה, וכמו שאמרו חז”ל, כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. ולא יתחיל להדליק עד שיסיים לברך את כל שלושת הברכות. [ילקו”י מועדים עמ’ רכה. וג’ הברכות שבלילה הראשון כולם נאמרים קודם ההדלקה, וכ”כ רבינו ירוחם, והרשב”ץ. ובשו”ת מהרי”ל, והרמ”א בהגה, ומהרש”ל, וביוסף אומץ יוזפא. ואף שמנהג ק”ק בית אל אינו כן, אלא אחר ברכת להדליק נר חנוכה מתחילין להדליק, ותוך כדי הדלקה מברך את שאר הברכות, וסמכו על מ”ש הרש”ש, מ”מ אנו אין לנו אלא דעת הפוסקים הנז’ לברך כל הברכות קודם ההדלקה. וכמ”ש מרן הב”י (סי’ תרעו).].

ו. גם גר צדק שמדליק נר חנוכה יכול לברך שעשה נסים “לאבותינו”, וכמו שאומר בתפלה אלהי אבותינו וכו’, וכן בברכת המזון אומר על שהנחלת לאבותינו, ועוד כיו”ב. [ע”פ המבואר בשו”ת הרמב”ם (סי’ מב) שאם רצה לשנות הנוסח ולומר “שעשה נסים עם ישראל”, רשאי, ואם לא שינה ואמר “שעשה נסים לאבותינו” אין בכך הפסד כלום, שמאחר שנכנס תחת כנפי השכינה, ונלוה אל עם ישראל, אין שום הפרש בינינו ובינו. ומתני’ (פ”ק דביכורים) אליבא דר”מ, ואינה הלכה, אלא כמו שאמרו בירושלמי ביכורים (פ”א ה”ד), ולכן הגר אומר אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת לנו, ושאברהם אבינו הוא אב גם לכל הגרים. וכ”פ הרמב”ם בחיבורו (פ”ד מהל’ ביכורים ה”ג). וכבר פסק מרן בש”ע (סי’ נג ס”ט). וראה בילקו”י על הל’ ברכות השחר סי’ מו].

ז. אחר שבירך על הדלקת הנרות, לא יפסיק אפילו ברמז עד שיתחיל במצות ההדלקה. ומכל מקום רשאי לרמוז שיביאו לו שמן או גפרור, כיון שהוא צורך ההדלקה, ובדיעבד אפילו הפסיק בדיבור לצורך ההדלקה, אינו חוזר ומברך. [הליכות עולם חלק א’ עמוד סח].

ח. אחר שהדליק נר אחד מנרות החנוכה, ועדיין לא הדליק את נרות ההידור, טוב להזהר שלא יפסיק בדיבור שאינו מענין ההדלקה. אבל בדיבור שהוא לצורך ההדלקה, כגון לבקש שיביאו לו שמן או גפרור, מותר אפילו לכתחלה, כיון שכבר חלה ברכתו על הנר הראשון. [ילקוט יוסף מועדים שם. הליכות עולם חלק א’ עמוד סו].

ט. אחר שבירך והדליק נר אחד, אף על פי שהוא עדיין צריך להדליק את נרות ההידור, יש לו לומר את הנוסח של הנרות הללו אנו מדליקים וכו’, ויאמר זה לאחר שסילק ידו מהדלקת הנר הראשון, ולא קודם לכן, מפני חשש הפסק.

י. אחר שהדליק נר החיוב, מותר אף בשאר לילות, להפסיק לעניית קדיש וקדושה, ולאמן דברכות, ולשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד, אף על פי שעדיין לא הדליק את נרות ההידור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכו].

יא. מנהג טוב לומר אחר הדלקת נר חנוכה “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”, כל המזמור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכו. מועד לכל חי].

יב. אם שכח לברך “להדליק נר חנוכה” ושאר הברכות, קודם ההדלקה, אם אירע כן ביום הראשון, לא יברך ברכת להדליק נר חנוכה. ואם אירע כן ביום השני, או בימים שלאחר מכן, אם נזכר קודם שסיים את הדלקת נרות ההידור של אותו לילה, רשאי לברך “להדליק נר חנוכה” ושאר ברכות ההדלקה, אפילו לא נשאר אלא נר אחד של הידור. [כ”פ בשו”ת הלק”ט, יד אהרן, משנ”ב, בא”ח, וכה”ח. וראה במאור ישראל טבעת המלך על הלכות חנוכה]. אבל אם סיים להדליק את כל נרות ההידור, לא יברך ברכת להדליק נר של חנוכה, ואפילו נזכר בתוך כדי דיבור אחר שסיים הדלקת כל הנרות. ואפילו אם עדיין לא הדליק את נר השמש, לא יברך עוד להדליק נר חנוכה, אבל יוכל לברך ברכת שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון בלבד, שהרי הוא רואה את הנרות דולקות, ולא גרע מהרואה את נרות חנוכה של חבירו, והוא לא הדליק, ולא הדליקו עליו בביתו, שצריך לברך שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון. [ילקו”י מועדים עמ’ רכו, הליכות עולם ח”א (עמ’ סז)].

