א. בכור בהמה טמאה נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואינו נוהג אלא בחמורים. וזהו מצותו, שכל ישראל שיש לו חמורה שביכרה פודהו בשה מן הכשבים או מן העזים, בין זכר בין נקבה, ובין שלם בין בעל מום, בין גדול בין קטן, ויתננו לכהן. ומאימתי חייב לפדותו, משיולד עד שימות, אלא שמצוה לפדותו מיד, שלא להשהות המצוה. ולאחר שיפדנו הוא חולין גמורים, ומותר בגיזה ועבודה כשאר חולין. והכהן יעשה גם כן בשה כמו בשאר חולין. [שלחן ערוך יורה דעה סימן שכא סעיף א].
ב. אם אין לו שה לפדותו, פודהו בשווייו. ונותן דמיו לכהן. לא אמרה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם היה לו פטר חמור ששוה עשרה סלעים, יש לו לפדותו בשה שוה דינר. במה דברים אמורים כשהיו דמי פטר חמור מג’ זוזין ומעלה, אבל אם היו דמיו פחות מג’ זוזין, אין פודין אותו אלא בשה או בג’ זוזין. ועין יפה לא יפחות מסלע. ועין רעה בחצי סלע, ובינונית בג’ זוזים. [שם סעיף ה].
ג. בענין מצות פטר חמור, המקיים מצוה זו לא יברך שהחיינו, אלא ילבש בגד חדש ויברך “שהחיינו” לפוטרו, ויפטור גם את המצוה מברכת שהחיינו. [יבי”א ח”י יו”ד סי’ לא עמ’ רמו].
