א. מצוה להתפלל בבית שמת שם המנוח, אפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד סימן כט סעיף א עמוד תמה. יבי”א ח”ד דף שט: יו”ד סי’ כט אות ה].
ב. יש נוהגים בשבעת ימי אבלות לשבת שבעה בבית הכנסת מפני ריבוי המנחמים, והדירה צרה מלהכיל אותם. ונראה שאין זה מנהג נכון כלל, שהרי אסור להכנס לבית הכנסת מפני החמה והגשמים, ואסור אפילו להספיד שם, אלא אם כן היה ההספד על אחד מגדולי העיר. ואין אוכלים ושותים בבית הכנסת. ומכל מקום אף על פי כן אין למחות ולבטל המנהג ביד חזקה ובזרוע נטויה, ולהרבות בריב ומדנים ומחלוקות, אלא מענה רך ישיב חימה, ולשון רכה תשבר גרם, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ כט ס”ב עמוד תמה].
ג. כיום נהגו האבלים כשאין לאל-ידם להשיג מנין בביתם, ללכת לבית הכנסת בשבעה ימי אבילות אף בחול, ולומר קדיש ולהתפלל בצבור. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד סי’ כט עמ’ תמה].
ד. האבל על אב ואם, טוב שיתפלל גם בתוך שבעת ימי האבילות כשליח צבור לעלוי נשמת אביו ואמו, אבל האבל על שאר קרובים לא יתפלל בתוך השבעה, אלא אם כן אין שם מי שיודע להתפלל בציבור כמותו, שאז מותר לו להתפלל כשליח צבור, ואין בזה כל פקפוק, מאחר שהאבל חייב בכל המצות, ואף בשבת הדין כן. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד קו, ובמהדורת תשס”ד סי’ כט עמוד תמו. יביע אומר ח”ד דף שכ: חיו”ד סימן לב אות ז].
ה. מנהג הספרדים ובני עדות המזרח להקל, שהאבל עולה לשליח צבור, אף בראש השנה ויום הכיפורים ובתפילת מוסף, ובפרט אם הוא חזן קבוע לקהל. [ילקו”י שם סי’ כט עמ’ תמז].
ו. האבל, אף על פי שאסור בנעילת הסנדל, מברך ברכת שעשה לי כל צרכי. [שם עמוד תמח].
ז. יש לומר בבית האבל בסדר התפילה “פרשת הקרבנות” ו”פטום הקטורת” ו”איזהו מקומן”, וגם האבל עצמו יאמרם. וכן הדין בענין שירת הים. ובמקום שנהגו שלא לאמרה בבית האבל לא יאמרוה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ קז. ובמהדו’ תשס”ד סימן כט עמוד תמח].
ח. יש לומר ברכת כהנים בבית האבל, אבל האבל עצמו אם הוא כהן אינו נושא את כפיו בתוך השבעה, אלא יצא לחדר אחר בעת ברכת כהנים. ואם לא יצא לחוץ וקראו כבר “כהנים”, יש אומרים שיעלה לדוכן. ולדינא יעלה וישא כפיו כשקראו כהנים. [יביע אומר ח”ד סי’ לב סוף אות ה’ ודחה מ”ש בזה בכנה”ג]. ובשבת שאסור להראות אבילות בפרהסיא, גם הכהן האבל יעלה לדוכן וישא כפיו, ואפילו אם יש שם כהנים אחרים לא יתבטל מנשיאות כפים. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ קח, ובמהדו’ תשס”ד סי כט עמוד תמט. ילקו”י תפלה כרך ב’ סימן קכח].
ט. המתפללים בבית האבל, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי האבל, ואף אם אין האבל שם, נוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים בבית המנוח הנפטר. [שם עמו’ תנ].
י. אם אין מנין בבית האבל, ובא האבל לביהכ”נ כדי לומר קדיש, ולשמוע קדושה וברכו, צריכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל אם בא לבית הכנסת בערב השבעה, להתפלל מנחה וערבית, והקהל מתאסף כדי לשמוע דברי תורה והספד לעילוי נשמת הנפטר ולחלוק לו כבוד, אין לומר וידוי ונפילת אפים. ויש מקומות שלעולם אין אומרים וידוי ונפילת אפים כשהאבל בבית הכנסת, ויש להם על מה שיסמוכו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ כט עמ’ תנא].
