א. הנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על מטת המת, או לשאתם לפניו, יש להם על מה שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה איסור משום “ובחוקותיהם לא תלכו”. ובכל זאת כדאי להעיר למוסר אזנם לבל יחדשו מנהג זה בארצינו הקדושה, ובפרט משום דחיישינן משום יקרא דקמאי, ובודאי שאם אומרים להם זאת בדברי חן ונועם והסברה, יקבלו את דברינו ברצון, ומכל שכן בזמנינו, ולפעמים מחמת מרירות לב האבלים יתריסו נגד המוחים בידם בעוז ובתוקף, בחשבם שמניעת דבר זה פוגע בכבוד המת, בהיות שהסכן הסכינו במנהגם זה בחוצה לארץ, ועל כל פנים אם הוכיחום ולא קבלו, הנח להם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד פז. ובמהדורת תשס”ד סי’ יב ס”א עמוד רעד].
ב. מותר מעיקר הדין לקחת המתים לבית הקברות, בעגלות הרתומים לסוסים ולא חיישינן בזה משום חוקות העובדי כוכבים. [שם מהדורת תשמ”ט עמוד פט, ובמהדו’ תשס”ד עמוד רעה].
ג. אין נכון לנטוע אילנות או שושנים ופרחים בבית הקברות, ולא יעשה כן בישראל, ולא טוב עשו אלו העושים כן בקברות צבאיים, נטעו נוטעים וחיללו את קדושת המקום, וה’ הטוב יכפר בעדם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד פח, ובמהדו’ תשס”ד סי’ יב סעיף ג עמ’ רעו].
ד. מה שנהגו בכמה בתי קברות לזרוע דשא ועשבים על גבי הקברות, הוא מנהג עכו”ם, ואין להנהיג כן. ובפרט שבזריעת דשא ועשבים אין בזה משום כבוד למתים, ומה גם שעלולים לפגוע על ידי כך בכבוד המתים לדרוך ולרמוס על גבי הקברים, ולכן אין לשנות מהמנהג, ויש בזה משום לא תסיג גבול ראשונים. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן יב עמו’ רעו].
ה. הנוהגים לענוד סרט שחור על מלבושיהם לאות אבל, יש להם ע”מ לסמוך, וראה לעיל עמוד תרח סעיף ג. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד פח, ובמהדורת תשס”ד סי’ יב ס”ה עמוד רעז].
ו. יש שנוהגים שאם קרה חלילה אסון, ונפטרו ב’ אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה אחת, שוחטים תרנגול בלי ברכה, וקוברים אותו בבית הקברות למרגלותיו של הנפטר השני, לפי הדין אין בזה איסור משום דרכי האמורי, אך טוב שלא לחוש לדברים אלה, שלא הוזכרו בש”ס. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ צ’. ובמהדו’ תשס”ד עמ’ רעז. וראה לעיל עמ’ תרי סעיף יב].