יג. מי שלא היה לו שמן אלא לנר אחד, ובירך והדליק, ואחר כך נזדמן לו עוד שמן שיספיק לנרות ההידור, בודאי שאינו רשאי לברך שנית ברכה מיוחדת על הדלקת נרות ההידור, כיון שכבר בירך על המצוה כדת. וכן מי שטעה בלילה השביעי, וכסבור שהוא הלילה הששי, והדליק ששה נרות בברכה, ידליק נר ההידור בלא ברכה. [ז”ל מרן הב”י (ס”ס תערב): כתוב בארחות חיים, מי שלא הדליק נ”ח בלילה השלישי אלא שתי נרות, זה היה מעשה בלוניל והחמירו עליו שידליק מה שהחסיר להדליק, ומיהו א”צ לברך, כי הברכה שהיתה בתחלה, על חיוב כל הנרות נעשית. ע”כ. וכיו”ב כתב בשו”ת פרי הארץ ח”ג (סי’ ב), דמי שהיה לו שמן רק לנר אחד, ואחר שבירך והדליק, הביאו לו עוד שמן, ידליק נרות ההידור בלי ברכה, ונסתייע מהפר”ח (ס”ס תערב) במי שטעה בלילה השביעי, וטעה והדליק ששה נרות, ידליק ההידור בלא ברכה].

יד. מי ששכח ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון על נר חנוכה בשעת ההדלקה, אם נזכר תוך חצי שעה, יברך שהחיינו. אבל אם נזכר רק לאחר חצי שעה מההדלקה, יברך בליל שני בשעת ההדלקה, או תוך חצי שעה להדלקת נר חנוכה. ואם שכח גם אז, יש לו תשלומין כל ימי החנוכה, בשעת ההדלקה או תוך חצי שעה להדלקה, ולא יותר. [ילקו”י מועדים עמוד רכח. יבי”א ח”ד סי’ נ סק”ד. וכ”כ הטור (סי’ תרעו) בשם הרא”ש. וכ”כ הארחות חיים, ורבינו ישעיה מטראני, ובשבולי הלקט בשם תשו’ הגאונים, והריא”ז. וכ”פ מרן בש”ע. וכתב הריטב”א (סוכה מז.), שאפילו פשע ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון של סוכות, מברך שהחיינו בשאר ימים, כי זמנו עדיין בכל הרגל. ע”כ. וה”ה בחנוכה. והנה הריטב”א שם הביא שיש מפרשים דהני מילי כשלא נכנס לסוכה עד עתה, אבל אם נכנס שם ולא בירך ביום הראשון, שוב אינו מברך. וכתב על זה, ואינו נכון. עכ”ל. ונראה שה”ה שאין הבדל בזה בין שהדליק נרות חנוכה  בלילה הראשון, ושכח לברך שהחיינו, לבין היה בדרך ולא הדליק בלילה הראשון, לעולם מברך שהחיינו בלילה השני].

טו. מי שלא היה בביתו בלילה הראשון של חנוכה, והדליקה עליו אשתו, או אחד מבני ביתו, ובירכה כל הברכות, ובא להדליק בלילה השני, יש אומרים שלא יברך שהחיינו. [כ”ד המג”א, ובשיורי כנה”ג, ובשו”ת מהר”ם פרובינצאל, ובשו”ת מעט מים, ובשו”ת אם לבינה]. ויש אומרים שצריך לברך שהחיינו. וכן עיקר. [כ”כ הב”ח, והפר”ח, והא”ר, ובאשל אברהם מבוטשאטש, ובבגדי ישע, ועוד. ואף שבילקו”י מועדים עמ’ רכח כתבנו לחוש בזה לסב”ל, עפמ”ש מרן אאמו”ר בירחון קול סיני עמוד 210, וע”פ מה שנתבאר בשו”ת יביע אומר ח”ד חאו”ח סי’ נ’ אות ד’, שיש לחוש לסב”ל גם בברכת שהחיינו, מ”מ בחזו”ע הלכות חנוכה כתב, שהעיקר לדינא שיכול לברך שהחיינו, שיש כאן ספק ספיקא, דשמא הלכה כהסוברים שמברך על הראיה שעשה נסים ושהחיינו, אפילו מדליקים עליו בביתו, ושמא כמ”ש הפר”ח, שאפילו להחולקים כשידליק צריך לברך גם שהחיינו. וכ”ש שיש אומרים שבברכת שהחיינו לא אמרינן סב”ל].

