א. פרות הרועות בשדה מרעה ואוכלות מן העשבים אכילה גסה, עד שמתנפחות מאד ומסתכנות מרוב האכילה, ונהוג שרופא בהמות דוקר אותם במחט העשוי לכך, בין הצלעות, סמוך לכרס, באופן שמוציא פרש, ואחר כך חוזרות לבריאותן, וממשיכות לחיות שנים רבות, והדבר הוא מעשים בכל יום, העיקר לדינא שאין לחוש משום נקיבת הכרס על ידי דקירת המחט, ויש לסמוך להורות להקל בזה בדיעבד, אחר שהייה של י”ב חודש אחר הדקירה, או אחר שתתעבר ותלד, שאז אין הבהמה נחשבת לטריפה. ולענין החלב של הפרות הללו, יש להקל לשתות את החלב על ידי שיבטל את החלב ברוב חלב אחר, שמכיון שרבים מהפוסקים מכשירים את הבהמה אף בתוך י”ב חודש, אין להחמיר בחלב ע”י תערובת רוב היתר, בהסתמך על דברי תרומת הדשן (סי’ קעא) וסיעתו שבספק איסור לא שייך דין מבטל איסור לכתחלה. ובספק כזה, בתערובת מין במינו שמן התורה בטל ברוב, מה שצריך ששים הוא רק מדרבנן, בטל ברוב, דספיקא דרבנן לקולא. [איסור והיתר כרך א’ עמוד קטו. יביע אומר חלק ח’ חיו”ד סימן ב’ עמוד רנ].
ב. בועה שנמצאת בריאה של בהמה, ונמצא בה ליחה עכורה שאינה סרוחה, יש להכשיר על פי ספק ספיקא. אולם אם היא סרוחה הרי זו טריפה. ובועה שנמצאת בריאת עוף, ניתן להכשיר על ידי שיאבדו הריאה, ואז לא יוכלו לבדוק אם המים עכורים או לא. [איסור והיתר א’ עמ’ קטז. יביע אומר חלק ה’ חיו”ד סימן ב].
ג. תרנגולת שנמצא בכוליא בועה אחת שהיא סתומה וחתומה, ומראה שלה אדומה ושחורה, ומצאו בתוכה מים שחורים, אף על פי כן יש להכשיר את התרנגולת, שאין טרפות בכוליא של עוף. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קיז. יביע אומר ח”ה חיו”ד ס”ס ד].
ד. מנהג הספרדים ובני עדות המזרח שלא לאכול בשר מבהמה שיש בה סירכא, ואוכלים רק בחותמת “חלק”, וכל החרד לדבר ה’, צריך ליזהר מאד בדבר זה, לבל יכשל ח”ו בחשש איסור טריפה, לדעת מרן השלחן ערוך שקיבלנו הוראותיו, ודעת גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואין להקל באכילת בשר שהוכשר על ידי מיעוך וקילוף הסירכות [החתום בחותמת כשר בלבד], כמו שיש נוהגים כעת מחמת חסרון ידיעה. וחובה מוטלת על הרבנים ותלמידי החכמים שבדור לעורר את העם בדרשותיהם ולהזהירם לבל יאכלו בשר שאין עליו חותמת גלאט, או חלק, בפרט לנו הספרדים, וידוע שהרבה מאד גם מאחינו האשכנזים נזהרים בזה מאד. [איסור והיתר א’ עמוד קיח. יבי”א ח”ה יו”ד סי’ ג’. יחוה דעת ח”ג סי’ נו].
ה. לדידן שאנו הולכים אחר הוראות מרן הש”ע, אין להתיר סירכא הניטלת בהגבהה, אלא כשאינו מגביה את האבר עמה, אבל בלאו הכי אין להכשיר, שמפני כובד האבר נפסקה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קיט. ואם אשכנזי יכול להקל בסירכא הנמצאת בדופן צר, ראה ביביע אומר חלק ה’ חאו”ח סימן לז אות ד].