יא. צריך לומר קדיש תתקבל בבית האבל, וכן ראינו מעשה רב לכמה גדולי תורה שאומרים תתקבל בבית האבל, ואף כשהאבל עצמו שליח צבור יש לו לומר תתקבל, שיש אומרים שבקדיש תתקבל ניצולים מדינה של גיהנם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד קיג. ובמהדורת תשס”ד סי’ כט עמ’ תנד. יביע אומר ח”ד דף שכ. חיו”ד סימן לב אות ו].
יב. יש להקל להביא ספר תורה לבית האבל, בפרט אם מייחד לו ארון ותיבה, ואין צריך להביא הספר תורה יום או יומיים קודם, אלא אף באותו יום [קודם התפלה] יש להקל. ומכל מקום אין זה חובה להביא ספר תורה לבית האבל. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד סי’ כט עמ’ תנה].
יג. מותר לאבל לעשות הוצאה והכנסה ופתיחת ההיכל אף בימי החול. ובמקום שאין ספר תורה בבית האבל, [בפרט כשאין שם ארון ליחדו לספר תורה] אחר שגומרים את התפילה בבית האבל, בימי שני וחמישי, המנהג שהצבור הולך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה, ואין האבלים הולכים עמם. ומי שיש לו אונס, כגון שממהר לעבודתו וכדו’, פטור מלשמוע ספר תורה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן כט סעיף יג עמוד תס].
יד. מנהג הספרדים לומר ההלל בראש חודש בבית האבל, ורק האבל עצמו אינו קורא את ההלל. ובירושלים המנהג שהציבור יוצא לחדר אחר, או לדירה אחרת, וקוראים שם את ההלל, ואחר כך חוזרים לחדר שנפטר שם המת. ובשעת הדחק כשאין חדר אחר רחב ידים שיכיל את כל יחידי הקהל אשר שם, יצא האבל לחדר אחר והם יקראו שם את ההלל. וכל זה כשהמת נפטר בבית האבל, אבל אם נפטר בבית חולים או בבית אחר, אף בירושלים רשאים הציבור לומר ההלל בראש חודש בבית האבל, ורק האבל עצמו לא יאמר את ההלל. ואם חל יום השביעי לאבלו בראש חודש, נכון שהשליח ציבור והקהל יאמרו לאחר החזרה פסוקי נחמה, לא יבוא עוד שמשך וגו’, דהוה ליה כעמדו מנחמים מאצלו, ואז יוכל האבל לקרוא את ההלל. ובחנוכה גם האבל עצמו יגמור את ההלל בברכות, ואף בני אשכנז צריכים לנהוג כן, שהואיל וההלל בחנוכה הוא חובה ולא מנהג, אין לפטור האבל מחובתו זאת, רק שלא יהיה האבל עצמו שליח צבור בשחרית בחנוכה, שלא יצטרך לומר את ההלל בקול רם בציבור. [ילקו”י אבלות שם סימן כט סעיף יד עמוד תסא. יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ לג].
טו. מנהגינו לומר פרק “במה מדליקין” בערב שבת בבית האבל, לפני תפילת ערבית של שבת, ובמקום שנהגו שלא לאומרו בבית האבל יש להם על מה שיסמוכו. ואחר שבעה, הדבר ברור לכולי עלמא שצריך לאומרו אף אם מתפללים בבית האבל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ כט סעיף טו עמוד תסב. יבי”א ח”ד דף שט: חיו”ד סי’ כט אות ה].
טז. אין לברך ברכה מעין שבע בבית האבל, ובירושלים העתיקה נוהגים לברך בכל מקום. אבל ביתר ערי הארץ, אסור לברך ברכה מעין שבע שלא בבית כנסת קבוע. והנוהגים לומר ברכה מעין שבע שלא בבית הכנסת בשכונות החדשות של ירושלים, יש להם על מה שיסמוכו, אבל לכתחלה יש להורות שלא לומר ברכה זו שלא בבית הכנסת אלא בירושלים העתיקה. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד סי’ כט סעיף ט”ז].
יז. כשהקהל מתפללים בבית האבל אומרים פסוקי “ובא לציון” בשביל הציבור המתפלל עמהם. וכל שכן כשמתפללים בבית האבל במנחה של שבת, שאין לדלג הפסוקים “ואני זאת בריתי” וכו’, כדי שלא להראות אבילות בפרהסיא בשבת, ורק האבלים עצמם שמתפללים בלחש, ידלגו פסוקים אלה גם בשבת. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד קטו, ובמהדורת תשס”ד סי’ כט עמ’ תסד. יביע אומר חלק ד’ דף שכ. חיו”ד סי’ לב אות ז].
יח. מותר לומר צידוק הדין בימי השבעה בלילה אחר תפילת ערבית. [ילקו”י שם עמוד תסד].