טז. מי שקנה בליל שני של חנוכה מנורת כסף חדשה, ושמח בה, אין לו לברך ברכת “שהחיינו” בעת ההדלקה, דאף אם מברכים על כלים חדשים, אין זה אלא בשעת הקנין, ואין להפסיק בין הברכה להדלקה. אלא אם יש לו מנורה חדשה כדאי להביאה בלילה הראשון של חנוכה, וכשמברך שהחיינו יכוין לפוטרה. [ילקו”י מועדים עמ’ רכט. יבי”א ח”ד סי’ כד סק”י. וכתב במטה משה (סי’ תתקפט), מורי מהרש”ל קנה לו מנורת כסף, ובליל ב’ של חנוכה התחיל להדליק בה, ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו, ואף שהרא”ש והטור כתבו, שבשעת קנין יש לו לברך שהחיינו, מ”מ היה ניחא לו להסדיר ברכת שהחיינו עם ב’ הברכות של חנוכה, כמו שמסדירין ברכת שהחיינו בקידוש שאומרים בסוכה. ע”כ.
אולם יש להעיר בזה מחשש הפסק בין ברכת להדליק להדלקה. וכ”כ בהליכות שלמה (עמ’ שח), שאין נוהגים כהרש”ל].

יז. כשם שבכל המצוות אין ברכות מעכבות, הוא הדין לגבי נר חנוכה, שאם הדליק נר חנוכה, ולא בירך כלל, יצא ידי חובה, ואינו רשאי לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בברכה. [לאפוקי ממ”ש היעב”ץ במור וקציעה (ס”ס תרעב) וז”ל: שבמצות נר חנוכה ודאי שברכתה מעכבת לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלא ברכה לאו מידי עביד, שהרואה אומר לצורכו הוא דמדליק לה. ע”כ. ובמחכ”ת ליתא, אלא גם דין נר חנוכה כדין כל המצות, שאם לא בירך יצא. חזון עובדיה על הלכות חנוכה].

יח. יש אומרים שצריך לומר “הנרות הללו וכו'” קודם שיברך ברכת “שעשה נסים”, אולם אין זה נכון להפסיק בין הברכות, אלא יאמר כן אחר כל הברכות ואחר שהדליק נר אחד, וכמבואר. ואחר כך יאמר מזמור שיר חנוכת הבית וכו’. [במס’ סופרים (פ”כ ה”ו) איתא: שאומר “הנרות הללו” וכו’, קודם שעשה נסים ושהחיינו. וכתב החיד”א בספר ככר לאדן (דף קכה.), שצריך לתקן הלשון, שמברך שעשה נסים ושהחיינו, ואח”כ אומר הנרות הללו וכו’, וכמ”ש הטוש”ע (סי’ תרעו). ובספרו כסא רחמים שם כתב בשם הרב נחלת יעקב אהא דמסכת סופרים דלאו דוקא הוא, וכ”פ הפר”ח].

יט. כשמדליק הנר בלילה הראשון, ידליק את הקיצוני מימין, הרחוק ביותר מהפתח, ובלילה השני ידליק הנר (הנוסף) החדש תחלה, ואחר כך הנר שהודלק אתמול, וסדר ההדלקה משמאל לימין, (כסדר כתיבת אנגלית וצרפתית). וכן בלילה השלישי יתחיל בנר החדש, הקרוב לפתח, ואחר כך הנר של אתמול, ואחר כך הנר של שלשום, וכן על זה הדרך מידי יום ביומו, עד שבליל שמיני ידליק תחלה הנר הסמוך ממש לפתח, שהוא הקיצוני משמאל, וממשיך להדליק משמאל לימין, ויסיים בנר שהודלק הראשון, ונמצא שתמיד מברך על הנר הנוסף, כי בתוספת הימים נתווסף הנס, וכן המנהג. [ילקו”י מועדים עמ’ רכט. וכ”כ מרן בש”ע (סי’ תרעו ס”ה). וכ”ד האר”י בשעה”כ (דף קח ע”ג). וכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. ובתרומת הדשן הביא שבני אוסטרייך מתחילים מצד ימין כדרך שאנו כותבים. וכ”כ הלבוש, ובשו”ת פנים מאירות, והגר”א. אבל הפר”ח (סי’ תרעו ס”ה) כתב, שהוא פירוש משובש, והעיקר כמרן הש”ע. וכן העלה הגאון באר שבע סוטה (טו:). וכן הסכים בנזירות שמשון שם. וכ”פ בשו”ת חתם סופר (חאו”ח סי’ קפז), וכן המנהג].

כ. אם אין מזוזה בימין הפתח, שאז מניח את החנוכיה מימין הפתח, יעשה להיפך, שבליל ראשון מדליק את הנר הקרוב לפתח, ובליל שני ידליק הנר החדש שבצדו ואח”כ פונה לימין וידליק הנר שהדליק אתמול. וכן על זה הדרך. [כן כתבו האחרונים. וכן פסק בבן איש חי].

כא. כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו, וממנה שליח להדליק בשבילו נרות חנוכה בביתו, יש לשליח לברך כנוסח הרגיל “להדליק נר חנוכה”, ואם השליח בירך “על הדלקת נר חנוכה”, יש לו על מה לסמוך, וכמו שנתבאר לעיל, שהרי אפילו מי שטעה ובירך “על הדלקת נרות חנוכה” יוצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רל. יחוה דעת ח”ו סי’ מד].