ו. הבא לאכול בסעודת מצוה שנערכת על ידי אחד מהמשפחה שאינו מדקדק באכילת בשר חלק, אבל מדקדק בכשרות המזון אך אין ידוע אם הזמין בשר חלק או בשר כשר, טוב להחמיר שלא לאכול שם בשר וכל דבר שנתבשל עם הבשר. אך מעיקר הדין מותר לאכול בסעודה זו, כשיש ספק אם הבשר הוא כשר או חלק, ואין צריך לחקור אחר הדבר. ומכל שכן שאין לאסור את הכלים שנתבשל בהם בשר כשר שאינו חלק [גלאט], כיון שיש ספק ספיקא להקל. והמחמיר תבוא עליו ברכה. [שם עמוד קיט. יבי”א ח”ה יו”ד סי’ ג’ אות ב].
ז. וכן מי שמתארח אצל חבירו שאינו מקפיד באכילת חלק דוקא, מותר לו לאכול את התבשילים שנתבשלו בכלים שבישלו בהם בשר כשר. אבל אם בישלו בתוך קדרה אחת בשר כשר עם אורז וכדומה, אין לאכול את האורז שנתבשל עם הבשר הכשר. שטעם כעיקר דאורייתא. [איסור והיתר כרך א’ עמוד קכ. יביע אומר חלק ה חיו”ד סי’ ג’ אות ב’. עמוד קס. ועיין עוד ביביע אומר חלק ה’ חאו”ח סימן לז אות ד’].
ח. אף שהשוחט ובודק חייב לבדוק את הריאה לאחר השחיטה, מכל מקום השוחט עבור קיבוץ חילוני אוכלי טריפות שאף אם יטריף להם יאכלו את הבשר הטרף, מותר לו לשחוט עבורם כדי להצילם לכל הפחות שלא יבואו לאכול איסור נבילה. אך יודיעם בפרהסיא שעל פי ההלכה אין די בשחיטתו, אלא צריך בדיקה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קכ. שו”ת יביע אומר חלק ו’ חיו”ד סימן ג’ אות ד. ואף דלעיל סי’ כט סעיף ט’ כתבנו בכיו”ב שא”צ להודיע, הכא שהוא בקביעות וגם לרבים וגם אינו ספק דאיתרע, צריך שיודיעם].
ט. שוחט ששחט עבור קיבוץ חילוני, ובדק הריאה ונמצאת טריפה, יש מי שאומר שאם הוא יודע שלא ישמעו בקולו, אינו חייב להודיעם שהבהמה נמצאת טריפה, שבדבר שאינו מפורש בתורה להדיא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ויש חולקים ואומרים שחייב להודיעם שהבהמה טריפה. וכן עיקר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קכא. יביע אומר ח”ו חלק יורה דעה סי’ ג’ אות ד. וראה עוד ביביע אומר חלק א’ חאו”ח סימן מ’ אות כ’, ובמאור ישראל שבת נד:].
י. כבר פשט המנהג שאין מברכים על בדיקת הריאה, שאין בדיקה זו אלא להצלה מלאו. ואין בה תקנת בדיקה כמו בבדיקת חמץ. ואין לשנות. [ילקוט יוסף איסור והיתר א’ עמוד קכא].
יא. מותר לשחוט בהמות למכרם לעכו”ם ולהסתחר בהם בלי בדיקת הריאה, ולא החמירו חכמים לבדוק הריאה אלא לאכילה ולא לסחורה. ומכל מקום צריך למכור לעכו”ם באופן שאין כל חשש שמא ימכרנו לישראל. אבל במקום שיש חשש כזה, אפילו איסור דרבנן כגון ביצת נבילה וכיו”ב, אסור למכרה לעכו”ם. ואפילו נזדמנה לו. [ילקוט יוסף איסור והיתר א’ עמוד קכו. ובדברי מרן אאמו”ר בכף החיים יורה דעה כרך ב’ סימן קיז אות פא. וע”ע ביביע אומר ח”א חיו”ד סי’ ה’].
יב. מי ששחט בהמה וקרע את בטנה וקודם שהריאה תיבדק בא כלב או עכו”ם ונטל הריאה והלך לו הרי זו מותרת, ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה, שאין מחזיקין איסור אלא הרי זו בחזקת מותרת עד שיוודע לך במה נטרפה. אבל אם בא העכו”ם או ישראל ונטל הריאה ואחר כך השליכה והיא קיימת לפנינו, נופחין אותה. [או”ה א’ עמוד קכז].
