כז. הרואה ספר תורה כשנשרף, או תפילין שנשרפות, קורע שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב. אמנם כל זה כששרפו אותם בזרוע, דהיינו על ידי אדם עריץ בין גוי בין ישראל, אבל אם נשרפו על ידי קצר חשמלי שאירע באותו מקום, וכיוצא, אין צריך לקרוע. ואם שרפו במזיד ספרי ש”ס ופוסקים, אין צריך לקרוע. [ילקו”י אבלות סי’ ט’ עמ’ רכט].
כח. השומע שספר תורה נשרף בכח הזרוע, או הרואה גוילים של ספר תורה שכבר נשרפו, אין צריך לקרוע לכולי עלמא, שרק באותה שעה קורע. [ילקו”י אבלות סי’ ט’ עמוד רל].
כט. טוב להחמיר שלא לראות גוילים של ספר תורה מבוזים או שרופים הנמצאים במרתף השואה, וכדומה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן ט’ סעיף ל עמוד רל].
ל. ספרי תורה שנשרפו בעוונות הרבים בפרוץ דליקה בבית הכנסת על ידי קצר חשמלי, או שנשרף במלחמה, וכדומה, אם נשרפו כליל, אין צריך מן הדין לקבור את האפר על יד תלמיד חכם ששונה הלכות, אבל טוב להחמיר לגנזם על ידו. ואם נשארו יריעות חרוכות יש לקברם ליד תלמיד חכם בעריכת לויה פומבית ובהתעוררות לתשובה ולמעשים טובים, וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה’, ואין צריך לגזור תענית על הצבור, ורק מי שיוכל להתענות ולצום על בזיון התורה בעוונות הרבים יעשה כן ותבא עליו ברכה, ואין צריך לקרוע על שריפת ספרי תורה, שכבר נתבאר שאין לחייב קריעה אלא כשנעשה הדבר בזדון לב להכעיס חס ושלום. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד סט, ובמהדורת תשס”ד סי’ ט’ עמוד רל. יחוה דעת חלק ד’ סימן נו עמוד רפג].
לא. מי שהניח ס”ת בארון הקודש, ולא נזהר להעמידו על קרקעית הארון ביושר, ולכן נטה הס”ת ליפול, אלא שנשען על הדלת של ארון הקודש, ואח”כ כשבא אדם אחר לפתוח ההיכל נפל הס”ת בארץ, יש אומרים שהאיש הראשון חייב להתענות, כדין מי שנפל ס”ת מידו, כי הוא היה הגורם לנפילתו. וכן צריך לתת צדקה לעניים כדי שיצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך. ויש חולקים ואומרים שכיון שהכל נעשה בשוגג מחוסר תשומת לב, יש להקל בו בעת הצורך. ובפרט שכל דין זה דמי שנפל מידו ס”ת חייב להתענות, אינו מפורש בש”ס ובראשונים כלל, אלא שמנהג ישראל שמי שנפלו תפלין מידיו מתענה, וכל שכן מי שיפול מידו ס”ת. ועל כל פנים בגרמא בעלמא א”צ לחייבו תענית, וכן מי שפתח ההיכל ליטול מפה של ס”ת, וכשמשך אותה הופתע לראות שהס”ת נפל לארץ, וכנראה שבשעה שלקח המפה נשמט הס”ת מההיכל ונפל לארץ, מאחר שכל ענין התענית בזה אינו אלא מנהג, ובנ”ד לא נפל מידו ממש, אלא בגרמתו נפל, יש מקום להקל בגרמא, והכל תלוי בתשובה וחרטה שמכאן ולהבא ישגיחו בעינא פקיחא לבל תארע עוד תקלה כזאת, ויקבעו שיעור תורה בהלכה לכל הצבור, אשר הם מוקירי תורה ושוחרי תושיה, ויזהרו מאד בכיבוד התורה ולומדיה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד עמוד רלא].
לב. מי שנשרפה סוכתו, ונשרפו כל הקישוטים שקישט בהם את הסוכה, ובהם גליונות נייר שכתובים בהם שמות הקודש ופסוקי תנ”ך, אין צריך לקרוע את בגדיו אבל יש להטמין האפר ושרידי הגליונות שנשארו מהשריפה, בבור הגניזה שבבית הקברות, על ידי שקים או תיבות עץ, כדי שלא יאבדו בידים. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשמ”ט עמו’ ע’, ובתשס”ד עמוד רלג].
לג. אודות האסון שאירע בעוונות הרבים, שהערבים הפראים תושבי חברון נכנסו לבית הכנסת אשר במערת המכפלה, וקרעו לגזרים את שמונת ספרי התורה, וניפצו והשחיתו את ארון הקודש וקרעו לגזרים את תשמישי הקדושה שבתיבה, וכילו חמתם ברהיטי בית הכנסת, הואיל והיהודים לא ראו את כל המעשה הנזכר לעיל בעת אירוע הדברים, ושמעו וראו זאת רק לאחר מכן, אין צריכים לקרוע. ואדם היודע בעצמו שמצב בריאותו תקין, ראוי לו להחמיר על עצמו ולהתענות ביום שמובילים את היריעות הקרועות של הספרי תורה, לגנזם בבית הקברות. ומי שאינו בריא כל כך או שעל ידי התענית יתבטל מלימודו, לא יתענה, והעיקר בזה להתעורר לתשובה ולמעשים טובים, ולעשות תענית דיבור. ולעשות לוייה רבתי בהשתתפות המון בית ישראל ליריעות הס”ת שארית הפליטה ולגנוז אותם בכלי חרס, ולקוברם בקברי הצדיקים אשר מנוחתם כבוד בבית הקברות של חברון. והשי”ת ישפוך חרון אפו על הערבים הפראים, ובערה אש ואין מכבה בכל עושי הרשעה, אשר לא יעזוב להם שורש וענף. ויקויים לעינינו הפסוק: תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה’. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמו’ עא, ובמהדו’ תשס”ד עמ’ רלד. יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ נא עמ’ שג].