יג. תרנגולת שנמצא מים רבים בחלל בטנה, ובדקו בבני מעיים ובריאה, ובשאר איברים פנימיים שהנקב מטריף בהם, ולא נמצא שם שום נקב ושום ריעותא, יש להכשיר תרנגולת זו, ובפרט כשיש הפסד מרובה. והמיקל אפילו בהפסד מועט על ידי בדיקה, לא הפסיד, שהרי לדעת מרן השלחן ערוך סמכינן שפיר אבדיקה. [שם עמוד קכח. יביע אומר א’ יו”ד סי’ ב’].
יד. תרנגולת שנמצא בחלל גופה חתיכת בשר מיותרת, ולא נמצא בה ריעותא אחרת, יש להכשירה. ואפילו אם נמצאת סמוך לריאה לא חיישינן שמא נתקלקלה הריאה ויש להכשיר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קכט. יביע אומר חלק ה’ חיו”ד סימן ד].
טו. עוף שלא נמצאה בו מרה, קורעים הכבד שתי וערב וטועמים אותו בלשון, אם נמצא בו טעם מר, כשר. [ואף אם לא קרעו הכבד, אלא טעמו אותו מבחוץ, והרגישו טעם מר, יש להכשיר]. ואם לאו, יצלו את העוף על האש, ויטעום בלשונו את הכבד, ואם ימצא מר אחר צלייה בידוע שהיה בו מרה, ויש להכשיר את העוף. ואם טעמו בו פעם אחת והיה מר, וחזרו וטעמו בו פעם שניה, ולא נמצא טעם מר, יש להכשיר, שיש לתלות שנתקנח בטעימה הראשונה. (מחב”ר סי’ מב. טו). [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קכט. יביע אומר ח”ח סי’ א’ עמ’ רנ].
טז. עוף שלא נמצא בו מרה, ונאבד הכבד קודם שיטעמוהו, יש להכשיר העוף מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כמי שאומר ניטלה מרה כשרה, ושמא אילו היה נמצא הכבד לפנינו היינו טועמים בו טעם מר. [איסור והיתר כרך א’ עמוד קכט. יביע אומר חלק ח’ סי’ א’ עמ’ רנ].
יז. אם טעמו הכבד ולא היה מר כלל, וטעמו הקורקבן והיה מר, כשר. והוא הדין לבני מעיים שאם טעמו בהם טעם מר, יש להכשיר. ואם לא מצאו בהם טעם מר, יש לחפש אצל הטחול של העוף, או בתוך בני מעיים, ועל הרוב ימצאו שם מרה קטנה מאד, ואז יש להכשיר. והאשה נאמנת לומר שטעמה טעם מר בכבד, להכשיר את העוף. (מחב”ר סי’ מב. ל-לא). [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קכט. יבי”א ח”ח סי’ א’ עמ’ רמז. הליכות עולם ח”ה עמוד רכח].
יח. אם הפרידו את בני המעיים מהכבד והשליכו אותם, ואחר כך בדקו ולא מצאו את המרה, יש לתלות שהמרה היתה עם בני המעיים, ומכשירים את העוף, שרוב העופות אינם טריפות. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קל. יביע אומר חלק ח חיו”ד סימן א’ אות ה].
יט. אם לא נמצא קורקבן בעוף, יש אומרים שהעוף טרף, שאף שמסתמא היה אבר אחר שמילא את תפקיד הקורקבן, מכל מקום העוף טרף. ויש חולקים. ולמעשה, כל שיש לתלות שהחתול אכל את הקורקבן, יש להכשיר את העוף. [יביע אומר חלק י’ דף שסח טור א].
כ. אשה שפתחה את בטן התרנגולת, ולא נמצא לב לתרנגולת, והתרנגולת היתה בחייה בריאה וטובה, יש אומרים שהעוף טרף, ואף על פי שאי אפשר לחיות בלא לב, וכדאיתא בזוהר, מכל מקום אין לתלות בחתול שאכל את הלב, כי י”ל שדלדול של אבר אחר החליף את משמרת הלב, וכן אפשר שתהיה שם חתיכת בשר שתהיה לה סגולת הלב בחללים ועורקים בזרימת הדם, והבעל חי יוכל לחיות את חייו כרגיל. ולכן אין להכשיר את העוף, כי אין לנו להכחיש את עדות האשה שאמרה שלא היה לב לעוף. וכיון שיש כאן שינוי צורת הלב, העוף טרף. [כרתי ופלתי]. ואפילו אם היה לעוף לב, אלא שהיה דבוק בכבד ללא כיס, והיו לו כל חללי הלב כדמותו וצלמו, יש להטריף את העוף. [מהר”ד די בוטון]. ויש חולקים ואומרים שמאחר ומסתמא היה שם אבר אחר שהחליף את תפקיד הלב, שהרי אי אפשר לחיות אפילו רגע אחד בלא לב, לכן אין להטריף משום שינוי צורת הלב. [מהר”ל מפראג, חכם צבי, וחזון איש]. ולמעשה אם בשעת פתיחת התרנגולת היתה עומדת שם חתול, ויש מקום לתלות שהחתול אכלה את הלב, יש לתלות בזה, והתרנגולת כשרה. אך אם אי אפשר לתלות בחתול, כגון שהאשה אומרת ברי לי שלא נמצא לב לתרנגולת, ושיודעת זאת בבירור, טריפה. [הליכות עולם חלק ה’ עמוד רכו. יביע אומר ח”י חיו”ד דף שסח טור א’].
כא. הצבי יש לו מרה סמוך לזנב, ואם לא נמצאה לו מרה, וטעמו סמוך לזנב במקום המרה, והיה הטעם מר, יש להכשיר. ועופות שאין להם מרה כגון תורים ובני יונה, אין לאוסרם, כיון שכל מינם הוא כך, והיינו רביתייהו. [הליכות עולם חלק ה’ עמוד רלט].
כב. אם נכנסה נמיה לתוך לול של תרנגולים, ובתוך הלול היו שלושים אלף אפרוחים בני יומן, והספיקה להמית למעלה מאלף אפרוחים, על ידי מציצת הדם שלהם, וכשנכנסו האחראים לביקורת הבחינה הנמיה בהם, וברחה דרך פתח הלול שדרכו נכנסה לשם, ויש להסתפק על שאר האפרוחים שהם למעלה מעשרים ושמונה אלף אם פגעה בהם, ולדעת המומחים שהואיל והלול ארוך מאד למעלה מששים אמה, ניתן לראות בבירור שהנמיה לא פגעה אלא באפרוחים הסמוכים לפתח הלול, ויש להניח שלכל האפרוחים הנמצאים בפנים לא היה מגע עם הנמיה, יש להתיר כל שאר האפרוחים שנשארו בחיים, שיש כאן ספק ספיקא להקל, שמא לא דרסה הנמיה מן האפרוחים הקיימים, ואם תמצא לומר שהיא דרסה עוד אפרוחים, שמא לא דרסה כנגד החלל, ובכל אחד מן האפרוחים יש לומר שמא זה לא נדרס. ומכל מקום על הצד היותר טוב, יעשו באופן דנכבשינהו דניידי, דהיינו, לדוחקם לצד אחד כדי שיצאו מהלול ועל ידי זה הוי כל דפריש מרובא פריש, ומותרים. אך יעשו הפרישה על ידי גוי שלא בפני ישראל. [ילקו”י או”ה א’ עמ’ קלא. יבי”א ח’ חיו”ד סי’ ג’ עמ’ רס].
כג. אם נכנסה חולדה ללול תרנגולים ומצאנו אחר כך שהרגה אחד מהם, אין חוששין שדרסה אחרים, דמסתמא החולדה הוציאה את כעסה על אותו שהרגה. ואם הרגה כמה מהם, יש אומרים שיש לחוש שדרסה עוד אחרים, שהרי אנו רואים שעדיין לא נחה מכעסה והרגה כמה מהם. ויש חולקים ואומרים שגם אם הרגה כמה מהם, כבר נח רוגזה, ואין חוששין לאחרים. ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על סברא זו להקל. [איסור והיתר כרך א’ עמוד קלב. יביע אומר חלק ח’ חיו”ד סימן ג’ אות ג].
כד. אם ערכו ניתוח לבהמה והוציאו את הולד דרך דופן הבהמה, אם השגיחו וראו שהניתוח פגע רק בעור ובאם בלבד, במקום הפסד אין לבהמה דין טריפה, ויש להכשירה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד קלב].
כה. כל שלא נודע האיסור של ספק דרוסה עד לאחר שנתערב בבהמות אחרות, עבדינן ספק ספיקא, ומתירים כל הבהמות. [יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים חלק א’ חיו”ד סימן כב, דף שכ טור ב’, ושם הביא מ”ש מרן הב”י (בס”ס נז) בשם מצאתי כתוב, ודלא כמו שהחמיר בזה הגרי”ח זיע”א].
